שוקולד, מנטה, קינואה
בשיר החדש של שלישיית הבנות נחמה יש קצת הודו, קצת ברסלב, קצת ראפ, קצת אלוהים וקצת סמים, והכול בסבבה. לגמרי. כי ישראלי זה הכי קוסמי. ולהתמזג ביקום זה הכי סבבה. לגמרי
"להיות" הוא שיר בעל שכבות עבות של ניו-אייג' ומה שמכונה כאן "רוחניות". השיר הזה מרחף בחלל אקוסטי נעים, שליו ורגוע, מונוטוני ורפטטיבי, שחוזר על עצמו בלופ. הבנות שמבצעות אותו כאילו נתונות בטרנס היפנוטי, מדברות את הבתים במקצב של תפילה, ממלמלות על נשמה, אהבה בלי די, כמיהה להתאיינות, רצון להתמזג ביקום לבושות גלימה זוהרת, ללכת בדרך קסומה, להתפזר באוויר.
בפזמון הן חוות איזו הארה, רגע של התעלות, ועוברות לשיר באנגלית על שמים ובכי שסיבותיו אינן מחוורות להן. הן מברכות את יפי העולם הטבעי וההיולי. "זו שמחה" הן אומרות, "זה אושר", הקשת ממסטלת אותן, השמים עושים להן טוב. לו רק יצליחו לאהוב עצמן פחות, להמעיט במחשבות, יוכלו להתאחד עם הישות שאליה עורגת נפשן, נשמתן השרויה בחשכה, באהבה אין קץ, אהבה בלי תנאים. וכלל לא ברור אם מדובר בגבר או באלוהים.
יש בשיר הזה קצת הודו, קצת ברסלב, קצת פסטיבל ריינבו ופסטיבל בראשית, קצת סמים וקצת אלוהים, קצת ניאו היפיות וקצת ראפ, קצת מדונה בעידן הקבלה וקצת דורון שפר על ערסל בקוסטה ריקה, והכול בסבבה לגמרי, בנשיות שכולה רוגע קוסמי מלטף. פעם שרה נעמי שמר "כל שאבקש לו יהי" ואילו הבנות נחמה מתקנות - "כל שאבקש לקבל יתפזר באוויר". הן לא רוצות שיהיה, להפך.
"ימים כלילות רק רוצה לא להיות", השלמות איננה גשמית, היא טרנסצנדנטלית. היא לא ישראלית, היא קוסמית. ולמה את הפזמון, שמביע הרמוניה של הבנות עם הבריאה, הן שרות באנגלית ולא, למשל, בעברית? כי כך נכון וטבעי להן ולקהלן. מקורותיהן אינם תנ"כיים כי אם פופיים. הן דו-לשוניות. וכך מתאפשר להן להשתמש בשתיים מן הקלישאות המתחרזות הגדולות של עולם הפופ, שבכה רבים משיריו אנשים Cry ולא יודעים Why ומביטים אל ה-Sky ומרגישים טיפטיפה High. בכי , למה, שמים וסוטול לא מתחרזות בעברית, מה לעשות. זה כמובן לא הופך את "להיות/So Far" לשיר פחות ישראלי מ"אמור שלום".
זה פשוט אומר שהעברית פחות קריטית לישראליות של הבנות נחמה. גם "גרה בשינקין" של שלישיית מנגו היה שיר שביטא נאמנה את הסטראוטיפ של תקופתו, סוף שנות ה-80, בנות לבושות בשחור חולמות לעשות סרט קצר וחוות אהבות מזדמנות ובלתי מספקות. היה שם איזה חוסר מנוח בשיר הזה, בישיבה בקפה תמר. גם ב"להיות" יש חוסר מנוח אך שאיפותיו הרבה יותר טוטאליות. בשיר הזה לשתות קפה זה להתבזבז. עולם החולין הוא סתמי. האהבה המיוחלת היא "בלי תנאים". רחוב שינקין התחלף ביקום. זה הולך ומסתבך, מסתבך והולך.
הבנות נחמה
דקל חברוני
נא להמתין לטעינת התגובות
