הקילומטר ה-101
גילית פישר דוגמת את המחלקות לצילום ואמנות במחזור ה-101 של בצלאל - המקום שעדיין מחזיק בתואר בית הגידול של האמנות הישראלית. הנה מה שהם עשו
מחזור 101 הוא הגדול מבין המחזורים שלמדו אי פעם במחלקה לאמנות. מדובר ב-55 סטודנטים וביניהם גם שני סטודנטים מחו"ל - אוה אלתר שהגיעה מהמבורג ודויד פולזין מברלין. דויד פולזין השתלט לצורך התערוכה על חדרו של ראש המחלקה, הוציא ממנו את התכולה ובנה בתוכו כל מיני אלמנטים ארכיטקטונים מירושלים עשויי קרטון. בתערוכה פינת זיכרון לסטודנט אריאל פיק ז"ל שנפטר בנסיבות טראגיות. בתוך מסגרת זהב אקסטראווגנטיות מוצג דיוקנו ולצדו רישום שלו.
בין המציגים בולטות עבודותיה של לאה גולדה הולטרמן המציגה צילומים ברורים של דמויות משולי השוליים - נרקומנים, צעירים מתמרדים, זונות, טרנסווסטייטס ומיני דמויות ביזאר אחרות. אלו שוליים מעניינים בגלל נקודת המבט של לאה הולטרמן - מדובר באוכלוסיית מצולמים קרובה לזו שמצלם האמן בוריס מיכאלוב, אבל אצל הולטרמן המבט עליהם שונה, אנושית
ליאור צ'רנובסקי מציג איסטליישן: חדר של חוקר תרבות, חדר סטודיו של "אמן כחוקר טבע", על שולחן הוא מציג ספריי הום-מייד המכילים דימויי טבע, ארכיטקטורה, מעבדות כימיה ופיזיקה. צ'רנובסקי מייצר חיבור אינטימי לסביבות המדעיות בזכות האופן בו הוא מסתכל על הדברים, במעין מיפוי לא מחייב של הדברים שמתרחש על-ידי חזרות על אותם דימויים כמעבדה או כחורשה. בנוסף באמצעות צילומי זירוקס של מאמרים על אמנות וכרפרודוקציות, נוצר והופך מעין "מישמש" של מדע ותרבות לאיציקלופדיה פואטית.
בקומה השביעית בגלריית עץ של הסטודיו מציג אמנון פרידמן רסיסי ביוגרפיה בהצבה צילומית, דימויים מאלבום המשפחה בשחור לבן, של אמו מתקופת הילדות והבחרות שלה, ביניהם, צילום של אמו כשהיתה בת שלוש ולצידיה שני גברים חסונים. בחלל הכניסה לסטודיו שלו נמצאים פוסטרים בגודל גיליון, המכילים דימויים מהפגנות השמאל, בין העבודות פוסטר גדול שמונח כשטיח ונושא דימוי של ערבי עם מסכת נשימה משקית ניילון ששם על פניו כדי להתגונן מפצצות גז מדמיע.
רינת אדלשטיין מציגה וידאו של מתיחת דימויים, שצילמה בטיילת בדרך מארמון הנציב בירושלים ועד לעיר העתיקה.
איתי ברוך מציג צילומי שחור לבן המתארים ארכיטקטורה של נוף דועך לאטו, מקיבוץ דועך שמעלה תחושת עזובה וריק. דרך כל מיני דמויות במסכה נוצרת גם אווירה פנטסטית מיתית ואפלה.
דליה גוטליב לעומתו עוסקת בגוף האנושי כפסול בעבודת דיוקן עצמי בו היא ניצבת כרקדנית שקפאה כפסל. בנוסף היא מציגה סטיל-לייף של אובייקטים מסביבת הבית והמשרד, כמו למשל עבודת צילום של פסל גבס חובבני של איילה, או צילום מפת ישראל שמאפרה הונחה עליה כך שים המלח נראה בה כ"גולש" מתוך צלחת. צילומי הצבע שלה שרובם מינימליסטים גדולים, מזמינים התבוננות עומק.
בוגר בולט נוסף הוא גיא גולדבלום שמציג פרויקט בנושא איתיפאדה ומחנות פליטים. עבודת וידאו אחת שלו מציגה דימוי בודד של עציר פלשתיני עם פלנלית על העיניים. ועבודת וידאו נוספת שלו היא בימוי צילום סיטואציית חטיפה שבוצעה על-ידי חיילי דובדבן.
עבודה מעניינת נוספת היא של ניוה פוגל על גלריסטים בשוק האמנות, דידקטית, מכילה שלושה קטעי וידאו, האחת עשויה רצף צילומים של "פיגורות חשובות" מעולם האמנות הבינלאומי, שאת דימוייהם מצאה באיזור ה "ד י י ר י " של אתר המגזין ארט-פורום, הווידאו הזה הוא הדמייה תלת-ממדית של גלריה, וירטואלית, שבה היא מציבה את הדמויות, ביניהן נמצא את דאמיין הירסט, אוצרי המומה ואוצרי הביאנלה בוונציה 2007. בעבודת הווידאו השנייה שלה חלל וירטואלי שבו תערוכות מתחלפות של אמנים בינלאומיים כמו תומס רוף וגונזלס טורס. עבודת הווידאו השלישית היא רצף גראפים סטטיים כלכליים שקשורים לסחר בעולם האמנות.
יוסי ברגר, מורה במחלקה לצילום: "התערוכה השנה מאוד פתוחה. יש עבודות מעניינות רבות, זו תערוכה מגוונת עם המון אנרגיה ועניין אמיתי של אנשים באמנות שלהם. זו תערוכה עם אנרגיות טובות שמקיפות הרבה "אזורים" של המציאות הישראלית, כמו הפוליטיקה, הגלריות, הנרקומנים, אינטריות של בתים, שכונות ואורחות חיים. מדובר בסוג צילום מאוד ישיר", אומר ברגר, "זו תערוכה שכמעט ואין בה ביום של צילום. יש בה הרבה סיפורים, הכל ריל-לייפ, תצלומים מהרחוב או מהבית, זה מהלך שמאפיין את השנים האחרונות של הצילום בארץ ובמחלקה לאמנות ב'בצלאל'".
העבודה מעלה את השאלה של האמנות כחיים או החיים כאמנות.
"איש החץ" היא עבודתו של ישי גרוס, שעל במת הופעות הוא מארח כל ערב במהלך השבועיים של התערוכה הופעות של זמרים ביניהם: "מיסטק סקיפי" ודן תורן. על הבמה יש פרח אלומיניום מסתובב, העבודה מעלה מחשבות על האמנות כסטוץ, על הקשר שלה ל"ביחד", על האמן כרוקיסט ועל תפקיד האמן בכלל - האם הוא לשמח?
טניה בובנוב מציגה שני סרטים עלילתיים מלאי הומור, מספרת סיפורי אהבה, זימה, פשע, אחד הסרטים ברוסית עם כתוביות לעברית והשני בעברית.
עידו בראל ראש המחלקה לאמנות על התערוכה: "מה שמשותף להרבה אמנים בתערוכה הוא סוג של עונג ופאן של החיים היפים. הם נהנים לעשות אמנות והאמנות מצדה עסוקה בהתענגות הזאת, זה מראה שבחיים גם יכול להיות הרבה פאן ללא רגשות אשמה או כמובן מאליו. זה יחס בריא, צעיר ובוגר לאמנות".
למטה: עבודה של טניה בובנוב
שניידר פרל
ללי פרילינג מציגה אובייקט קקטוס מקריסטל עשוי מכדורי מראות שנראים תלויים בדרך כלל במועדונים. לצדו פסל לב מחומר מפוצל לשניים בתוך כלי מחלב נר, הלב שבור לשניים ומפעפע דם אדום עד שכמעט מציף עצמו אך בלופ הוא שב ומנקז עצמו מחדש. העבודות עוסקות בהתבחבשות בסנטימנטליזם וברגשנות במקום שאין בו מעצור לרגשנות, בסנטימנטליות ללא חשבון. כי זה מרגש .
יוסי דלאל מציג שישה סרטים לופיים של מעגלים אינסופיים של זמן ואנרציה. בין סרטיו סרט של אדם מגלגל מחרוזת תפילה, סרט של רץ בנעלי אדידס וסרט בהקרנה גדולה של תריס חשמלי שאינו ניפתח.
למטה: עבודה של יוסי דלאל
פורת סלומון
לצד הציור מוצג צילום של האמן מגלח את שיער בטנו ונראה כמו העבודה מרובת הגרסאות (למשל הגרסה של רפאל) "המטפחת של ורוניקה", שהיא פרוטרייט של ישו והתגלות ניסית של הדימוי במטפחת. הצילום מעביר את הקונפליקט של יהדות, נצרות, עשיית הדימוי ואמונה ומי שמראש מגדיר את עצמו כמסומן האחר בתוך עולם האמנות.
ערן נוה מציג גיטרה שנופצה ואוחתה מחדש, מזר שושנים ושני מיכלי ספריי, אחד עם צבע של רוז והשני מתאר אוויר מכיל ריח שושנים. פעם מדי חצי שעה המיכלים מרססים את זר השושנים. במרכז החלל שלו נוה מיקם מתקן כפטיפון ישן ובתוכו (לא מנוגן) "השיר שינוגן לאחר מותי".
אלהםרוקני היא אמנית שמציגה מסך וידאו אחד שבו חוף ים ומשני צידיו, שני מסכי פלסמה בהם נראים הורי האמנית דומעים. בסצנה הזויה נוספת ישובה רוקני ומגלחת ראשים של גברים צעירים, מאכילה אהוב בבשר סרטנים וזוכה להעניק ולקבל נשיקה מלאת אהבה. העבודה עוסקת במשאלת אהבה גדולה לצד חידלון גדול.
משה היימן מציג חלזונות חיים שבנה להם על הבית פסלים מפימו, הקונכיות שלהם מצויירות והם מזכירים את "ניקי דה סאנפל" (פסל המפלצת הענק מקריית היובל בירושלים). החלזונות חיים על מלפפונים כבר למעלה משנה. התצוגה שלהם היא על מדפים בפינות החדר.
טליה קרדו מציגה פסל קרטיב ענק שמפשיר ללא הרף לתוך בריכה.
נועה כנען ססיליה עושה פרפורמנס אחת לשעה שכולו הפתעה והוא גם עוסק בהפתעות ובאכזבה.
קותי רוט מציג סרט באורך 19 דקות על השואה ועל התמודדות של דור שלישי עם השואה, לא ניתן להגדיר את הסרט בתור קולנוע אחר מלבד אמנות, כיוון שהוא קורה בתוך רצף ויזואלי של תמונות שמסתכל על עצמו כשהאמן משחק עצמו שדרן טלוויזיה עם רמקול שמשדר לנו מתאי הגזים. יש לעבודה צד רפלקסיבי שבו המצלמה מאבדת את כוחה בשימוש במצעד החיים.
למטה: עבודה של אלהם רוקני
דודי בר
שיראל הורוביץ מציגה סאונד אינסטליישן של דבר אהבה של אישה למושא אהבה לא ידוע, ניתן להאזין לקול הסאונד הבוקע מן הקיר רק על-ידי היצמדות אליו.
למטה: עבודה של דודי בר שקד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם