הפון האחרון
לארס פון טרייר עושה מה בא לו. את סרטו החדש "הבוס הגדול", שעולה כאן השבוע, צילם... מחשב. ניב שטנדל עוקב אחרי הקריירה של במאי שמוביל את כח החלוץ הקולנועי זה זמן רב ומנסה להבין איך קרה שהדני עשה קומדיה, דווקא עכשיו
בהתחלה הוא ברא את הטרילוגיה האירופאית, קצר שבחים והסעיר את העולם. אחר כך הוא המציא את "דוגמה 95" ועשה סרטים בלי אפקטים, בלי תיקונים ובלי מלאכותיות. בעודו ב"דוגמה" רקם טרילוגיה שהיללה את הטוב שבאדם ויצאה כנגד הנצרות, החברה המערבית ומה לא. אחר כך הוא החליט להיכנס באמריקה בטרילוגיה עצבנית וברוטאלית. אך עוד בטרם השלים את הטרילוגיה החליט ליצור קומדיה. לאחריה התחיל לעבוד על סרט אימה נוצרי, לקה בדיכאון, שקל פרישה מעשייה קולנועית, רק כדי לחזור בו כעבור חודש ולהתחיל לתכנן את הפינאלה האמריקני. בתווך הוא גדל במשפחה קומוניסטית-נודיסטית, הוסיף לשמו תואר אצולה מפוברק, גילה שאביו אינו אביו, סבל מחרדת טיסה והמיר את דתו. מה עובר על לארס פון טרייר?
למטה: הטריילר של "הבוס בגדול"
"סרט צריך להיות כמו אבןבנעל"
הביוגרפיה של לארס פון טרייר נשמעת מספיק מתוסבכת כדי להניע את הקריירה של אחד האמנים המורכבים והמרתקים שפועלים כיום בזירת הקולנוע העולמי. הוא גדל בבית קומוניסטי-נודיסטי-אתאיסטי שבו שוטט חופשי מחוקים ואיסורים, ופחות או יותר גידל את עצמו. את מפלטו מצא בקולנוע ובמצלמת הסופר-8 שלו. כשבגר הצטרף לביה"ס הדני לקולנוע, ויצר שני סרטים שזכו בפרסים נחשבים בפסטיבל מינכן ("Nocturne" ו"Befrielsesbilleder"). היוקרה הבינלאומית סללה את דרכו לקריירה עצמאית עשירה ולטרילוגיה הראשונה שלו: הטרילוגיה האירופאית.
הטרילוגיה האירופאית, שזכתה גם היא בפרסים ובשבחים, הציגה את סגנונו המתגבש והייחודי של פון טרייר, והציבה אותו על מפת הקולנוע האירופאי. היא עסקה באירופה הפוסט טראומטית של המאה ה-20 המלקקת את פצעיה. כבר ב"אלמנט הפשע" מ-1984,
ב-1992 הקים פון טרייר חברת הפקות שתאפשר לו חירות אמנותית. כדי להעניק לה בסיס כלכלי יציב יצר בין השאר את המיני סדרות הטלוויזיוניות המוערכות "הממלכה" ו"הממלכה 2", מעין אופרות סבון הזויות, רבות מעוף ועשירות באלמנטים פנטסטיים המתרחשות בבית חולים בקופנהאגן ומעמתות בין האדם למדע, בין עבר להווה ובין המציאות לדמיון.
"הסרטים שלי הם על אידיאלים שמתנגשים עם העולם. בכל פעם שהגיבור הוא גבר, הוא שוכח את האידיאלים. ובכל פעם שהגיבורה היא אישה, היא לוקחת את האידיאלים עד הסוף"
למעט אלמנטים אחדים (כמו צילום במצלמת כתף), "הממלכה" הסוריאליסטי לא בישר דבר על הפאזה הבאה בקריירה של פון טרייר, שהיה ממנסחי מניפסט "דוגמה 95". האסכולה, שהוקמה ב-1995, קראה ליצירת קולנוע מקורי, נטול מלאכותיות וחף משיקולים מסחריים, על פי עשרת הדיברות שנוסחו בקפידה וכבלו את ידי היוצרים שנשבעו אמונים לדוגמה. בין השאר, נאסר השימוש בתפאורה, חויב הצילום בלוקיישן, ונשללה האפשרות ליצור אפקטים מיוחדים.
"האידיוטים" שביים פון טרייר ב-1998 היה מהחשובים שבסרטי הדוגמה (ולמעשה סרט הדוגמה המובהק היחיד שלו). עוד קודם לכן, ב-1996, ביים פון טרייר את "לשבור את הגלים" העוצמתי, שהציג אלמנטים רבים מאמנת הדוגמה, וזכה פרס הגדול של חבר השופטים בקאן. ב-2000 הושלמה "טרילוגיית לב הזהב" עם "רוקדת בחשיכה" מעורר המחלוקת, שהעניק לפון טרייר את דקל הזהב. שלושת הסרטים הציגו גיבורות אמיצות שהמציאות הטרגית לא מכתימה את טוהר ליבן, והעלו תמות של טוב לב, נתינה ללא גבולות ואלטרואיזם.
"חלק גדול מחיינו קשור לאמריקה. אנחנו אומה תחת השפעה רעה מאוד, כי אני חושב שבוש הוא חמור שעושה הרבה דברים מטופשים. אמריקה יושבת על העולם ולכן אני עושה סרטים על כך. הייתי אומר ששישים אחוזים מהדברים שאני חווה בחיי הם אמריקניים, כך שלמעשה אני אמריקני. אך איני יכול ללכת לשם ולבחור. לכן אני עושה סרטים על אמריקה"
אבל השערוריות שליוו את פעילותו עד כה (שהגיעו לשיאן בפיצוץ מתוקשר בינו לבין כוכבת "רוקדת בחשיכה" ביורק) היו כלום לעומת מה שחיכה לו עם הטרילוגיה האמריקנית שלו. ב-2003 יצא פון טרייר עם הראשון שבהם: "דוגוויל", אותו הגדיר לא מזמן כסרטו הטוב ביותר.
היתה זו יצירה בועטת, תופתית וחודרת קרביים, שטלטלה את אמריקה ואת הביקורת העולמית. היא עקבה אחרי גרייס (ניקול קידמן), שמסלול מנוסתה מהמאפיה מוביל אותה לדוגוויל, עיירה קטנה וקרתנית. ככל שגרייס מנסה להתחבב ולהכיר טובה למגונניה, כך משתחרר מהם הרוע האנושי במלוא כיעורו. פון טרייר ביצע כאן עוד פניית פרסה סגנונית, כשבחר לעצב את סרטו בסגנון תיאטרון מצולם עם אלמנטים ברכטיאניים חזקים (סימוני גיר במקום תפאורה, מספר כל-יודע ועוד) שרק הגבירו את תחושת אי הנוחות המתלווה לצפייה. חוץ מלסמרטט את קידמן במעשי אלימות ואונס קשים, פון טרייר הקים עליו מבקרים תקיפים רבים, שזיכו את סרטו בשלל כינויי גנאי, מ"פרובוקציה" ועד "לא אנטי-אמריקניות, פשוט אנטי-הומניזם" (אם כי, כרגיל אצל טרייר, רבים אחרים הכתירוהו כגאון).
התגובות המעורבות לא גרמו לו להוריד את הרגל מהגז. "מנדרליי" מ-2005 המשיך ללוות את גרייס (הפעם דאלאס ברייס-הווארד) בהגיעה לחווה מבודדת בה העבדות חיה ושרירה גם שבעים שנה אחרי לינקולן. גרייס מבקשת לשחרר את העבדים מכבליהם, אך גם הפעם הדרך רצופת הכוונות הטובות מובילה אתם-יודעים-לאן. אם ב"דוגוויל" הביקורת היתה בעיקרה מוסרית והומניסטית, הרי שב"מנדרליי" מוסיף פון טרייר לקלחת רובד חברתי אקטואלי ומיידי יותר, שמתקשר עם הנוכחות האמריקנית בעיראק בפרט ועם השליחות המיסיונרית שנוטלת על עצמה ארה"ב בעולם הנחשל בכלל. "מנדרליי", מרתק כקודמו אך טומן בחובו מסרים בעייתיים אף יותר, זכה בתגובות צוננות עוד יותר, בין השאר משום שהמסר האנטי-אמריקני שלו בוטה בהרבה.
"הנה מגיע סרט. זו קומדיה והיא בלתי מזיקה"
עוד בטרם הביא את הטרילוגיה ה(אנטי) אמריקנית שלו אל קצה, החליט פון טרייר שוב לבצע פניית פרסה, והפעם פראית במיוחד: לכיוון הקומי. את "הבוס הגדול", שמגיע אלינו השבוע, עשה פון טרייר בתוך פחות מחודש. הסרט עוסק בחברה דנית העומדת בפני מכירה לאיל הון איסלנדי. אלא שמקים החברה ברא דמות בדיונית של "הבוס הגדול" כדי להסתתר מאחוריה, וכעת הוא זקוק לאותו בוס לשם ביצוע העסקה. לשם כך הוא שוכר שחקן כושל ויומרני, אך זה מסרב להיצמד לתפקיד המריונטה שנקבע לו וקם על יוצרו.
כקומדיה, קשה לומר ש"הבוס הגדול" גורמת להתגלגל מהכיסא, אם כי היא מספקת שלל סיטואציות משעשעות. עיקר כוחה בהיותה קומדיית אבסורד משולבת בסאטירה חברתית צינית, שלועגת בעיקר לדנים. הרי פון טרייר כבר אמר שהוא אנטי-אמריקני באותה מידה שהוא אנטי-דני, וכעת, בנימה משועשעת, הוא מוכיח זאת. דמותו של ראון, הבוס הגדול האמיתי, לועגת לנטייתם של הדנים להתחמק מעימותים ומתפקיד "האיש הרע", ופון טרייר מרבה להריץ דאחקות על חשבון ההרגל הדני לספוג עלבונות בשלווה (איש העסקים האיסלנדי לא מפסיק לקלל וללעוג לטיפשותם ולרגשנותם של הדנים העולצים). פון טרייר אמנם מבטיח כבר בהתחלה, בקולו, כי ברצונו הפעם להגיש קומדיה בלי מוסר, בלי קולטורה ובלי כל הכבדות הזו, אך כפי שהוא הודה בעצמו, "הסרט אינו פוליטי ונהניתי לעשות אותו, אך קומדיות טובות אינן בלתי מזיקות".
"הבוס הגדול" מציין שוב בחירות חדשות ואלמנטים מקוריים בעבודתו של הבמאי שלא מפסיק להתחדש. לא רק שמדובר בקומדיה מאת אחד היוצרים הרציניים, המעמיקים וכבדי הראש בקולנוע, אלא שהקרדיט על הצילום ניתן הפעם לצלם האלמוני Automavision. מדובר בתוכנת מחשב, במסגרתה פון טרייר הציב את המצלמה והניח למחשב לבחור בעצמו מתי לנוע, להתמקד, להתקרב וכו'. מה שמסביר, אגב, את ריבוי הראשים החתוכים והפריימים ה"לא נכונים" בסרט.
העובדה שקונטרול פריק מוצהר כפון טרייר מניח לבינה מלאכותית לקבל החלטות אמנותיות אינה עניין של מה בכך, אך העניין משרת את אידיאולוגיית צמצום ההתערבות האנושית ומזעור ההשפעה על עבודת המשחק שמבקש הבמאי להשיג. לעבודתו האקראית של המחשב מוסיף פון טרייר אלמנטים מנכרים משלו – הפסקות מתודיות לצרכי קריינות, היעדר פסקול חיצוני ותאורה מלאכותית, ג'אמפ קאטים וחיתוכים לא מקובלים, עריכה קופצנית ועוד. כל אלו הופכים את "הבוס הגדול" לסרט שהוא בה בעת חריג ומוכר בנוף הפון-טריירי. אמנם קומדיה, אבל עדיין פון טרייר.
"ברגע שאינך יכול עוד להעביר את עצמך בתוך הגיהינום, או שאינך אוהב את זה יותר, זה כנראה הזמן לסגור את העסק".
נלהב מהצד הקומי שגילה בעצמו, פון טרייר המשיך וכתב תסריט לקומדיה בשם "אריק ניטשה – השנים המוקדמות", המתבססת על ימי לימודיו בביה"ס לקולנוע (אותה תקופה בה הוסיף את ה"פון" לשמו). אבל האם פון טרייר אכן נכנס חזק לעניין של קומדיות? לא בטוח.
בספטמבר 2006 סיפר לסטודנטים באוניברסיטת קופנהאגן על רצונו ליצור סרט אימה. הסרט "אנטיקרייסט" נוצר על בסיס ההנחה שהעולם נוצר על-ידי השטן ולא על-ידי אלוהים. זה בוודאי מסביר הרבה דברים, לרבות הקולנוע של פון טרייר. אלא שבינתיים גם פרויקט "אנטיקרייסט" הוקפא, ובמרס השנה יצא פון טרייר עם הצהרה חדשה: נמאס לי. "אינך יכול לעשות סרטים ולהיות מדוכא באותו זמן", סיפר פון טרייר ליומון דני. הבמאי סיפר כי הדיכאון הותיר אותו "חלק כמו דף לבן", והוא בספק אם ישוב ליצור סרטים אי פעם.
רבים נרעשו, אולם מי שמכיר את ההיסטוריה של פון טרייר ידע שאין על מה להתרגש. לפחות פעמיים בעבר כבר דווח על התקפי הדיפרסיה וההתמוטטויות של הבמאי הדני, ובכלל, ההיסטוריה הלא יציבה שלו – מהוספת ה"פון" ועד להפיכתו לקתולי אדוק – מחייבת התייחסות בעירבון מוגבל להצהרותיו. ואכן, לא חלף חודש ופון טרייר הכריז שהכל בסדר ("אולי הבעיה היא שאני מדבר יותר מדי"). הוא נשלף מכותונת המשוגעים וכבר עובד על הפרויקטים הבאים שלו. הוא מתכנן לחזור ל"אנטיקרייסט", ולהשלים מתישהו גם את הטרילוגיה האמריקנית.
אל תתפלאו אם בדרך הוא עוד יחטוף איזה התקף דיכאון או שניים, יאשפז את עצמו, יברח לקריביים, יכתיר את עצמו לקיסר ויצלם טרילוגיה אנטי-מוסלמית. זה לא שהוא משוגע, חלילה. הוא פשוט לא צפוי, עצמאי. פרי-ספיריט. לארס פון טרייר עושה מה בא לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
