ליפול, אבל לאן?
מאיה רוטמן יוצאת לדרך עם שיר פולק מרגיע בעוד שג'קו מנסה לתת בראש ויוצא מיושן, יהודית רביץ מזמינה את נתן זר לדואט ו"התקווה 6" מתבשלים במיץ של עצמם. סינגולר
רגע לפני שאנחנו עוברים לדון באיכויות של מאיה רוטמן כזמרת מבצעת (אתם יכולים לקרוא לה סינגר - סונגרייטרית) בואו ונפשפש קצת בעברה כמבצעת בלבד. כזכור, רוטמן ניסתה למתג עצמה כבחורה משוכללת בעונה הרביעית של "כוכב נולד". בגמר, היא סיפקה ביצוע מיוחד ל"מה איתי" של אריק איינשטיין, לפני כן הפציצה עם בוב דילן ו"גשם כבד עומד ליפול" ובשאר הזמן טיפלה ביצירות פולק ישראליות ועשתה בהן כבשלה.
המיתוג של רוטמן כנסיכת אינדי קטנה שמבקשת לרוץ עם הגיטרה בין שדות תירס, שולח חיצים גם אל תוך יצירת הביכורים שלה. "ליפול" הוא שיר פולק בסיסי ביותר. המילים, באווירת
אם יש בעיה אחת משמעותית שמאפיינת את השיר החדש של רוטמן, כמו את שאר היצירות של בוגרי "כוכב נולד" נגועה בעובדה שהוא חף מחדשנות. ההפקה המוזיקלית של אסף תלמודי (שרגיל לעבוד עם תותחים כבדים דוגמת אסף אמדורסקי ואפרת בן צור) לא מצליחה להגביה עוף. ולמרות זאת: מבין כל מתמודדי העונות השונות, לרוטמן שמור הניסיון הכן והמבטיח ביותר לצדו של שי גבסו. ההמשך כנראה יבוא.
מילים ולחן: מאיה רוטמן
קודם כל שאפו. ג'קו אייזנברג הצליח לצאת מהמערה הקטנה שלו ולשחרר לאוויר העולם שיר מקורי שכתב והלחין בעצמו. אם נראה לכם שמדובר בעניין מובן מאליו כדאי שתפשפשו בזיכרונכם המרקיב ותנסו להעלות את כמות הזמן שנדרשה מנינט לעשות את אותו הדבר. ההשוואה בין השניים לא מקרית. בעוד שנינט הפכה לאישה המפורסמת בישראל, אייזנברג עמד על אותו הפודיום והתרסק.
ועכשיו לשיר עצמו. "שר שר" הוא ללא ספק מוצר מוזיקלי ראוי. מוצר, כי אין ספק שמגע ידו של לואי להב הפכה את הבחור הנתנייתי לאחד כזה שיוכל לשחק במגרשים המקובלים. הזעם, שאמור היה לאפיין את המוזיקה שלו, הפך לשיח רדוד בין משקעים ברומטרים של דיסטורשנים, שמאפיינים היטב את סגידתו לתקופת הגראנג' של שנות התשעים.
ועם זאת, מדובר במוצר ראוי. לא יותר. לו אייזנברג היה מטה אוזן למה שקורה כיום בתחנות הרדיו האירופאיות, הוא היה מגלה שהוא מתעסק בחומרים שמעלים עובש. אז נכון, קורט קוביין ואדי ודר עדיין נחשבים למושאי העתקה טובים לטישרטים מעולים, אבל ביחס חדשנות מוזיקלית זה לא.
מילים ולחן: ג'קו אייזנברג
יהודית רביץ ידועה כחובבת משוררים גדולה. רבות מיצירותיה הגדולות ביותר נלקחו מאבות המזון של השירה הישראלית ובהם חנוך לוין, דליה רביקוביץ', יהודה עמיחי ורבים נוספים. אם באלבום האחרון רוב הטקסטים נלקחו מהדור הצעיר של הרוק הישראלי, הרי ש"בשעה שאחרי הלילה" רביץ מחזירה את נתן זך אל אור הזרקורים. העונג - גדול.
הלחן של רביץ, יחד עם העיבוד של אמיר צורף (שהופך למעצב סאונד דומיננטי) מרכיב כאן יצירה מורכבת. העברית הנקייה והסגפנית של זך יושבת על לחן מצומצם שהולך וגדל ככל שמתקדמים לקראת סוף הרצועה. האינטימיות שבסיטואציה המתוארת ("בחלון עפה ציפור, והכל שומם, שותק לו") מחדדת את צבעיה והופכת לתמונה של ממש.
ואז, רגע לפני הסוף, מגיע קולו הרועם של זך ומכה במאזין. האיש הזה, שהעניק לא מעט ראיונות מלאי מרירות ואכזבה מהמציאות המקומית, נותן כאן ארבע שורות מלאות קסם ונעלם. לאחר מכן, אפילו הקול השמימי של רביץ מצליח להישמע יבשושי. או במילים אחרות: שיר מצוין. אולי הטוב ביותר מתוך "עיר קטנה".
מילים: נתן זך לחן: יהודית רביץ
איכשהו, באמת שבלי כוונה, לא יצא לי לכתוב על "אם אפגוש את אלוהים" של התקווה 6. המחדל, שנרשם בתיקי הארכיון של המערכת (לא את הכול אתם חייבים לקחת ברצינות) הפך מעיק יותר ויותר כשהשיר הפך להיט עצבני ברדיו וכבש קהלים קיציים טיפוסיים. השילוב של הרגאיי-דאב עם המילים השנונות ומרבצי הגרוב הצדיקו את קיומו הדומיננטי מעל גלי האתר.
עכשיו מגיע "לילה לבן" ומוכיח שממש כפי שניתן היה לצפות, "התקווה" לא ממש מצליחים לשכלל את השיטה לכדי דרגה של אמנות נבונה. בניגוד לרמיקס המדהים של סאבו קותי וזוהר ארגוב, שגר באותה השכונה, "לילה לבן" מורכב מאינספור קלישאות רגאיי על לילות לבנים ומיטות מים קרים. לא שחסרה כאן אווירה טובה בשביל סטלה קלילה, אבל גם אין כאן הרבה מעבר. בקיצור, את "לילה לבן" תשאירו ללאונג' בר הקרוב לביתכם. באמת שלא חייבים להכניס אותו למערכת.
מילים ולחן: עמרי גליקמן
היות שהשיר החדש של מנולוס רסוליס מושר ביוונית, נדמה שאין לי ברירה אלא לעסוק בלחן שיצר לו יהודה פוליקר. כידוע, הרומן של פוליקר עם ארץ הבוזוקי החל לפני כמעט עשרים שנה, אך מאז הגיעו גלים שונים שכללו קווים מוזיקליים מגוונים. מאז כיבוש קיסריה והפיכתו לנכס תרבותי מוביל היה נדמה שפוליקר קצת איבד את עצמו אל תוך הקלחת התקשורתית שניסתה למתג אותו ללא הצלחה.
האלבום המשותף שלו עם רסוליס מחזיר אותו אל החיק החמים, שבו הוא יכול להרשות לעצמו להביא את עצמו, כמעט בעירום מלא. החום האנושי והניגון של היוונית לוקחים את המאזין למסע קטן בזמן. תודו שזה לא מעט לבקש משיר אחד.
מילים: מנוליס רסוליס לחן: יהודה פוליקר
כבר יצא לנו לעשות לכם היכרות עם דוד פרץ. אז ככה. דוד פרץ הוא יוצר באר שבעי שמפליא לשלב בין סגנונות מוזיקליים שנעים על הציר שבין יפן (הייקו) לבין הערבות הצחיחות של האמריקנה (בעיקר בלוז וקאנטרי). השילוב הזה, שיכול להישמע תמוה לאוזן רגישה, מצליח להחזיר את האמון בנפלאות הפיוז'ן.
"עצוב כמו מים" על 2 הדקות ושמונה השניות שלו מצליח לתמצת בקלילות רבת קסם את שמאפיין את פרץ. הצניעות הכובשת, הטקסטים שובי הלב וההגשה שלו - העמוקה והדחוסה שמשלבת עדינות וכוח ביחד. זהו. להאריך מעבר למה שכבר נכתב יהיה בגדר המלצה חמה מדי. תהנו.
מילים ולחן: דוד פרץ
נא להמתין לטעינת התגובות
