שליחי הבווווו
סרטי האימה הגדולים של הקיץ עוד בדרך, אבל שתי סנוניות ראשונות כבר נחתו: "1408" (פחד במלונות) ו"השליחים" (רוחות ושדים). ניב שטנדל ישן עם אור קטן ליד המיטה
שתי סנוניות ראשונות שיזכו כאן לטיפול: "1408" (ג'ון קיוזאק וסמואל ל. ג'קסון) שיפחידו אתכם באמצעות תעשיית המלונאות, ו"השליחים" - שמארח לראשונה בהוליווד את האחים ההונג-קונגים דני ואוקסיד פאנג ("Bangkok Dangerous" ו"The Eye").
הוסטל 2. זה בדרך יחצ
1408: משהו מעט מיושן
וידאו: טריילר 1408, סינמה nrgtv
על הסקאלה הזו, תופס "1408" מקום טוב באמצע - תוצר ממוצע וסביר לאדפטציית קינג. הסרט, שניתן היה להגדירו קאמרי אלמלא היה הופך לוקיישן בודד לעשרות לוקיישנים בתפאורות וטמפרטורות משתנות, עוקב אחר סופר נחות בשם מייק אנסלין (ג'ון קיוזאק) שמתמחה בתיירות-פחד ומחבר מדריכים למקומות המצמררים ביותר בעולם.
את התחקיר, למען הסר ספק, הוא מבצע בעצמו, כך שהאיש פחות או יותר חסין פחד. ההצהרה הזו עומדת למבחן כאשר גיבורנו היהיר מוזמן לחדר מסתורי במלון דולפין
הניו יורקי (שם שנלקח, אגב, משם המלון ב"מרדף הכבשה" של הרוקי מורקמי), ומסרב לכל תחינותיו של מנהל המלון (סמואל ל. ג'קסון) שלא להיכנס לחדר בו איש לא שרד ולו שעה. במהירה עתיד לגלות אנסלין הציניקן שלפעמים גם לאגדות אורבניות יש רגליים, והוא יוצא למאבק פסיכוטי והזוי בחדר שמתעורר לחיים.
אם משהו כאן מזכיר לכם את "הניצוץ", זה לא במקרה. גם הבמאי מיקאל הולפסטום ("רוע" השבדי, "מחיר הבגידה") לא מתעלם מהדמיון הניכר, ומנסה להקנות ל"1408" את תחושת הפסיכוזה המשתלטת של "הניצוץ". הוא מקמץ בהבהלות (אם כי כשהוא משתמש בהן הן בהחלט אפקטיביות), מוותר על זוועות גרפיות, ובונה אווירה של פחד ומסתורין ותחושת חוסר אונים גוברת באשר לפתרון התעלומה ולגורלו של הגיבור.
למרות שהולפסטום עושה עבודה לא רעה, יש משהו מעט מיושן, די שגרתי ולא מספיק עוצמתי ב"1408", ורוב הזמן הוא יותר מוזר מאשר מפחיד. בהתחשב בכך שהסרט מבוסס על סיפור קצר שהתחיל בכלל כטיוטת הדגמה לשימוש בספרו "על הכתיבה", לא פלא שכל העסק מרגיש קצת כמו פרויקט צדדי של קינג. איך היה אומר לו צדי? זה לא בדיוק זה. זה ליד.
למטה: הטריילר של "1408"
השליחים: מוטיבים קלישאתיים
וידאו: טריילר השליחים nrgtv
רוי סולומון (דילן מקדרמוט) מחליט לעקור עם משפחתו לחווה מבודדת בצפון דקוטה, כדי לבנות את חיי המשפחה המתפוררים מחדש. האמנם חווה מבודדת בצפון דקוטה הוא המקום לשקם את חייך? לא בז'אנר שלנו. ואמנם, במהירה מבחינה בתו ג'ס (קריסטן סטיוארט העולה, "לך תבין נשים" ובקרוב "Into the Wild" המסקרן של שון פן) שאחיה הצעיר והשתקן בן מצא לעצמו בחווה כמה חברים דמיוניים, שלא בטוח שהם לגמרי דמיוניים. בקיצור, רוי – כשמישהו נוטש חווה, כנראה שהיתה לו סיבה טובה לכך.
את סיפור רוחות הרפאים הנוסחאתי הזה מתבל התסריטאי מארק וויטון במוטיבים קלישאתיים כמו עורבים, שדה חמניות, ילדים שרואים מתים, זר מסתורי ומרתף מלא סודות, כך שאין לצפות לשום דבר חדש מהכיוון הזה. האכזבה מגיעה, אם כך, מנוכחותו הדלה של הכישרון הפאנגי בסרט. הם אמנם מרבים במחוות פנים-ז'אנריות (שאזכיר שוב את "הניצוץ"?), אך למעט סצנות אחדות מתקשים הפאנגים ביצירת אווירת ההפחדה הראויה, וכשזה כבר קורה מגיח בחלק האחרון התסריט עם הצדקה מיותרת לסיפור הרפאים, מוציא את האימה מהעסק ומחסל את האפשרות לקרשנדו הולם.
ניסיון העבר עם האחים פאנג מחייב לתת להם צ'אנס נוסף (רימייק ל"Bankok Dangours" עם ניקולאס קייג'), אם לא שניים (רימייק ל"The Eye" עם ג'סיקה אלבה), ולקוות ש"השליחים" נושאים בצרורם בשורות טובות יותר.
למטה: הטריילר של השליחים
לסיכום
עודף מעשרים מילה: הולפסטום מתחיל להתאקלם, האחים פאנג מגלים חבלי קליטה, ואנחנו נותרנו עם שני סרטי אימה סבירים. האימה האמיתית עדיין בדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
