הומר למחשבה
לליסה יש את התספורת הכי מעולה; בארני מייצג את כישלון החלום האמריקאי; נד פלנדרז חשוד בפדופיליה ומיסטר בארנז הוא אנטי אנטי גיבור - ועוד לא דיברנו על הומר ומארג'. לרגל עליית הסימפסונים - הסרט, הכותבים של nrg תרבות נאלצו לבחור: מיהי הדמות הכי חשובה בסדרה. הפעם לא נספר לכם מראש מי בכלל לא נבחר
מכל צהובי העור, תמיד מצאתי שאני מזדהה עם בארני גאמבל באופן מעורר דאגה. כיאה לחלום האמריקני, לבארני היו את התקוות ואת נתוני הפתיחה להיות מישהו, מישהו כמו מר ברנז או לפחות נד פלאנדרז, אבל אהבתו הגדולה הייתה לסופו – בירה. כמו ליצן החצר השיכור של העיירה ספרינגפילד, בארני אולי משקף את ספרינגפילד, או בעצם כל עיר רדומה באמריקה הגדולה, היטב: הוא שותה
אבל בארני הוא לא רק ניורונים מבוזבזים. הוא גם זמר א-קפלה מוכשר, וזכה לדייט לוהט עם לינדה רונדסטאט, הודות לתסריטאי הסדרה. כיאה לרוח האמריקאית, בארני גם תרם זרע לבנק הזרע של ספרינגפילד, מה שמותיר לנו רק לחכות לראות את הדור הבא פורח לו.
ליסה סימפסון היא הדמות הכי חשובה בסימפסונז כי יש לה את התסרוקת הכי מדליקה, בסדרה שבה הדמויות מתחרות ביניהן על התסרוקות הכי ווירדיות (המנצח הבלתי מעורער הוא כמובן סיידשואו בוב). חוץ מזה, היא תלמידת כיתה ב' הדעתנית, הצדקנית והחננה המגניבה ביותר שהייתה אי פעם, על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו.
ליסה היא בעצם החוליה האבולוציונית הבאה אחרי בר-מוח מהדרדסים, לוחמת למען הצדק והאמת דווקא כשכולם באים להתחרע, אלא שאותה אף אחד לא יעז לנסות לזרוק על הראש. האמיתות שהיא מקפידה לשחרר מדי פרק הן בדיוק מהסוג שגורם לנו להתיישב בחבטה על הכורסה ולברוח לאיזה סדרת אנימציה מבדרת. כי מי רוצה לשמוע על החור באוזון, על סבלות בעלי החיים, על תחלואי החברה הקפיטליסטית, על קיפוח עמי העולם השלישי ועל שאר מטרדים מהסוג? ליסה סימפסון, שחקנית הוקי קרח אגרסיבית מחד ובודהיסטית צמחונית מאידך, עם 156 אייקיו, סקסופון גרובי ושיער בצורת כוכב, מייצגת את קולם האמיתי של מאט גרונינג ושאר יוצרי הסדרה, אחד הקולות השפויים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, הנבלעים בהמולה הכאוטית של ספרינגפילד ואינספור דומותיה.
תמיד היה נדמה שקיומה של מגי במשפחה ההרסנית הזו הוא בבחינת תאונה מצערת של הגורל, שהחליט לצחוק על חשבונה של עוד תינוקת תמימה. אלא שמגי מתגלה כפרוטגוניסט השותק, השפיות של עולמו המטורף של ארתור בראון, ראש ארגון המדוכאים עלי אדמות. היא המחוג המפיק את הקצב המרגיע בפצצה. יש לה, למרגרט, תסמינים של רוצח סדרתי שאוששו לראשונה בסאגת הג'יי.אר. המקומית של ספרינגפילד. תעצומות הנפש שלה אל מול מעלליהם האובדניים של שאר בני ובנות הפמילייה בלי לפצות פה, מעוררים הערצה. לפחות חלקית.
מעל לכל השיט הזה, מרגרט היא אידאל נשי, יש יאמרו מעוות על סף תסמונת האישה המוכה. באופן חתרני ובלתי מודע נוכחת אישה שכל תפקודה מסתכם במהות חסכונית של מציצה ושתיקה. אם עד היום אמריקה בלעה את המסר המהפכני הזה בלי לעורר פוגרומים ולעודד פתיחה באש על עוברים ושבים ברחבי הקמפוסים, הרי שהמלכה מרגרט סימפסון אמרה את המילה האחרונה.
בין כל הפרצופים המאושרים שמסתובבים בספרינגפילד, יש מישהו אחד שמעיב על החגיגה. ווילי השרת הוא סמן המצפון של הסימפסונז. הוא נגיעה של ריאליזם בעולם שכולו צהוב. הסקוטי העצבני הוא אמנם לא המהגר היחידי בספרינגפילד, אבל אפו אף פעם לא גילם נאמנה את מצבם העגום של הזרים בארה"ב. ווילי, לעומת זאת, חי את הסבל הזה.
מה הוא כבר רוצה? לגרוף עלים ולאכול האגיס, אבל הילדים המעצבנים, ובראשותם בארט, מתעקשים למרר את חייו העלובים. חברתו היחידה בעולם היא אגנס, את החפירה. פלא שהוא מצלם בסתר זוגות שמתמזמזים במכוניות?
למה? למה לבחור את פלאנדרז? מדובר הרי בבחור סופר-נחמד, סופר-עדין, סופר-מתחשב, איש משפחה למופת ומאמין אדוק בישו והכנסייה הנוצרית. לא בדיוק הדמות המעניינת ביותר ב"משפחת סימפסון", מה גם שכל התכונות האלו מסתירות פוץ מתחסד, משעמם, פנאטי ומעצבן באופן עליו יכולה ג. יפית רק לחלום. בקיצור – נשנש. אז למה?
בגלל מה שאנחנו לא יודעים עליו. אולי פלאנדרז מתחזק את כל אותם חטאים שמאפיינים אנשים נעימים מדי, אותם סיפוקים אפלים שהם מנכסים לעצמם באישון הליל. אולי פלאנדרז מכור לפורנו חיות באינטרנט? אולי הוא רוצח סדרתי שעוקב אחר קורבנותיו, מקרקף אותם ואוכל את הכבד שלהם עם קיאנטי? הטראגיות של פלאנדרז, של האיש המושלם לכאורה ובעל המשפחה המושלמת שנאלץ לקרקע את דחפיו הסוטים והרצחניים, היא שהופכת אותו לדמות החשובה ב"משפחת סימפסון", לציר האמיתי עליו נעה הסדרה. נד, אוהבים אותך. גם אם אתה פדופיל.
עיזבו אתכם מרפי איתן, שמעון פרס והרב כדורי... הפנסיונר השורד החשוב ביותר הינו לא אחר מאשר מיסטר ברנז. האנטי אנטי גיבור. ברנז שובר את כל הסטיגמות המשויכות לדמויות נבל קלאסיות. הוא לא חזק, הוא לא חכם ואין לו ליגת רשעים (היתה אחת מאחורי ארון הספרים, אבל בימינו הם לא יותר מאשר שלדים רקובים). הוא חמוש רק ברשעותו האינסופית, מגלומניה פסיכוטית (חסימת אור השמש), כפתורי דלתות נסתרות מתחת לשולחן, צבא של עורכי דין ממולחים וכמובן - סמיד'רז. עוזרו בעל הרמיזות ההומוארוטיות והאהבה הברורה אותה הוא רוחש לברנז.
קשה שלא להתאהב במיסטר ברנז. למרות שמדובר בדמות אגואיסטית שזונחת כל תפיסה מודרנית של קיום אנושי ואחווה בין בני אדם, מדובר עדיין בקשיש שלא מצליח לקחת סוכריה מתינוק (ואל תחשבו שהוא לא ניסה). המקוריות של תוכניותיו ורשעותן, בשילוב עם דמותו השברירית, הגמלונית והגרומה יוצרים ניגוד שאי אפשר לעמוד בפניו מבחינה קומית. ואם עוד חשבתם שלדמויות האחרות נותרה קצת מוסר ושבירת מוסכמות, הרי שברנז, שכביבול אבד עליו הכלח, מוכיח שגם בגילו ניתן להוריד את המצפון לשפל חדש. בכך הוא מראה שכוחו עוד במותניו, גם אם הן שבריריות ונטולות תפקוד. אין דרך יותר טובה לתאר את דמותו של ברנז מלשלב אצבעות ולהכריז "אקסלנט".
העובדה שהומר סימפסון הוא הגבר האידאלי הופכת אותו מיידית לדמות החשובה בסימפסונים. הומר הוא יפה-כוער, עב בשר, לא עוזר בעבודות הבית, סוג של ילד נוסף וטפיל שמארג' צריכה לתחזק, כל כולו מקרין אווירת "אנו-באנו-למילואים". הקולות הנלווים לתופעה הקרויה הומר הם ה"D'oh", המקבילה הסימפסונית ל"אופס" שזה בעצם מה שקורה לגבר אידיאלי כל הזמן.
מקום עבודתו של הומר הוא הכור הגרעיני המקומי של ספרינגפילד, והעובדה שהוא עדיין מחזיק בעבודתו אחרי כמות פאשלות בלתי ניתנת לריסון (כמו לשכוח בחיקו חתיכת אורניום ולהשליך אותה ברחוב למען יקרנו פניהם של תושבי המקום), רק מוכיחה את הטענה שמדובר בגבר אמיתי שמחזיק בעבודתו בכל מחיר, גם כשהוא נואש. הומר הוא גבר עם מנת משכל סמלית, שזורק זין ועושה מה בראש שלו, הוא חסר אחריות בצורה פושעת ועדיין נהנה מהערכה רבה, ממספר חברים מפוקפקים אך נאמנים ולמרבה הצער (או שלא) הוא גם מחזיק גם באופציה להיות ראש העיר, במידה ויחליט כך. היש יותר גבר מזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
