זהו אדם
פרק לסופ"ש מהביוגרפיה החדשה של פרימו לוי, "טרגדיה של אופטימיסט" מאת מרים אניסימוב
בצריפם ההרוס של הפרומיננטים גילו תנור כבד מברזל יצוק על ארובתו. התנור הועמס על מריצה שלוי הובילה בעוד שארל ממהר להביא את שקי תפוחי האדמה. שם מצא את ארתור שהתעלף מקור בשעה שחייל אס-אס רכוב על אופנוע נכנס למחנה. תחילה נטל שארל את השקים ואחר כך טיפל בחברו. בעוברו זרע הגרמני בהלה ברחבי המחנה אבל לא הבחין בלוי העטוף בשמיכות שהדף את המריצה והמשיך בדרכו עד לצריף, שם עזר לו שארל לפרוק את התנור. ידיהם היו קפואות ומשותקות ואצבעותיהם נדבקו למתכת הקרה של התנור. בצריפים השרופים מצאו עצים להסקה, פחם וגחלים. הם אטמו את החלון המנופץ, הכליבו את הארובה, ומעט חום פשט בחדר; היה זה החדר היחיד המחומם בכל רחבי הלאגר של מונוביץ. המעשה שעשו לטובת הכלל והנוחות הראשונית שהיה בה משום חזרה לעולם התרבותי העלו מחדש רגשות של סולידריות ושל הכרת טובה. טוֹברובסקי, אסיר צרפתי ממוצא פולני, הציע לדרי החדר לגמול לשלושת מיטיביהם ולתת לכל אחד מהם פרוסת לחם. לוי כותב: "זה היה המעשה האנושי הראשון שנעשה בינינו. אני סבור שניתן לומר כי באותו רגע התחיל התהליך שהחזיר אותנו - ההפטלינג שנשארו בחיים - לחיק חברת בני האדם."
פרימו לוי אירגן את חלוקת העבודה. ארתור, שלא היה יכול לשאת את הקור, ישגיח על האש, יבשל, ינקה את החדר ויעזור לחולים. שארל ופרימו יסתובבו במחנה לפני רדת הלילה. לוי הכימאי נכנס מיד לתפקידו ברחבי היבשת החדשה - הלאגר שנטשו חיילי האס-אס. הוא מצא חצי ליטר כוהל לבעֵרה וקופסה של שמרי בירה שהתגלגלה בשלג. שמרי הבירה מכילים ויטמינים; לוי הוסיף כף של שמרים למנת תפוחי האדמה של כל איש ואיש. חולים רבים ממחלקות אחרות היו שמחים לבוא לחדר המחומם, היחיד בכל המחנה, אבל שארל לא הניח להם להיכנס. משפט מדהים ונבואי נכתב במפתיע בידי לוי, ב-1946 בהזהו אדם?: "מובן שלא עלה בדעתנו ואף לא בדעתם שהמגע עמם [עם החולים הללו] עלול לסכן את קיומנו, ושלחלות בדיפטריה מסוכן יותר מלקפוץ מן הקומה השלישית." כך מעלה לוי באופן מעורר דאגה וכמעין נבואה את האפשרות להתאבד בקפיצה מן הקומה השלישית, משל היתה כוונה זו חבויה בקרבו במשך זמן רב.
לילה ירד. קרובים מאוד נשמעו תותחי הצבא הרוסי. שארל ופרימו עישנו סיגריות עשויות מעשבים ארומטיים שמצאו במטבחים ושוחחו ביניהם. כדי לתאר את המצב שהיו שרויים בו באי שלֵו זה שבחיק עמק המוות נוקט לוי לשון מקראית כמעט, הוא, הלא-מאמין שסבר כי שכח את אמונת אבותיו. משסיים את מלאכתו המועילה, חש "אולי כמו האלוקים אחרי היום הראשון של בריאת העולם."
מה כתוב בספר בראשית? רק בתום היום השני, לאחר שברא את השמים, את האדמה, את האור, והבדיל בין חושך לאור, בין האדמה ובין השמים, הימים וכל צמח למינהו, רק אז חש שביעות רצון ואמר כי טוב. בבראשית נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני." ולוי, כדי לספר את תולדות עשרת הימים האחרונים באושוויץ שהנאצים עזבוה ואשר התרוקנה מכל אסיריה כמעט, נוקט לשון השואבת את השראתה מן המקרא. על 20 בינואר הוא כותב: "עשרים בינואר. השחר עלה."
לוי שב ונוקט לשון יומיומית ומתנהג כגיבורי הספרים שאהב בנעוריו ואשר נאבקו לבדם באיתני הטבע העוינים בניסיון להבינם ולהתגבר עליהם. קודח מחום ומתנודד הוא יוצא למסע לכיבוש האש, כאותו אב קדמון מן המערות הפרהיסטוריות. כדי שלא לצאת אל האוויר הקפוא הוא ממציא את האש. הוא נזכר באבני הצור שגנב במעבדה, מגרד מאחת מהן מעט אבקה שחורה, משפשף את האבן בסכין על גבי פיסת נייר ספוגה בכוהל עד שהניצוצות "שפרצו מן האבן נגעו בנייר
וכך התאפשר להם לחמם את תפוחי האדמה שבושלו ביום הקודם. כל אחד מהם מקבל שלושה תפוחי אדמה, ומה שנשאר יספיק רק ליומיים. שארל ופרימו יוצאים שוב לסייר במחנה. עד כה המסו שלג כדי להפיק מים מזוהמים שיש לסננם. משרכים רגליהם בשלג פגשו בדרכם גברים גרומי עצמות שאספו חפצים מכל הבא ליד בתקווה לסחור בהם עם האיכרים הפולנים החיים מחוץ למחנה.
במטבחים ראה לוי שתי דמויות רפאים מקללות זו את זו ביידיש ומכות זו את זו בשארית כוחותיהן בגלל כמה תפוחי אדמה רקובים. בחוץ, בחצרו של מחסן, חילצו שארל ופרימו בעזרת מכוש, נרתמים למלאכה לסירוגין כדי לשמור על כוחותיהם, כחמישים קילוגרם של כרוב ושל לפת קפואים. הם גם מצאו מכל ובו כחמישים ליטר מים שהיו לגוש קרח וחבילת מלח, ששארל ראה בה "מציאה יוצאת מן הכלל". הם העמיסו את הכול על עגלה קטנה, ששימשה להובלת סירי המרק מן המטבחים אל הצריפים ומשכו אותה אל חדרם. לארוחת הצהריים אכלו באותו היום תפוחי אדמה מבושלים ופרוסות לפת קלויות. ושוב יצא לוי לסייר ברחבי המחנה. המרפאות נבזזו, הרצפות היו מכוסות בהפרשות אדם, סחבות, תחבושות. גווייה עירומה היתה מונחת מתחת לכל הזוהמה. לוי מצא בכל זאת מצבר של מכונית. בסכין ניסה לראות אם הוא טעון וניתז ניצוץ. בערב העלה אור בחדר החשוך, החדר היחיד המואר בכל המחנה.
מבעד לחלון ראה לוי את שיירת הוורמאכט האינסופית הנסוגה. החיילים נסוגו ברגל או רכובים על סוסים ואפילו על אופניים. חלקם לא היו חמושים ולידם עברו בסך משוריינים וטנקים. ב-21 בינואר נדם הכול. המישור הפולני העגום נראה מושלג ושומם.
הנאצים, שהבטיחו לקורבנותיהם כי איש לא ייוותר כדי לתת עדות, נסוגו מפני הצבא האדום. פרימו לוי לא חש כל שמחה, הוא היה אדיש ומוכן למות לאחר מאבק ההישרדות הקשה.
פיליפ מילר, איש הזונדרקומנדו של אושוויץ, היה במצב דומה כשהשתחרר:
"לא הייתי עוד אלא שבר כלי חי ונושם, צל של עצמי. לא הייתי מסוגל עוד לחוש רגש כלשהו. אף לא דמעה אחת של שמחה על פני, ולא פרץ של התלהבות בלבי. אטום לכל רגש, בהיתי במרחקים, בריק, ולא הייתי מסוגל לקלוט שנחלצתי אחת ולתמיד מן הקומנדו המיוחד של אושוויץ."
שארל, שמצבו הגופני עדיין היה טוב, ביקש מלוי לעזור לו לרוקן את "ז'יל", דלי השתן והצואה. היה בזה משום סיכון כיוון ששלושה מדרי החדר היו חולים בטיפוס. לא היו מים לשטוף את הידיים וגם השלג היה מזוהם בהפרשות אדם. בתי השימוש עלו על גדותיהם וכל הדליים, כל הפנכות וכל המכלים ב-KB היו מלאים בהפרשותיהם של חולי הדיזנטריה. לוי סבר כי יתרחש אסון אם השלג יתחיל להפשיר.
בעוד ארבעה חולים שהיו מסוגלים לשבת - טוברובסקי, סֶרטֶלֶט, אלקלעי ושֶׁנְק - מנקים ומקלפים כרוב ולפת, יצא לוי לחפש עצים ושארל הלך להביא שלג נקי להמיסו למים. מחשבתו של לוי הכימאי התעוררה לחיים ברגע שהיה עליו לפתור בעיה מעשית, והוא מצא במבנה המרחצאה מקום נקי להדליק בו אש לחימום המרק; שארל והוא חיטאו את ידיהם בכלורמין מהול בשלג.
הכנת המרק, שאנשים מורעבים רבים ביקשו לטעום ממנו, היתה כרוכה במאמצים רבים, אבל שארל נופף במצקת ונשא בצרפתית דברים נמרצים באוזני המתקהלים ורובם התפזרו. רק אחד נשאר - חייט מפריז - והציע לתפור להם, תמורת ליטר מרק, בגדים חמים מן השמיכות שנשארו במחנה. הוא עבד מהר ובמיומנות ולמחרת היו בידי שארל ובידי פרימו מעיל, מכנסיים וכפפות.
באחד הערבים, לשמע נהמות התותחים הרוסיים הקרבים, שוב התעורר בלוי הרצון לחיות: החיים עוד יכולים להיות יפים, אמר לחבריו. פירוש הדבר כי הם חייבים לקבל כמה וכמה החלטות כדי שיוכלו לשוב הביתה בשלום. לוי קבע כמה צעדי מנע: כל אחד ישמור מעתה והלאה על פנכתו ועל הכף שלו; איש לא יאכל מן המרק שנותר בפנכתו של חברו; איש לא יֵרד ממיטתו אלא לשם עשיית הצרכים; בכל בקשה יחליטו רק שארל, ארתור והוא. פרימו לוי העדין והביישן ידע להפגין סמכות כשהנסיבות דרשו זאת. הוא הטיל תפקידים על שני חבריו הצרפתים. ארתור יהיה אחראי לניקיון ולמשמעת. עדיף, למשל, להשאיר את כלי האוכל מטונפים ובלבד שלא להסתכן, בשעה שמדיחים אותם, ולהחליפם בכליהם של חולים מידבקים.
למחרת, ב-22 בינואר, נועזו שארל ופרימו וחצו את גדר התיל עד למחנה חיילי האס-אס שנחפזו לברוח והשאירו מאחוריהם שולחן ערוך וצלחות גדושות מרק קפוא כמעט ששניהם זללו בו במקום. בחדרים מצאו בקבוק וודקה, תרופות, עיתונים, כתבי עת וארבע שמיכות מרופדות משובחות. את שמיכתו שלו הביא לוי לטורינו כמה חודשים אחר כך, לאחר מסעו הכפוי ברוסיה הלבנה. אם אפשר עוד לדבר, כפי שעשה ניקולה דלפורטה, על קיומה של ההשגחה באושוויץ, מן הסתם פעלה ביום ההוא לטובת פרימו ושארל. ואמנם, חצי שעה אחר כך באותו היום נכנסו למחנה הנטוש כמה חיילי אס-אס חמושים. הם מצאו שם שמונה-עשר צרפתים יושבים לשולחן בחדר האוכל, מקום ששארל ופרימו עברו בו חצי שעה קודם לכן, ירו בעורפו של כל אחד מהם וערכו את גוויותיהם על השלג, שם נשארו עד שהגיע הצבא האדום.
גוויותיהם הקפואות של החולים שמתו בכל הבלוקים הונחו בחפירה שהלכה והתמלאה. מחלקת הדיזנטריה נמצאה בצריף של לוי, מעבר למחיצה דקה. המחזה שם היה מחריד: מרבית החולים כבר מתו והיתר גססו. הרצפה היתה מכוסה בצואה קפואה. שני איטלקים ששכבו שם שמעו מבעד למחיצה את שארל קורא לפרימו והחלו לשווע לעזרה. פרימו לא היה יכול לשאת את תחינותיהם והביא להם מעט מזון. אזי החלו כל הנותרים לקרוא בשמו ולהפציר בו, איש איש בשפתו. "חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בכל רגע. שנאתי אותם," כתב בשובו לביתו.
בלילה שבין 22 ל-23 בינואר מת לאקמאקֶר, יהודי הולנדי בן שבע-עשרה, מטיפוס. הרצפה ליד מיטתו והמזרן היו מטונפים. "שארל ניקה אותו בקש שהוציא מן המזרן, חתך בסכין את החלקים המלוכלכים בשמיכה ובמזרן, השכיב אותו שוב במיטה ולבסוף חיטא את הרצפה בכלורמין שהתיז גם על עצמו."
ב-23 בינואר העלו האס-אס באש את צריפי ה"קנדה" הגדושים בבגדים. בצריף של לוי הלך ואזל מלאי המזון. אבל ארבע מאות מטרים משם, מעבר לגדר התיל, היתה מטמורה ענקית של תפוחי אדמה. כשיצאו לוי ושארל מן המחנה אמר שארל בצרפתית: "תראה, פרימו, אנחנו בחוץ!" כשהגיעו למקום המיועד ראו והנה אין הם לבדם. את האוצר, טונות של תפוחי אדמה מכוסים בקש ובאדמה כדי שלא יקפאו, היה צריך רק להוציא מן החפירה, אך לא היה זה עניין קל כיוון שהכול היה קפוא.
הונגרי זקן שכב שם מת, ידיו מושטות אל השובע הבלתי מושג. אנשים הזיזו את הגווייה והמשיכו להוציא את הפקעות שלא יסולאו בפז. עתה לא אכלו עוד לוי וחבריו אלא תפוחי אדמה, מבושלים, בתוך המרק, או בלביבות שארתור הכין: הוא גירד תפוחי אדמה חיים, עירבב עם תפוחי אדמה מבושלים ומרוסקים וצלה את הבלילה על לוח פח שלובן בתנור. מצבו של סרטלט, שלקה בדיפטריה, היה בכי רע. לוי יצא להביא את הרופא ההונגרי ששהה בצריף שממול, אך הרופא גירש אותו. כאמצעי הרגעה הזליף לוי לאפם של כל החולים טיפות של שמן קמפור.
למחרת גבה משעה לשעה גל הגוויות במחנה. החפירה התמלאה גוויות עד גדותיה. כוחותיהם של לוי וחבריו תשו. לא היה בכוחם של תפוחי האדמה להחיות את הגופים המותשים. אף על פי כן המשיכו לוי ושארל להכין במאמצים רבים עשרים וחמישה ליטר של מרק, וארתור חילק אותו בלי משוא פנים והותיר "שלוש מנות של תוספת לעובדים ומעט מרק בתחתית הסיר בשביל האיטלקים שמעבר למחיצה."
דרי צריף מספר 14, שמצבם הכללי היה טוב למדי, יצאו למסע בן שני קילומטרים עד למחנה שבויי המלחמה האנגלים, שפונה. הם שבו משם לבושים במדי חאקי, גוררים עגלה עמוסה באוצרות: "מרגרינה, אבקת פודינג, שומן, קמח סויה וויסקי." עד מהרה חישבו העניים כיצד לקנות מן העשירים חלק מן האוצרות הללו. לוי רב-התושייה, הניצול בעל היוזמה, מצא גוש שעווה במחסן לחומרי חשמל, והחל לייצר נרות מצוידים בפתיל ספוג בחומצת בור בתוך תבניות קרטון מעשה ידיו. העשירים, שקנו את כל הנרות, שילמו תמורתם בשומן ובקמח.
בשעות הערב דיברו שארל וארתור על חייהם בפרובנשר, בחבל הווז'. פרימו סיפר להם שרצה להיות פרטיזן באמאי שבפיימונטה, שם הלשינו עליו ותפסו אותו. שארל, שהקשיב לפרימו בשקיקה, כתב ש"הוא היה בוחן כליות ולב יוצא מגדר הרגיל."
מצב רוחו של לוי השתפר מיום ליום. הוא אמר: "הרגשנו שאנחנו שבים להיות בני אדם." אבל עתה אמר כי הם השתייכו לעולם "של רימה ותולעה, עולם של מתים. השריד האחרון של התרבות נעלם באותם הימים מתוכנו ומכל סביבותינו. תהליך ההתבהמות שכפו עלינו הגרמנים המנצחים תם ונשלם בידי הגרמנים המנוצחים."
לפי אילו אמות משפט חורץ לוי את הדין? הוא כותב כי מי שרצח היה אדם וכן גם הקורבן; אך מי שיכול לישון לצדה של גווייה, מי שמייחל למות שכנו כדי לזכות במנת הלחם שלו, איבד צלם אנוש אף שהאשם לא היה בו. אך מיד אחר כך ובנימה אחרת הוא מכיר תודה לשארל ולארתור על שאיפשרו לשלושתם לשמור על צלם אנוש, חרף מאמציהם של הנאצים להשפילם עד עפר.
ב-25 בינואר, שמונה ימים לאחר עזיבת הגרמנים, סומוגי, כימאי הונגרי כבן חמישים, החל לגסוס בחדר מספר 8 במחלקת הזיהומים. במשך יומיים דימדם ומילמל שוב ושוב Jawohl. באמצע הלילה, לאחר הפצצות רבות מן האוויר שקדמו לכניסת הצבא האדום למחנה, נפח סומוגי את נשמתו בעווית שהפילה אותו ממיטתו. ארתור קבע את מותו במילים: "המוות גירש אותו ממיטתו," וכולם נרדמו שוב. הם לא ידעו כי ביום ההוא היו חייהם תלויים בשערה. האס-אס פוצצו את משרפה V, אך האוברגרופנפי הרר שְׁמַאוּזֶר לא הוציא לפועל את הפקודה שניתנה לו לחסל את כל החולים שנותרו במחנה כיוון שהצבא האדום, שהגיע לליביאז, מהלך ארבעה-עשר קילומטר מאושוויץ, איים לכתר את יחידת ה-SD שהיתה אמורה לבצע את "המלאכה".
ב-27 בינואר, באחת בבוקר, פוצצו האס-אס את המשרפה האחרונה - משרפה IV - שהשתמרה בשלמותה עד לרגע האחרון, כדי לשרוף בה את הגוויות. במהלך הנסיגה פוצצו יחידות הוורמאכט מעל הנהר סולה את גשר העץ שנבנה בידי אסירים מול מחנה אושוויץ המרכזי.
עם שחר, כשהתעוררו לוי וחבריו, ראו את גופתו המעוותת של סומוגי, אך כיוון שלא יכלו להתרחץ, נשמרו מלגעת בה בטרם בישלו, אכלו ורוקנו את דלי הצואה.
בשבת זו, בתשע בבוקר לערך, נכנס ל-HKB של מונוביץ החייל הרוסי הראשון מיחידת הסיור של פלוגת חיל הרגלים מספר 100 מכוח 106, ומקץ חצי שעה הגיע הכוח בשלמותו. הרוסים הופיעו במונוביץ בשעה שפרימו לוי ושארל קונרו נשאו על אלונקה את גופתו של סומוגי.
הרוסים הראשונים שראו שארל ופרימו היו "קשוחים, מונגולים שרק עברו שם," כתב שארל קונרו. "בהמשך, הם חילקו הוראות כדי להשליט מעט סדר בתוהו ובוהו של סוף העולם ששרר שם עד שיכונסו כל הניצולים ממחנה-האם. בשל מצבי הכללי הטוב הוטלו עלי כל המלאכות הקשות, לרבות העברת החולים שמתו בלילה לבלוק 11, שם ריכזו את הגוויות לניתוח שלאחר המוות." במכתב לז'ן סמואל מיום 18 במרס 1946 מעריך לוי ב-25 אחוז את מספר החולים שמתו במונוביץ, בין 18 ל-27 בינואר 1945, מרעב, מקור וממחלות שלא טופלו. במכתב זה כותב לוי עוד: "קונרו היה לי ידיד אמיתי; אני סבור כי אפשר בהחלט לומר שהצלנו איש את חיי רעהו מתוך שיתוף פעולה; הוא בזריזותו ובכוחו ואני בניסיון חיי בלאגר (הם היו 200 אלף שעדיין לא למדו את אמנות 'הארגון') הצלנו כמה וכמה בחורים בחדר שלנו, שאלמלא אנו לא היה להם מה לאכול."
הזהו אדם? מסתיים בדין וחשבון קצר, תמציתי ומדויק, חף מסלסולים, מעין "סיכום שבועי", נוסחה שלוי השתמש בה כדי לסכם את דרישותיו הסגנוניות. מאחד-עשר האסירים שדרו עמו בעשרת הימים שקדמו לשחרור, רק אחד מת בחדר מספר 8; חמישה נפטרו במרפאות שדה שבועות אחדים לאחר מכן, ורק חמישה זכו לשוב לביתם בריאים ושלמים.
לוי אינו מוציא גזר דין מפורש. הוא עזב את אושוויץ בלי שנאה, בלי סלידה מן העם הגרמני. לימים אף גילה עניין בתרבות ובשפה הגרמניות, שכן המעט שלמד במחנה לא היה אלא הלהג ההמוני של האסירים הפליליים, הקאפו והאס-אס.
בשיחות הממושכות שניהל עם פרדיננדו קאמון בטורינו בשנים 1982 עד 1986, אמר לוי כי הוא רואה בהיטלר את התגלמות השטן וכי העם הגרמני שנשבה בכבלי רצונו של האיש הזה לא היה מסוגל לארגן התנגדות: "אם ראית בקולנוע או בטלוויזיה את הדיאלוגים שניהל היטלר עם ההמון, ראית מחזה אימים. נוצרה שם השראה הדדית, כמו בין ענן טעון חשמל ובין האדמה, והתחוללו חילופי ברקים."
פרימו לוי, טרגדיה של אופטימיסט / מרים אניסימוב. הוצאת זמורה ביתן
נא להמתין לטעינת התגובות
