בוקר צח, ערב זך

"בשעה שאחרי הלילה", סינגל חדש של יהודית רביץ, למילותיו של נתן זך, הוא בבחינת אנדרטה לדור שידע את שירי המשוררים, בלב עולם מנוון תרבותית

רוגל אלפר | 10/8/2007 10:00

נוסף לנתן אלתרמן, נתן זך הוא המשורר המועדף על הפלייליסט הישראלי, שבשנים עברו עודד את השידוך בין "שירי משוררים" לפופ מהזרם המרכזי, בהרעיפם ממד של מכובדות על הפופ הנוטה לטיפשות ולשטחיות לעתים. היום זה פחות במודה, כי כבר אין בעיה עם טיפשות ורדידות, וגם לא עם עילגות. פזמונים הם בסדר. אין צורך בשום דבר עמוק או מורכב יותר. וכך, וביתר שאת עם מותם של אהוד מנור ועלי מוהר ובמידה מסוימת גם מאיר אריאל, גם מקצוע הפזמונאי, מעין משורר לייט הכותב לרדיו, הולך ונעלם. יהונתן גפן הרבה פחות עסוק מבעבר בתחום הזה.

ומכאן שסינגל חדש של יהודית רביץ שאת מילותיו כתב נתן זך הוא בבחינת אמירה משמעותית. די להזכיר את "כי האדם עץ השדה", " לא טוב היות האדם לבדו", " כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", " כמעט טוב (אל תתנצל שוב) ", " בכל פעם שאני מנגן", "איך זה שכוכב", " כלבלב הו בי די בם בם", " הנה פתחתי חלון" ו"כשצלצלת רעד קולך" כדי להבין כמה משמעותי היה זך ביצירת נכסי צאן ברזל של הפופ הישראלי בשנות ה-70 וה-80. לעומת כספי, רכטר וחנוך, יוצרים עכשוויים לא מוצאים עניין בגוף העבודה שלו ובכלל נמנעים מפתיחת ספרי שירה לצרכים מקצועיים. נראה ש"בציר טוב" למשל, שכולו שירי יונה וולך, לא היה נוצר היום. כי, כאילו, מי זאת יונה וולך? ובכל זאת הנה באה רביץ הוותיקה ושרה "בשעה שאחרי הלילה" ואת הבית האחרון אף מקריא זך בקולו העייף והממלמל, בנימתו הייקית.

רביץ שיתפה פעולה בתחילת הקריירה שלה עם משורר-רדיו נוסף, יעקב גלעד, שמזוהה גם עם פוליקר וגם הוא מדיר רגליו מפסקול התקופה, וביצוע שירי זך אינו זר לה. כמו בנות דורה נורית גלרון וקורין אלאל שייכת רביץ לאסכולת פופ שבעצם כבר איבדה את הרלוונטיות שלה והיא אמנותית ואליטיסטית יותר מהעכשווית. תפוצת שירי משוררים בפופ הישראלי לפני 30 שנה הייתה גבוהה לאין שיעור מבאמריקה ובבריטניה והיעלמותה המוחלטת מפסקול התקופה הנוכחית מעידה על התנוונות תרבותית שמקיימת זיקה הדוקה עם הדומיננטיות של ערוץ 2, ערוץ הילדים והפסטיגל. אף אחד היום לא חושב להלחין ביאליק, חלפי, לאה גולדברג, ויזלטיר ועמיחי, מן הטעם הפשוט שבשביל הדור הנוכחי ממלאת שירה תפקיד פחות חשוב ואולי גם יש לו משוררים פחות טובים לקרוא. שירה לא נעלמה רק מהפלייליסט. היא פשוט נעלמה.

לא אוהב מה שרביץ עשתה עם "בשעה שאחרי הלילה". לטעמי היא יותר מדי מאומצת וחסרת עידון והעיבוד הדחוס הולך בכיוונים שאינם מיטיבים עם הטקסט. אמיר צורף דופק על הקלידים חזק מדי, התופים רוקיסטיים מדי. זה שיר שצריך אוויר ושקט. המילים צועקות מספיק) "בשעה שאחרי הלילה / עוד לא הקיץ האור / מטוס טס בשמים / בחלון עפה ציפור / והכול שומם, שומם, שותק לו / והכול שומם, שומם ודומם". זה לא זך במיטבו, רחוק מזה. ובכל זאת, השפה החסכנית מצמררת, בארבע שורות קצרות ומדויקות הועמדה סצנה חיה ונושמת, הלב דובר עברית רהוטה, והדיכאון והחידלון הם בסדר גודל המאפיין נפש של משורר ולא נפש שלא הופעלה על ידי ספר שירה מימיה.

יש לי סימפתיה לשירים כאלה, יש לי סימפתיה לזמרי פופ שיודעים ש"יש לי סימפתיה" הוא שיר שפרסם מאיר ויזלטיר בספר "דבר אופטימי, עשיית שירים", יש לי יסוד להאמין שיהודית רביץ היא כזאת וחשד שאפרת גוש, למשל, שעל הסינגל החדש שלה ניסיתי וניסיתי למצוא מה לומר ולא הצלחתי, לא.