הרוח לא משנה את כיוונה
הראל סקעת חגג אתמול את הופעת המאה שלו כשהוא משלח חצים בתקשורת - זו שבנתה לו מספר דמויות "פיקטיביות". איתי שטרן ניסה להבין מי פה וירטואלי - הדמויות עליהן הזמר שר, או סקעת עצמו
וידאו : הראל סקעת nrgtv
כמובן, שאצל סקעת המצוקה תמיד מלווה בחיוך גדול ורחב, אך אם לשפוט על פי מילות הרצועה הטרייה, נראה שלמישהו כאן נמאס מחיטוט בחייו האישיים. מאות המעריצות (לטענת המארגנים, 1000 איש פקדו את האמפי) שהצטיידו בסטיקלייטים כחולים זעקו לו נואשות וביקשו לנחמו. סקעת, כמו נסיך אצולה מקומי, הודה להן והתחיל לשיר.
קצת קשה לשפוט את "דמויות" לאחר השמעה ראשונה. אין ספק שהמקום והזמן לא היטיבו עם הרצועה הטרייה שנשמעה מיובשת וחסרת חיים כשקיבלה ליווי של גיטרה ופסנתר בלבד. גם אם סאונד אולפני יטיב עם השיר החדש, אין ספק שסקעת ממשיך לצעוד בשבילים שהתוותה לו קרן פלס.
עריכה: אלכסי טקצ'ב, צילום: אלירן חייט.
מגבש פרסונות
רוב ההופעה היתה זהה להופעה רגילה של סקעת. להיטים מהאלבום הראשון, בליווי הלהקה הקבועה ובתוספת של להיטי "כוכב נולד" (עניין מטריד במקצת, ביחס לעובדה שעברו שלוש שנים מאז הפך לבחור עצמאי) שלהבו את הקהל בצורה היסטרית למדי. גם סימפונט רעננה, שעלתה לקראת סיום ההופעה, נתנה את חלקה והוסיפה רבדים חדשים לשירים המוכרים של סקעת. לרגעים התוספות נשמעו כמו פסקול לסרט מצויר של דיסני וברגעים אחרים הלהקה הבסיסית התעצמה אל מעל כלי המיתר שניסו להעצים את המתח המוזיקלי.
בסיכומו של
מופע ניתן היה להבחין בעובדה אחת ברורה: גם אם סקעת מוחה על הדמויות המפוקפקות שיצרו לו בתקשורת, הרי שהוא לא היטיב למצוא לעצמו את הדמות האחת מתוכה הוא יוצר. על אף החן הרב שסקעת משדר, והחיוך שובה הלב - נותרת באוויר תחושה כאילו אנחנו עדיין לא יודעים מיהו. לרגע הוא מלא מחוות לקהל סטייל שלמה ארצי, מיד לאחר מכן הוא מלהג על חייו האישיים ומספר על אשפוזיו התכופים וברגע אחר הוא מקפץ כמו ילד קטן על במה, משל היה יוצר שגילה את המיקרופון. ואולי זה פשוט עניין של בגרות וזמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
