עכבר סופר על
גם מנת השווארמה שטרף לפני כניסתו לסרט לא הצליחה לבטל את תיאבונו של ניב שטנדל בעקבות הצפייה ב"רטטוי". הבימוי נפלא, התסריט בוגר, והמכה האנושה ל"דרים וורקס" רק מעצימה את ההנאה. אפילו מישלן יתמוגג
לא כל מה שאפשר לעשות בסרטון של חמש דקות, אפשר לעשות בסרט באורך מלא לכל המשפחה. ופיקסאר – דיסני או לא דיסני (זה כן דיסני, אגב) – עדיין עושים סרטים לכל המשפחה. אבל המוטיב המשותף הזה יכול להתפרש כמטאפורה לאמנות ולדרך בה היא פועלת על הצופה – נושא ש"רטטוי" גם מציג כתמה מרכזית, וגם מספק לו הוכחה ניצחת. כאשר ההגה בידיים הנכונות, הנסיעה יכולה להיות מושלמת. וכשזה מגיע לסרטי אנימציה, אין ידיים נכונות יותר מאלה של בראד בירד.
"רטטוי" הוא ניצחון מוחלט של פיקסאר על דרימוורקס ו"שרק". בעוד ג'פרי קצנברג ממשיך למחזר עד זרא את המותג הירוק והמנצח שלו ולהיות יותר דיסני מדיסני (ביתו לשעבר ואויבו בהווה) בכל הקשור למסחור על חשבון אמנות, ג'ון לאסטר ממשיך להתחדש, לחדש ולאתגר את אנשיו ביצירת סרטים מקוריים וחכמים ובקביעת רפים אמנותיים חדשים. בימים שהוליווד עסוקה בעיקר בסרטי המשך ומחזורים טלוויזיוניים, זה לא דבר של מה בכך.
"רטטוי", שמתרחש ברובו במטבחה המאובזר והמסודר של מסעדת יוקרה פריזאית, נראה נפלא. מי שמקל בכך ראש, צריך לחשוב היטב מה הסיכוי להפוך מאכל מאויר למעורר תיאבון. האנימטורים של פיקסאר צולחים את המשוכה הגבוהה הזו באורח מעורר התפעלות. אפילו כעת, כשאני נזכר בלחם הנמעך בין ידיה של הטבחית קולט (ג'נין גארופלו), נעורות בלוטות הרוק שבפי לחיים (ואגב – טוב לגלות שאפשר לעשות סרטים על אוכל בלי שהם יהיו מטאפורה לאהבה ולסקס). אני מבין קטן מאוד בנובל קוזין צרפתי, והמנות נראות קטנות ומדגמיות מדי גם כשהן מאוירות, אבל "רטטוי" מצליח לגרום גם ללועס השווארמה הקנאי ביותר לחפוץ בביקור חד-פעמי במסעדת יוקרה שכזו, להתענג על מאכלים שעולים יותר ממשקלם בגרמים, ולבקש למסור מחמאות לשף בסיום.
וגם זה לא עניין מובן מאליו בהתחשב בכך שעל כל ארוחות הגורמה המפתות הללו אחראי עכברוש אפרפר (פטון אסוולט), חביב אמנם, אך בעל
ובכן, קצת פחות דעות קדומות לא יזיקו, מן הסתם. השף של "גוסטו", סקינר (איאן הולם), שקומתו הזעירה שנייה רק לשפלות לבו, שם עינו בצעיר החולמני ובעכברוש החשוד המתעתע בו. אלא שתבשיליו של לינגוויני זוכים להצלחה מסחררת, ולא פשוט להדיח שף צעיר וכישרוני שמצליח להחזיר את הצבע ללחיים של מסעדה על סף פשיטת רגל. כל העניין הזה עם העכברוש במטבח עשוי להפוך את המלאכה לפשוטה בהרבה.
כפי שכבר הבהרתי, "רטטוי" נראה נפלא, אך הוא אינו מסתפק בכך. התסריט של בירד לא נופל מן הבימוי שלו (אם אינו עולה עליו), ומציג סיפור מקסים, כזה שבנוי לתלפיות ומצליח להיות מחוכם מבלי להתחכם. הוא מצליח לטפל בתמות קלאסיות ואף נדושות מבלי לעייף, מבלי להתיילד ומבלי לגעת בקיטש. אפילו סיומו (שבא בסופה של מערכה נפלאה) אינו נמלט מן האמת שלו ולא מחביא את גיבורו הרחק מן המסר כפי שניתן היה אולי לצפות. יש קריאת תגר אמיתית על המוסכמות הקולנועיות המקובלות בסרטי ילדים בסיום הזה, שאינו דוחף את העכברוש חזרה אל מתחת לכובע השף ממנו הציץ. חשבו על סרטי אנימציה אחרים שראיתם, שבהם מסיים בעל חיים מצויר כלשהו את תפקידו בחניכת בן האנוש, וחוזר לשגרת יומו. לא כאן. כשרמי מסיים ללמד את האנושות את הלקח שלה – המתמצה במוטו הגוסטויאני רב המשמעות "כל אחד יכול לבשל" – הוא נשאר כדי לקטוף את פירות הצלחתו. ואולי גם להרכיב מהם קינוח מוצלח.
שלא כאנטון אגו (פיטר אוטול), מבקר המסעדות המנופח שמטיל חתתו על מסעדות כ"גוסטו" ושכמותה, לא ניטל עליי הפעם הסיכון שבהגנה על החדש והבלתי מוכר. בראד בירד לא זקוק לי כדי להמשיך וליהנות מאהדת הקהל או ממעמדו כיוצר מבריק ("ענק הברזל", "משפחת סופר על"). בפראפראזה על מונולוג הסיום המופתי של אגו (שהוא בעצם ביקורת המסעדות האחרונה שלו), אומר שבירד הוא אחד מיוצרי האנימציה המופלאים שפועלים כעת בקולנוע, ואני יכול להבטיח שאמשיך ואשוב למסעדתו, רעב לעוד.
עודף מעשרים מילה: עזבו אתכם משרק. העכברוש הזה אולי קצת פחות מצחיק, אבל הוא הרבה יותר צנוע, חכם ומקסים. ארבעה כוכבי מישלן.
נא להמתין לטעינת התגובות
