יותר מפרסונה
אינספור תארים הוענקו לאמן הקולנוע השוודי, אינגמר ברגמן. ניב שטנדל נפרד מיוצר שאין להגדיר את תרומתו לעולם הקולנוע במשפט אחד. גם עבור מי שלא מכיר את עבודתו - אולי זה הזמן
עם היד על הלב – מי מכם היה מצטרף לוודי אלן לערב קליל בקולנוע לאחר התיאור הזה (בהנחה שלא היה זה וודי אלן ששוטח בפניכם את ההצעה)? נדמה לי שהוא לא היה צריך ללכת רחוק בתיאור העלילה. מספיק שהיה אומר "הסרט החדש של אינגמר ברגמן", וכבר היה מנער מעליו כל עמית-לצפייה פוטנציאלי. עם הזמן נעשה הזיהוי של ברגמן עם קולנוע כבד ראש, אמנותי ומהורהר למוחלט כמעט.
נותר רק שם, שקשישי קולנוע הוד אולי עוד זוכרים לו אמונים, חוקרי קולנוע ואנשי אקדמיה עוברים למשמע שמו לדום, סטודנטים לקולנוע מגיבים אליו ביראת כבוד מלווה בבהלה, וצופי הקולנוע הממוצעים יודעים כי עולז נפשו ירחק. זה החטא שעשו השנים למי שהיה נביא המודרניזם בקולנוע, והפך לסחורה מיושנת בעטיפה טרחנית. אבל את מה שכבר יודע וודי אלן, ראוי שידע כל שוחר קולנוע בפרט ואמנות בכלל באשר הוא. מה שברגמן מציע ביצירתו, גם כשהוא עטוף בקדרות פסימיסטית, הוא מסע מרתק אל נבכי נפש האדם ואל השאלות הקיומיות שלא מפסיקות להטריד את מנוחתו.
"החותם השביעי", לצד "תותי בר", הכתיר את ברגמן כאחד ממנסחי הקולנוע המודרניסטי בשנות החמישים, לצד פדריקו פליני. השניים, וממשיכי דרכם (בהם מיכאלאנג'לו אנטוניוני ואנשי הגל החדש הצרפתי), הציגו קולנוע שובר מוסכמות, עם נרטיב מקוטע ומבולבל, כלים קולנועיים ברכטיאניים מעודדי-ניכור, תמות של אקזיסטנציאליזם, בדידות וחיפוש אחר משמעות, וחותם אישי בולט.
ברגמן פרץ את הדרך ליוצרי קולנוע שביקשו להתנער מהקולנוע הקלאסי והמיושן ומצאו ביטוי למאווייהם בקולנוע אישי, מעמיק ומשוחרר מכבלי הנרטיב והעריכה המקובלים. ברגמן, במידה מסוימת אף יותר מפליני, אחראי להפיכתו של הקולנוע לאמנות לשמה, כזו שיכולה להישיר מבט בגאון לאחיותיה המתנשאות הספרות והתיאטרון, לשמש כר פורה לדיון אקדמי ער, ולעסוק בנושאים גדולים וכבדי משקל.
"החותם השביעי" הפך את ברגמן בעיני רבים – ובהם מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, שנשא את בשורתו לאמריקה - לאבי הקולנוע הפילוסופי. ברגמן הציג ב"יצירת המופת האקזיסטנציאליסטית" שלו, שורה ארוכה של שאלות וסוגיות פילוסופיות שנשענו על זרמי חשיבה ופילוסופיה חשובים, מפרויד דרך שופנהאואר ועד קאנט. ברגמן, בסצנות מבריקות ובלתי נשכחות כמו זו בה אביר ההיגיון והמוות השחור משחקים שח, מעלה אל המסך שאלות עמוקות בדבר משמעות החיים והמוות, מושג האלוהות ומקומו של האדם בין כל אלו.
לצדו של "החותם השביעי" עמד "תותי בר", שזיכה את ברגמן בשלל פרסים (בהם דב הזהב בברלין 1958 וגלובוס הזהב ב-1960) וקיבע את מעמדו כיוצר
ברגמן, שתמיד היה יוצר חרוץ, הפליג משם לעשייה קדחתנית והנפקה סדרתית של סרטים קאנוניים כמו "מעיין הבתולים" וטרילוגיית האמונה שלו: "מבעד לזכוכית האפלה", "אור החורף" (אותו החשיב ברגמן לסרטו הטוב ביותר, וליתר דיוק – ליחיד שהוא באמת אוהב) ו"השתיקה", בהם המשיך לעסוק בשאלות של דת ואמונה, והמחיר שהאדם נתבע לשלם עבורם.
ב-66' חל מפנה מסוים עם "פרסונה", שהסיט את זרקורו של הבמאי מתמות המוסר המטהפיזיות של בן האנוש מול האלוהות אל הנימים הקטנים שמרכיבים את נפשו המוטרדת של האדם. בשונה מסרטיו שקדמו ל"החותם השביעי" ול"תותי בר", ובחנו אף הם את דמויות גיבוריהם, הפכה התבוננותו של ברגמן למעמיקה וחודרנית יותר, כצפייה שקטה ובוחנת של חוקר בנשואי מחקרו.
יצירת המופת הקטנה הזו, שהפגישה בין שחקנית תיאטרון שלקתה באלם לאחות המטפלת בה, היתה שיאה של יצירה שעסקה באינטימיות האנושית, ובייחוד בזו הנשית, והכתירה את ברגמן כ"במאי של נשים", מ"נשים מחכות" ו"שתיקה", עבור ב"זעקות ולחישות" ועד "סונטת סתיו" (בו חברו לראשונה שני הברגמנים, אינגמר ואינגריד).
פרנסואה טריפו כתב ש"יצירתו של ברגמן מוקדשת לאישה. [...] (ז'אן) רנואר מזמין אותנו להסתכל בגיבורות סרטיו מבעד לעיניהם של בני זוגן-הגברים, ואילו (מקס) אופולס וברגמן נוטים להראות לנו את הגברים כפי שהם משתקפים ברשתית עיניהן של הנשים". ברגמן ברגמן, שהיה לא רק במאי של נשים אלא גם איש של נשים, התמסר לפתיחות הנפש הנשית והפליא לגלות בה רבדים עמוקים מני חקר. לעיתונאי שבדי שכתב כי "ברגמן יודע הרבה יותר מדי על נשים", ענה: "עולם הנשים הוא היקום שלי".
"פרסונה" הציג מפגן משחק עילאי, שהוכיח שוב את כישרונו הגדול של ברגמן, איש התיאטרון, בבימוי שחקנים. כוכבות הסרט, ביבי אנדרסון וליב אולמן (שהיתה גם לאחת מנשות חיקו של ברגמן), הצטרפו לשורה של שחקנים ושחקניות שליוו את ברגמן בסרטים רבים (רובם מעל לעשרה סרטים), בהם גונאר ביורסטראנד, מקס פון סידוב, ארלאנד יוזפסון, הארייט אנדרסון, אינגריד תולין ואווה דאלבק.
ההיכרות האינטימית הזו איפשרה לברגמן ללהטט בשחקניו ולנצלם בדמויות שונות לחלוטין מסרט לסרט. בחלוף השנים הרפה גם ברגמן מאחיזתו בתסריט (בו ראה תמיד מלאכה מייגעת אותה ביצע באבחה אחת) והניח לשחקניו לאלתר יותר ויותר, אך מאז ומתמיד נהג כבוד רב בשחקניו, והרוויח מהם את אחדות מההופעות הטובות בחייהם. כזו היתה, בין השאר, הופעתו הנפלאה של ויקטור שיוסטרום – במידה רבה אביו הרוחני של ברגמן – ב"תותי בר".
ב-1973 צלל ברגמן לנבכי הזוגיות ב"תמונות מחיי נישואין". מה שהחל כדרמה טלוויזיונית בת שישה פרקים הפך בהמשך לסרט מוערך ועטור פרסים, וב-81' אף למחזה (דרך הפוכה מזו שעשו מספר מסרטיו של ברגמן). הוא הציג בחינה מעמיקה של זוגיות הנמצאת בסחרחורת של רגשות. גם כאן בחר ברגמן במובהק בצד האישה, שגילמה עזר מאוזן, שפוי וסלחני כנגד בן זוגה הילדותי והקפריזי. אך ברגמן, שמזג לא מעט מעצמו בדמות הגבר, יוצר גם בו דמות רגישה ואמיצה שמרשימה במידת הפתיחות וההשפלה העצמית שהיא מגיעה אליו. יחד יוצרים השניים דיוקן מרתק ונוקב של נישואין מתוך קבלה, השלמה, הבנה ואינספור תלאות.
את דרכו הקולנועית חתם ברגמן ב-1982 עם "פאני ואלכסנדר", שהיווה בה בעת סיכום יצירתו של ברגמן ונקודת מפנה מרתקת בחזונו הקולנועי. ברגמן מגולל כאן אגדת ילדים אפלה ורבת קסם אודות שני ילדים הנכלאים בביתו הקר והקודר של הבישוף ומבקשים לשוב אל החום והאהבה שבבית הוריהם.
על אף שהסרט כולל כמה מהתמות והמוטיבים המוכרים של ברגמן, "פאני ואלכסנדר" שונה לחלוטין מיצירותיו הקודמות, בעיקר בכל האמור לסגנון העשיר ולאווירה שופעת החיוניות ששורה על הסרט. ברגמן הואשם על-ידי מעריציו בבגידה לעת זקנה – וזכיית הסרט באוסקר לסרט הזר ב-84' לא סייעה לו מבחינה זו – אך בסופו של דבר "פאני ואלכסנדר" היא יצירה פייסנית וגדושה בחום אנושי, המכירה כי החיים אינם רק כורח של סבל, ייסורים והרהורים בסוגיות קיומיות, אלא גם אושר, שמחה ורוממות נפש.
אחרי שבילה שנים במעונו הקודר של הבישוף, חוזר ברגמן אל הבית החם והאוהב, גם אם לא נטול הפגמים, של החיים. ואחרי שבילה שנים בהרהורים פילוסופיים-קולנועיים על משמעות החיים, סוף סוף מתפנה אחרון הנפילים לנוח. אולי עכשיו יהיה לו גם זמן לשחק עם המוות קצת שח.
נא להמתין לטעינת התגובות
