שלום, אני חומוס
"נודל", בדומה ל"מדוזות", משרטט דמות של אישה הנמצאת במשבר קיומי מתמשך. למזלה של אותה הדמות, בישראל יש ילדים סינים קטנים, נטושים ומקסימים. ניב שטנדל רוצה להיות סיני גם
ב"מדוזות" מתפקדת הילדה מן הים כמטאפורה, כסמל וכטריגר להעלתה של טראומת ילדות הרודפת את הגיבורה. ב"נודל", לעומת זאת, הילד אינו ייצוג סימבולי, כי אם ריאליסטי לחלוטין (ואף כרוך בהקשרים חברתיים ופוליטיים). כזה הוא ההבדל בין "מדוזות" הסהרורי ועתיר הסימבוליות לבין "נודל" הריאליסטי המשרטט את המציאות בקווים חדים וברורים. אבל בבסיס שניהם (צריך לציין כי סיפור הילדה הוא רק חלק מעלילת "מדוזות") עומד אותו קשר בין ילד שהופקר לגורלו לבין אם בעל כורחה, וסיטואציה הזויה (גם אם סבירה, במקרה של "נודל") שגורמת לאישה עטופה באומללות לגלות את האם שמנמנמת בתוכה.
בשני המקרים לא מדובר באלגוריה או במשל חברתי, אלא במהלך תסריטאי פשוט ואפקטיבי שנועד לחולל בגיבור שינוי. כלומר, זו לא תמה, זה רק מוטיב. מה זה אומר? שהמוטיב המשותף – ילד נטוש – כנראה מקרי, ואינו מכוון למסר חברתי או אידיאולוגי כלשהו, אך הגיבורה המשותפת – אישה בודדה שבורחת מאחריות עד שזו מושלכת אל פתח ביתה – אינה מקרית.
הדמות הנשית העולה מסרטיהן של שירה גפן ("מדוזות") ואיילת מנחמי ("נודל") היא של אישה שהאמהות מגדירה מחדש את אישיותה ומפיחה בהם חיים חדשים. אם תרצו, זו אם חד-הורית בכפייה שהופכת לאם חד-הורית מרצון.
גפן ומנחמי משרטטות את דמויותיהן של נשים שנמצאות במשבר קיומי מתמשך שהוא כבר חלק מהוויית חייהן. הן אינן נלחמות בו, אלא חיות איתו מתוך השלמה. כפי שבתיה (אדלר) משלימה עם טיפות המים הזולגות מתקרת דירתה, מירי (אביטל) מסכינה עם העובדה שלעולם לא תיכנס עוד לזוגיות או תלד ילדים. בעוד הסיבה לעגמומיותה של בתיה קשורה כפי הנראה בטראומות ילדות ופסיכולוגיה בעייתית מבית, זו של מירי פשוטה בהרבה: היא אלמנה, ולא סתם אלמנה – בריבוע. לאבד אהוב אחד זה קשה. לאבד שניים – זה כבר תמרור אזהרה מלמעלה.
למטה: הטריילר של נודל
אבל אותו ילד סיני חמוד – נודל בפי סובביו הישראלים (מאוד מחמיא, אגב. תארו לכם שהייתם תקועים לבד בסין, בלי מכרים ובלי שפה, וכולם היו קוראים לכם "חומוס". מקסים, לא?) – ובכן, אותו נודל (באוצ'י צ'ן) מוציא אותה למסע חיפושים אחרי אמו האובדת, וטורף לחלוטין את שגרת יומה האפרורית למדי. מירי, שלמדה להנמיך את החיים שלה לווליום מינימלי, מוצאת את עצמה פתאום רבה עם משטרת ההגירה, מתרוצצת בשיכוני עובדים זרים באמצע הלילה, מרימה טלפונים לבייג'ין, ובעיקר – נקשרת לילד סיני קטן, מתוק וזר לחלוטין.
"נודל", כשהוא מתרכז בתמה העיקרית שלו – מירי ונודל (משעשע לראות אותו קורא לה בשל קשיי המבטא "מילי") – הוא סרט כובש ומחמם לב למדי. הנושאים האחרים שהוא מעלה אינם מטופלים כראוי ונשארים קצת באוויר, מי יותר ומי פחות: מצוקת העובדים הזרים וגסות לבן של משטרת ההגירה ומדינת ישראל; השכול הכפול של מירי; או משבר הנישואין של גילה (ענת וקסמן), אחותה של מירי, ואיזי (אלון
מנחמי, שעשתה את הסטאז' שלה במשפחות חד-הוריות עם "אבא גנוב 3" ואת הדוקטורט שלה בנשים בודדות ב"סיפורי תל-אביב", משלבת ב"נודל" בין השניים ויוצרת דרמה קומית קולחת, אנושית ומשעשעת. הקאסט, שנע בין הצפוי (וקסמן המוצלחת כסייד קיק ציני ורוטן) ללא שפוי (אבוטבול כבוק טוב לב ונעדר סקס אפיל), מפתיע ויוצר גלריית דמויות אמינה ומוצלחת.
עולים על כולם, כמובן, מילי אביטל, שמנערת כל שביב זוהר שדבק בה במשך השנים ומאמצת בהצלחה את הדימוי העייף והמדוכדך; ובאוצ'י צ'ן, שהוא הילד הכי מקסים שראיתי מאז... מאז הילד הסיני המקסים מ"פרחים אדומים קטנים". האם יכול להיות שכל הילדים הסינים חמודים? האם מייצרים אותם באותו מקום, לפי מודל קבוע? והאם ילדים סינים קטנים זה הדבר הבא? מה שבטוח - מדיניות הגבלת הילודה עובדת.
עודף מעשרים מילה: דרמה קומית חמודה על ילדים אובדים ונשים אבודות. ואם כבר מייבאים לכאן עובדים זרים, שיהיו ילדים סינים קטנים לתעשיית הקולנוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
