משחק הכסאות
האם ספר פולחן רוסי יכול להצליח בישראל? האם בכלל ניתן לתרגם ספר כמו "12 כיסאות"? מאשה צור גלוזמן קראה ויש לה תובנה
"12 כיסאות" של אילף ופטרוב היה ספר פולחן בברית המועצות, וגם העיבוד לסרט זכה למעמד של קאלט. הוא נכתב בסוף שנות העשרים, קצת לפני שסטלין השליט את שלטון הטרור שלו, ששלל כמובן מכל דבר שהכיל עקיצה כלפי השלטונות והממסד מלהפוך לחביב ההמונים.
גיבור הספר הוא אוסטפ בנדר (והוא גם גיבורו של ספר ההמשך "עגל הזהב"), נוכל, הרפתקן ושובר לבבות. בנדר לוקח תחת חסותו אציל לשעבר, איפוליט מטבייביץ' וורוביינינוב, שגילה כי חמותו המנוחה החביאה לפני המהפכה יהלומים בכיסא אחד ממערכת 12 הכיסאות שעמדו בטרקלין בית האחוזה. הם מתחילים במצוד אחר הכיסאות הפזורים בכל קצוות ארץ, כשבעקבותיהם דולק האב פיודור – הכומר רב היוזמות שליווה את החמות הגוססת אל מותה.
בז'אנר שלו זהו ספר הרפתקאות לכל דבר – יש פה מסע מטורף ברחבי האימפריה הסובייטית, תעלולים והונאות, קשירות קשר ותחבולות. אלא שמלבד כל אלה יש כאן גם השתלחות בכל הקלישאות של התקופה – הספרותיות, הקולנועיות, התעמולתיות והיומיומיות. הלגלוג מופנה לכל הכיוונים – כלפי התקופה הצארית הלא רחוקה, השלטון הסובייטי הצעיר, המוסדות הביורוקרטיים, כלפי האמנויות השונות וכלפי טיפוסים מכל הסוגים. מלבד דמותו הפרחחית של בנדר, ששמה ללעג כל סיסמה, שיר ידוע, ציטוט נפוץ או רעיון המוני, חולפות הדמויות על פני רקע מתחלף תכופות של ערים ועיירות, כפרים ומחוזות, חבלי ארץ ורפובליקות.
הגיבורים מתחילים בביתו הקודם של וורוביינינוב, בית האצולה לשעבר שהוסב לבית אבות לקשישות – ואשר מנהליו מרוקנים אותו בעקביות מכל פריט בעל ערך. משם הם ממשיכים למעונות הסטודנטים של מוסקבה, פרק אשר בתוכו שובצה האודה הלעגנית והגאונית למזרנים: "זוגות צעירים והאזרח הסובייטי מהמעמד הבינוני הם עיקר הקונים של מזרני קפיצים. הם מובילים אותם בעמידה וחובקים אותם בשתי ידיהם. אכן, כיצד לא יחבקו את המצע התכול, הפרחוני-מבהיק, של אושרם!...אדם בלא מזרן הוא אדם עלוב. הוא אינו קיים. אינו משלם מסים, אין לו אישה, מכריו אינם מלווים לו כסף 'עד סוף השבוע', נהגי המוניות משלחים בעקבותיו מילים פוגעות, נערות מלגלגות עליו: הן אינן אוהבות אידיאליסטים... מזרן הופך את חיי האדם על פיהם. בריפוד שלו ובקפיציו טמון כוח משיכה טמיר, שעד היום לא ירדו לעומקו... המזרן אינו יודע שובעה. הוא תובע קורבנות... הוא זקוק לכוננית. הוא זקוק לשולחן עם רגליים מטופשות. בנקישת קפיצים הוא תובע וילונות, פרגודים וכלי מטבח"
וכך זה עוד ממשיך, עד לכניעתו המוחלטת של האדם (ובעצם המשורר – מתנגד המזרן) בפני החיים הבורגניים. בנדר וורוביינינוב עוקבים אחרי להקת תיאטרון נלעגת עד להרי הקווקז, מבקרים בבית מערכת עיתון "המכונה" (אחד הפרקים המצחיקים והאל-זמניים ביותר) מעוררים מהומות במועדון שחמט בעל משתתפים נלהבים ומקימים לכאורה ארגון ריאקציונרי להשבת הצאר.
אחת הדמויות המגוחכות
"אנחנו התפתלנו על הרצפה מצחוק", אמרה אמי, סוגרת את הספר בפרק על אלוצ'קה הקניבלית, "אני לא יודעת אם זה אותו דבר בעברית". זה לא אותו דבר בעברית. העניין הוא, שזה גם לא צריך להיות. "12 הכיסאות", למרות התרגום המוצלח וההיתוליות האל-זמנית שלו, לא יהיה ולא צריך להיות ספר פולחן באף מקום מלבד רוסיה. בכל ארץ אחרת הוא פשוט ספר הרפתקאות מהנה ומצחיק – במידה מסוימת הזכיר לי את "מועדון הפיקוויקים" של דיקנס (והוא אכן מושווה במבוא לספר זה). בוודאי שאנגלי בן המאה ה-19 יתפוס ב"מועדון הפיקוויקים" רבדים נרחבים יותר, אלא שאין זה גורע את הנאתי ממנו - ככל ספר טוב, הוא מתעלה על הקשרי מקום וזמן.
את הספר פותח מבוא מאיר עיניים מאת מארק אמוסין. כפי שצריך להיות כל מבוא לספר שההקשר התרבותי שלו מרוחק מההקשר התרבותי של הקורא, הוא מספר סיפור מעניין ורב פרטים על התקופה ועל האנשים שמאחורי שמות העט אילף ופטרוב (פיינזילברג וקטייב, יהודים מאודסה), על מושאי ההשתלחות העיקריים של המחברים, על הדמויות העיקריות והמשניות ועל התחנות הרבות שבדרך.
"12 כסאות", איליה אילף ויבגני פטרוב, מרוסית: דינה מרקון, מבוא: מרק אמוסין, הוצאת כרמל, 2007, 348 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
