משפט ימי
שר החינוך לשעבר, אמנון רובינשטיין, מצא זמן לכתוב ספר אפוקליפטי על תל-אביב בשנת 2017 - הנמצאת מתחת לפני הים. שבתאי קור בוחן כתיבה בפערי דורות ומשוחח עם כבוד השר
ללא הודעה מוקדמת החל הים עולה על גדותיו. מומחים מנסים להסביר את פשר התופעה (הפשרת שלגים), ראש הממשלה יוצא בהצהרות מרגיעות לציבור והים בשלו, מתקרב ומציף את הבתים. כל תושבי תל-אביב התפנו או פונו כשהגיעו מים עד נפש, פרט לו, יצחק חלמיש, שהיה ממקימי הארץ וסיכן את נפשו בצעירותו, בהבאת ניצולים ארצה. לעת זקנתו, החל מתעד ביומן את ימיו האחרונים. עיזוז, בציווי ובהדרכת סבתו, מוצא בביתו שבמעמקי הים את היומן שהיה שמור בכספת אטומה.
את ימיו האחרונים העביר יצחק חלמיש בביתו שברחוב הירקון הסמוך אל הים כשהוא משותק בחצי גופו השמאלי. נפשו נקשרה בנפש עוזרו הסיעודי נלסון, עובד זר-שחור-בלתי חוקי שהפחיד בנוכחותו את דיירי הבניין ופחד בעצמו מפני שוטרי ההגירה. אם ייתפס יגורש לארצו, שם ממתינים לו אויבים המבקשים את מותו.
אל הסיפור המרכזי מצטרפים סיפוריהם של דאוד (דייב) ערבי יפואי שהתאהב בצעירה תל-אביבית, שם עצמו כאילם לבל יסגיר מבטאו את זהותו. סרגיי, חייל ישראלי ממוצא רוסי המוצא את מותו במפגן ראווה אווירי שערך חיל האוויר לרגל חגיגות יום העצמאות. נועם, חייל צעיר, חברו הטוב ואיש סודו של סרגיי. מנו, צעיר ישראלי, בן למשפחה קשת יום ממוצא מזרחי שמצא את מפלטו בשירותו הצבא ומשהסתיים שירותו נאלץ לשוב לביתו, לחיות בחברת הוריו בדירת חדר צפופה ומדכאת.
כל הסיפורים מצטרפים ויוצרים תמונה מרהיבה של תל-אביב העכשווית, זו שתימחק מן העולם עם בואו של המבול השני. בעזרת מחיקתה של תל-אביב העכשווית, שאותה תיאר במיומנות ראויה להערכה, מנסה רובינשטיין להסב את תשומת לב קוראיו לתל-אביב הישנה, זו שכבר נמחקה. זו שב-1920, "כאשר השתרעה על שלושה רחובות ומנתה קצת למעלה משלושת אלפים תושבים, הופיע בה הפסנתרן ארתור רובינשטיין במוסך מאולתר בדרך יפו תל-אביב, וקהל של אלף איש ואישה - למעשה, כל תושביה
בדרך זו מוליך רובינשטיין גם את גיבורו עיזוז. לאחר שקרא ביומנו של סב סבתו על תל-אביב בת ימינו, הוא מוצא עצמו מתעניין בתל-אביב הבראשיתית. מבקר במוזיאונים, קורא בספרי ההיסטוריה וחושף את מכמניה. בספר נושבת רוח שקטה אך עזה של ביקורת כלפי החברה הישראלית השוכחת מי היו אבותיה, מי היו מקימיה. עודה ממוקדת מטרה, רומסת בדרך כל מכשול. הכל ייעשה ובלבד שיישמר בה, בארצנו, השקט התעשייתי. וגם כשתוצף העיר במי הים שהיוו איום אמיתי על חייהם של אלפי אנשים, עיקר המלאכה תתמקד בהסברה, להרגיע, ולתחזק את השקט. שרק ימשיכו התושבים לגדוש את בתי הקפה של תל-אביב ולשתוק.
לאורך כל הקריאה בספרו המרתק, בכל פעם מחדש, מצאתי עצמי מופתע מעוצמת כישרונו של רובינשטיין המיטיב לתאר בקול בטוח ובלתי מהוסס, כל סיטואציה, מכל זווית אפשרית, באופן שלא הצלחתי למצוא בו אף לא זיק של יומרנות.
"הים שמעלינו" - אמנון רובינשטיין, הוצאת שוקן.
אמנון רובינשטיין נולד בתל-אביב. בשבעים ושש שנותיו הספיק להיות משפטן, פוליטיקאי, פובליציסט וסופר. כיהן כשר החינוך בממשלת יצחק רבין השנייה ובממשלת שמעון פרס. חתן פרס ישראל למשפטים לשנת 2006. כיום מלמד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
"הים שמעלינו" הוא ספרו השלישי. קדמו לו "השמיכה" ו"כביש מספר חמש". את המשפט הראשון לספרו הראשון "השמיכה" כתב ביום שעזב את הכנסת ומאז כותב מדי יום, בעיקר בלילה אך גם במהלך היום. את ספרי הפרוזה הוא כותב בכתב יד ואינו ממתין להשראה. אם רק מזדמנת לו, במהלך היום הפסקה, אפילו של חמש דקות, הוא שולף את המחברת וכותב. לעתים חושב, מדוע החל לכתוב בגיל כה מאוחר (71) אולי אם היה מתחיל קודם היה מצליח יותר. כיום, לאחר שהצליחו שני ספריו הקודמים הוא כבר בטוח ואינו חושש. "אנשים שמעו, זה עבר מפה לאוזן, הבינו שבכל זאת יש שם משהו".
מה היה רע בפוליטיקה, לשם מה לכתוב ספרים. ואם כבר אז למה רק עכשיו?
"תמיד היו לי תוכניות כמוסות לכתוב, רציתי, חשבתי שאני רוצה, אבל הבנתי שקריירה ציבורית לא הולכת יחד עם זה".
בסיפורי המשנה שבספר הכנסת גיבורים צעירים בני זמננו ודיברת בשפתם לא רע. מאיפה יש לך מושג איך מדברים הצעירים?
"כן, הרבה אומרים לי את זה. אני כותב בספר בשלוש סוגי עברית, זו של שנות השלושים, זו של שנות השישים והשבעים והעברית בת ימינו, כל אחת ומקומה. תראה אני מקשיב, מקשיב במרכז הבינתחומי, ברדיו, ברחוב. בכל מקום. אני גר בבועה שלי בתל ברוך, אבל אני מקשיב".
אתה מתאר חייל צעיר ויפה שעושה חיל בתחום הבנות, לצד חייל קצת בודד שנעזר בחוברות פורנו כדי לבוא על פורקנו. למי מבין שניהם היית דומה בצעירותך? היית חתיך?
"(צוחק) תשמע, לומר על עצמי שהייתי חתיך אני לא יכול, אבל אני יכול לומר לך שלא היו לי בעיות בתחום הזה, בהחלט לא היו".
ומתי הפסקת להשתובב והפכת לאיש של אישה אחת?
"כשהכרתי את אישתי בקיבוץ אפיקים בגיל עשרים וארבע, מאז אני רק איתה".
ילד טוב יחסית.
"תשמע, אני ילד טוב. תמיד הייתי ילד טוב, רק בספרים אני מרשה לעצמי קצת להתפרע".
בכיתי כשקראתי בספרך את מכתב הפרידה של לולה מבעלה ומאביה. ואתה?
"אני בוכה הרבה וגם צוחק הרבה תוך כדי שאני כותב. גם אני בכיתי כשכתבתי את מכתבה של לולה ובעוד כמה קטעים. בניגוד לכתיבה העיונית, בכתיבת הסיפורת יש לי חוויה חושנית ממש".
רובינשטיין אוהב ספרים עם סיפורים. לא תיאורים. לא תיאורי נוף ולא תיאורי אווירה. לדבריו, את ספריו הוא כותב כמו הספרים שהוא אוהב לקרוא. לאחרונה קרא ואהב את הספרים "אוסטרליץ", "החיוך האטרוסקי" ו"לוטסיה". הספרות העברית יש בה לדעתו ספרים גרועים וספרים טובים. ספרים גרועים הם ספרים שמרניים. עם התחלה ברורה, אמצע וסוף ברורים. הספרים העבריים האהובים עליו בכל הזמנים הם "המאהב" של א.ב יהושוע ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.
מהי לדעתך התכונה החשובה ביותר לסופר?
"כושר לדמיין ויכולת לספר סיפור שיעניין את הקורא, לכן העיקר אצלי בסיפור הוא העלילה. הקורא הישראלי הוא אינטליגנטי, לא צריך שיתארו לו את האווירה. אני לא אוהב שמאכילים את הקורא בכפית".
מה יש לך לומר לקוראים רגע לפני שהם פותחים את הספר?
"קודם כל אני מבטיח להם שלא ישתעממו ואני מקווה שהם גם יבכו קצת וגם יצחקו קצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
