כלב רוח

ב-9 פרקים בלבד הצליחה "סיפורי עמים" לכונן מיתוסים ולגרום לדור שלם להתאהב מחדש בסיפורי אימה קלאסיים. זוכרים את הכלב, ואת הקיפוד, ואת המוות שכלאו בשק? קאלט דה בולשיט

יוני בינרט | 25/7/2007 11:57

חלק גדול מהאגדות והסיפורים שעליהם גדלנו היו באופן חד-משמעי סיפורי אימה. דוגמאות רבות קיימות במעשיות אירופאיות של ימי הביניים, והגרסאות המסונתזות והסכריניות של דיסני למעשיות הללו, שמעולם לא עבדו עלי.

סינדרלה? עיבודים נכונים של הסיפור חשפו את היסודות המאיימים שבבסיסו, את האחיות והאם המפלצתיות והמתעללות ואת המלודרמה הפסיכית שמרכיבה את מסכת התלאות אותה עוברת הנערה הצעירה. שלגיה ושבעת הגמדים? הסיפור המקורי של האחים גרים הוא סיפור אימה נטו, כולל אם חורגת מכשפה וקרה כקרח, הרעלות שונות וסוגים מקוריים ומגוונים של מיתות. עמי ותמי? סיוט ברח' אלם, אחד מסיפורי הילדים האכזריים בנמצא, גם הוא פרי מוחם המעוות והבהחלט לא קיד-פרנדלי של האחים גרים. יש שם מכשפה שאוכלת ילדים, בשם האל!

ניתן למצוא דוגמאות נוספות, כולל בסיפורי התנ"ך ובמיתולוגיה היוונית שהיו מסה אלימה ומדממת של סגירת חשבונות, נקמות-דם ועינויים מרהיבים במקוריותם. אני זוכר ספר מאויר מהילדות שלי ובו תיאורים גרפיים לחלוטין של אודיסאוס מעוור את עינו האחת של הקיקלופ ושק מלא נחשים שנזרק לעריסתו של הרקולס התינוק, שלא לדבר על עריפת הראש של מדוזה - אקט שמופיע אקראית בסיוטיי עד היום כשהוא מלווה בסיוט נוסף חוזר שלי - מדוזה שמתלבשת לי בול על הביצים בים.

כיוון שטבענו האנושי הוא להימשך לכל אותם דברים שמבעיתים אותנו, דווקא סיפורי הזוועה הם שמושכים אותנו ונשארים איתנו לאורך השנים. ילד בן 7 יאזין בשקיקה רבה יותר לאמו שמספרת לו על הלוחמים היווניים שקופצים מסוס העץ וטובחים את תושבי טרויה על נשיהם וילדיהם מאשר לאמו שמספרת לו מה פינוקי אכל היום (אלא אם פינוקי אכל טחול אנושי). אנחנו פשוט כאלה, שוחרי דם, וזה נכון לגבי כל גיל.

זו הסיבה ש"סיפורי עמים", סדרת המופת של ג'ים הנסון, היא נכס צאן ברזל של כל מי שצפה בה כששודרה בימי שישי אחר הצהריים של ילדותנו. 25 דקות שבועיות של מעשיות אימה רומנטיות וגותיות מלאות ביתומים, מפלצות, טרולים, קללות עתיקות, מלכים מרושעים, ענקים, נבואות קודרות ומכשפות עם אג'נדה רצחנית כזו או אחרת. תשעה פרקים בלבד (ועוד ארבעה של סדרת הבת שעסקה במיתולוגיה היוונית) הם שהשאירו את החותם העצום שהשאירה עלינו "סיפורי עמים".

ג'ים הנסון סיפורי עמים מתו הסדרה

למי יש אף של בטטה?

עם התו הראשון של מוזיקת הפתיחה המופלאה (שקצת מזכירה את "פטר והזאב") נשאבנו מיידית למקום וזמן אחרים, עולמות שבהם כלבים מדברים הם עניין של שגרה ואנשים הופכים לעורבים כי קיללו אותם. המספר (ג'ון הרט הגדול עם איפור גרוטסקי ואף שנראה כמו בטטה) יושב ליד אח מבוערת ולרגליו כלבו הנאמן והמדבר (בקולו של בריאן הנסון, בנו של ג'ים שיחריב את האימפריה של אבא כמה שנים בהמשך ואף ימכור אותה לדיסני!), שדורש סיפור נוסף אותו אנו זוכים לראות מתרחש בעוד המספר מגלגל אותו הלאה בקולו החם

ויודע-הכול.

בעזרת אפקטים לא-ריאליסטיים במכוון, איפור יצירתי, מיטב שחקני הבד והבמה הבריטיים ושימוש נרחב בצללים וצלליות קיבלנו מעשיות רוסיות וגרמניות עתיקות שזכו לטיפול עשרת אלפים הודות לאנתוני מינגלה (מי שביים את "הפצוע האנגלי" מאוחר יותר) שכתב את כל התסריטים, והעביר את השרביט למיטב במאי הטלוויזיה הבריטיים. (שאלה קטנה ולא חשובה - איך זה שגרמניה אחראית לסיפורים האלימים והפסיכוטיים ביותר? מעניין).

בין הקלאסיקות הזכורות ביותר: המלכה המרושעת שהופכת את בניה החורגים לעורבים, המלך המרושע שמנסה לרצוח את "ילד המזל" עליו נאמר בנבואה כי יפיל את אותו מלך, הסיפור עם הקיפודוהסיפור על הטרול המרושע שחוטף נערה כדי שתחליף את בתו שעזבה (תכלס - יש את כל הסדרה בyoutube).

שמים לב למילה המשותפת לכל אלה? כן. מעשיות קלאסיות עוסקות באנשים מרושעים. האמת היא שרף העניין הכללי שלנו פוחת כשאין שום דבר מרושע בסיפור, וזאת עובדה מרושעת בפני עצמה. ככה אנחנו, חולים על אסונות של אחרים. עכשיו לפירוק, מרושע גם הוא.

"סיפורי עמים" עולה בערוץ ג'וניר של "יס":
ימים א'- ה', 21:30. ש.ח בשעה 11:00 בבוקר

ג'ים הנסון סיפורי עמים מתוך הסדרה

דה קונסטרוקציה של הניינטיז

אלימות: ביג טיים, בעיקר ברמה הפסיכולוגית. פה טרול שרוצה לאכול נסיכה צעירה, שם מכשפה שמנסה לרצוח את ילדיו של בעלה וכן, באופן גרפי למדי, הסיוט החוזר שלי - פרסאוס שמוריד למדוזה ת'ראש בסדרת הבת שעסקה במיתולוגיה היוונית. כוס אוחתוק, ראיתי את זה שוב ביו-טיוב עכשיו. גאון אתה, יווני.

מושא אהבה: משתנה. בדרך כלל פרינס צ'ארמינג כזה או אחר או נסיכה זכה וצלולה שמחכה לאיזה צ'צ'ו שיגאל אותה מיסוריה. בפרק אחד מדובר אפילו בקיפוד אנושי, ממש כמו רון ג'רמי.

כוחות מיוחדים: גם כן משתנה, בעיקר היכולת המופלאה לעמוד באתגרים של מלכים מרושעים/טרולים/ענקים ולצאת עם איזו נסיכה שרלילה ביד, אוצר נכבד ותותח באופן כללי.

יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): רק כישוריו של המספר נכנסים לקטגוריה הזאת. אולי גם האיכרה שאיכשהו יולדת קיפוד.

פוטנציאל נשי: בטח, למה לא? אין על טרולים במיטה.

מצב לרימייק: באמת שאין צורך. "סיפורי עמים" עומדת בן זונה במבחן הזמן, ולא רק לילדים שעדיין אוכלים את החננה שלהם.

מצב צפייה: עדיף בחורף עם שמיכה ואח מבוערת. למי שאין אח מבוערת - ג'וינט יעשה את העבודה גם כן.

מבחן הזמן: עובר מעולה. 100.

סיכום: אכזריות ימי-ביינמית תמיד נשארת רעננה.