אני, איפה אתה?
ג'ים קילין, שחקן מובטל מלוס אנג'לס, ריחם על עצמו והחל לעסוק בחיפוש עצמי – הוא גיגל את עצמו. ואז הוא מצא עוד ג'ים קילינים, טס ברחבי העולם כדי לפגוש אותם ועשה מזה סרט, "Google Me"
זה התחיל באוגוסט 2006 בגיגול עצמי שגרתי – אותו ליטוף-אגו אינטרנטי שמיליוני גולשים מבצעים דרך קבע כדי להעריך את מעמדם בעולם הדיגיטלי. קילין התחיל להרגיש שהמעמד שלו מתקרב לאפס: הוא היה בן 38, רווק, ללא ילדים. הקריירה ההוליוודית שעבורה עזב את ביתו בדטרויט מעולם לא התממשה, ובמקומה הוא פתח לבסוף עסק שמספק מסאז'ים לשחקנים באולמות פוקר תמורת דולר לדקה. העסק היה רווחי באופן מפתיע, אבל לא מספק. אביו נפטר זמן קצר לפני כן.
אז באותו הלילה באוגוסט, כשקילין הקליד "Jim Killeen" בתיבת החיפוש, הוא לא רק חיפש ליטוף לאגו אלא גם קיווה שמנוע החיפוש ישקף לו משהו ששכח לגבי עצמו – שעובדה כלשהי הקבורה ברשימת האתרים תגיד לו מי הוא. במקום זה, מה שעלה בתוצאות היה הרפתקן מיני בגיל העמידה מקולורדו, שחיפש פרטנרים כיפיים. שמו היה ג'ים קילין.
הוא גלל את העמוד למטה ומצא מהנדס תנועה מסקוטלנד. סמנכ"ל מסיינט לואיס. עשרות גברים, שכל אחד מהם מצא דרך משלו להגדיר את המשמעות של להיות ג'ים קילין. כשהקליק על התוצאות אחת אחרי השניה, הוא החל להרגיש תחושה מפתיעה של רוך. "רציתי לגלות שהולך להם טוב בחיים", הוא אומר. "רציתי שהם יצליחו. הם היו חברים במועדון מיוחד מאוד".
זמן קצר אחר כך הוא היה במטוס, בדרכו לאירלנד לפגוש כומר בשם ג'ים קילין.
שם, בבסיסו, הוא אוסף אקראי של אותיות. מערכת זיהוי שימושית שבאה להחליף את ההצבעה על האדם. אבל ההנאות הפיוטיות שנובעות משימוש בשמותינו, משמיעת שמותינו, מגיגול שמותינו – ההנאות האלה מגיעות רחוק הרבה יותר מהמטרה המקורית של השם. שמות הם כל כך אישיים, כל כך משמעותיים – אבל רק לנו. אם לא קוראים לך ג'ים קילין, מעולם לא חשבת על איך זה להיות ג'ים קילין. אם כן קוראים לך כך, לאותיות האלה יש כוח של טוטם.
ובעידן גוגל, ההתעסקות בשם יכולה להפוך לתחביב אובססיבי.
סמנכ"ל ההנדסה של גוגל, דאגלס מריל, קורא לחיפושים האלה "בעיית טכנולוגיה מעניינת". טכנולוגיית החיפוש מנסה לחזות את התוצאה שהמשתמש רוצה למצוא. מנוע החיפוש יודע, למשל, שחיפוש "apple" קשור לחברת אפל, בעוד שחיפוש "apples" קשור לתפוחים. אבל שמות של בני אדם מבלבלים אותו. מה התוצאה הכי טובה? תוהה גוגל. מי הג'ים קילין הטוב ביותר?
בהעדר
ואולי זה בדיוק מה שג'ים קילין ניסה לגלות: אם הוא יכול למצוא את עצמו על ידי מציאת אחרים שאין להם דבר במשותף איתו מלבד כמה אותיות.
הסרט אולי התחיל בתור תרגיל ילדותי באגואיזם, אבל לדברי קילין, הוא הפך במהירות למשהו הרבה יותר גדול. במהלך מסעו בעולם, הוא שאל כל אחד מהג'ים קילינים האחרים – שבעה מהם מופיעים בסרט – את אותן שלושים שאלות. למשל: במה אתה הכי גאה? מה היה הופך את החיים לבלתי נסבלים בשבילך? מה המטרה של האנושות? מה הצבע האהוב עליך?
הוא התרגש כשגילה את חוט השני שחיבר את התשובות של הג'ימים. בצורה זו או אחרת, הוא אומר, הם חשבו שמטרתם היא "לעזור לאנשים אחרים".
ובעוד שבתחילת הצילומים הבמאי המתחיל נענה בפקפוק רב – "מה אתה, שרוט?", הטיח בו ג'ים קילין מניו יורק – בסוף הצילומים, לאחר ששבעת הג'ים קילינים נאספו בחדר אחד (בעיר קילין בטקסס, כמובן), גם הם התחילו להרגיש שלפרויקט יש משקל. אולי מכיוון שהשם שלהם סיפק להם תירוץ לגלות עד כמה הם בעצם דומים.
"המשמעות של לענות על השאלות היתה להשלים עם מה שאתה מאמין בו", אומר ג'ים קילין מסיינט לואיס. "היה כל כך מרגש לראות איך האחרים ענו. אתה לא ממש הולך למסיבת קוקטייל ומדבר על כל הדברים האלה".
ואילו ג'ים קילין מלוס אנג'לס מוכן להודות כעת כי "השם שלך הוא סתם תווית, משהו שרירותי. אני לא חושב שאתה יכול להשתמש בו כדי לגלות הרבה על הבן אדם". במקום לגלות דרך טובה יותר להיות ג'ים קילין, הוא הגיע בעקבות הסרט לגילוי מעורר השראה (אם כי לקוח היישר מ"מועדון ארוחת הבוקר") לגבי האנושות באופן כללי. "אנשים הם טובים בבסיסם", הוא אומר. "הם מזמינים אותך לבית שלהם".
הוא כן מצליח לחשוב על דבר אחד שמייחד את השם ג'ים קילין: אפשר לעשות עליו סרט. "זה היה סיוט אם הייתי סמית'", הוא אומר. "או גאלאקוביץ'".
נא להמתין לטעינת התגובות
