עדות שבורה
תומר ליכטש לא צופה בכוכב נולד. תומר ליכטש בקושי יודע מי זה ג'קו. בגלל זה הושבנו אותו כל השישבת מול הטלוויזיה והחזקנו לו את העיניים פקוחות ואת העט ביד. הנה מה שיצא מזה
ביום שישי, סמוך לחצות, התכוונתי לשחוט את "כוכב נולד". בשבת בבוקר פ' עזרה לי להבין שלא בלבד שלא צפיתי בזה עד כה, עניין זניח כמובן, אלא שלא קראתי את כל מה שכתבו על זה בחמש השנים האחרונות, ובחמש השנים האחרונות כתבו על זה
הקצב שלה כל-כך זריז. שיר. מנחה. שופטים. כפיים. שיר. מנחה. שופטים. כפיים. פתיח. סוגר. פרסומות. הקצב כל-כך אחיד, שכמעט לא שמים לב למעבר לפרסומות. הן כמעט חלק מהתוכנית. הקול של צביקה הדר פשוט נמשך אל תוך הקול של קריין הפרסומות. חיתוך הדיבור אותו חיתוך דיבור. המעברונים אותם מעברונים.
בשישי בערב היה שלב הדואטים. המתמודדים שרו זה עם זה. אם כוכב נולד בונה כוכבים, כלומר זמרים מקצוענים, מוזר לחשוב על הדואט כעל אחד המוצרים שלהם, לעתיד לבוא. הדואט הוא משהו שהם צריכים להראות בו כישרון משום שאם יזכו הם יצטרכו, בשלב זה או אחר, למכור את המוצר הזה לחברת התקליטים שלהם. הם ידַרשו לעשות זאת.
לא פלא שכוכב נולד מצליחה במקביל להצלחת הבלוגים. אנו רוצים לראות את הגיבורים שלנו גם פרפורמרים, אבל גם אישיים. גם קמים וגם נופלים. במידה רבה, האינטרנט בנה את הבמה שעליה עומדת כוכב נולד.
בעוד מאה שנה אולי כבר לא תהיה מדינת ישראל, אולי לא תהיה עברית, ובמידה שעדיין תיכתב ספרות, בסיפורים שמתארים את תחילת המאה העשרים ואחת בישראל בוודאי תופענה כמה מהפסקאות היותר נפלאות שיכתבו בעברית, שתתארנה בפרטים את מהלכה של תוכנית "כוכב נולד", שבוודאי אף תהיה סביבת ההתרחשות באחד הרומנים הגדולים של התקופה הזו, בעתיד.
במידה רבה "כוכב נולד" היא המשך מגה-מסחרי לתרבות האה-גה-דוּ שהתפתחה בארץ בשנות השמונים. את הביטוי הקולנועי שלה מתאר יפה יוני רז פורטוגלי בגיליון השלישי של כתב העת "מעיין" במאמר על קומדיות בתי המלון, שהתפתחו פה באותה תקופה. העמידה על שפת הבריכה היא הישיבה מול הטלוויזיה. צביקה הדר הוא המציל. פאנל השופטים הם זאב רווח ויהודה ברקן. הסקס החושפני על מסכי הטלוויזיות האייטיזים הן, עצוב לחשוב, הפרסומות.
בסוף השבוע פרסם מעריב את רשימת הסלבז הכי מצליחים בארץ. במקום הראשון: צביקה הדר. אני צופה ב"כוכב נולד" וחושב: אני צופה בסלב הכי מצליח בארץ. במובן מסויים: אני צופה בבנאדם הכי מצליח בארץ. זה הבנאדם. מה אני צריך לעשות עם זה? לצפות בו? ללמוד ממנו? לצחוק כשהוא צוחק? מה עושים בחברת הבנאדם הכי מצליח בארץ? מספרים בדיחות? גסות? הרי לא היגיוני שבחברתו של סלב בסדר גודל כזה – הכי מצליח בארץ. לא כמעט, אלא הכי – כל מה שמוטל עלינו לעשות הוא להישען לאחור ולשלוח אס.אם.אס. זה לא היגיוני.
השפה של צביקה הדר מדהימה. כמו דרן בראון ונמרוד הראל, הדר מצליח להפנט את הצופים באמצעות מלים מסויימות, מלים שמתאימות לאווירת הצופה-מסך, מלים כמו "ימבה", "צ'פחה", "קטעים", "בטירוף", "הקיצר", "בכיף", "תותח" – כל מה שכחול לבן במובן הפחות חיובי של הדגל. יותר מאשכנזו-ערס, הוא אינדיבידואל לאומי אמיתי. עושה ים כסף. כולם מסתכלים עליו מלמטה. מנחה הדגל של תוכנית הדגל. קצת אנדרואיד.
מיד אחרי "כוכב נולד" שודר פרק מקדים לתוכנית של איל קיציס "האם אתה חכם כמו ילד בכיתה ו'", ובה ילדים הציגו שאלות למבוגרים, בהם ירון לונדון ושרת החינוך יולי תמיר. גם "כוכב נולד" וגם זה אחד אחרי השני – מתחילות לעלות מחשבות על ילדים וכוכבות. למה – או למי – דחוף שהילדים האלה יהיו כוכבים? חוקי הילדים נוצרו במאה ה-19. במאה העשרים התגבשה התודעה באשר לחשיבות קיומה של הילדות. במאה העשרים ואחת אנו מקצרים אותה. דחוף להצליח. כי ברשימת הסלבים הכי מצליחים בישראל יש רק מקום ראשון אחד.
הגדרה לאירוניה: שני מתמודדים בכוכב נולד מבצעים את השיר שהכי התחברו אליו, "הבל החן, שקר היופי". השופטים מעריכים את הביצוע.
פתאום אני קולט מה מפריע לי בתמונה של כל הכוכבים הנולדים על הבמה. תסרוקת הכרבולת-סקעת מחמיאה לבנאדם אחד בחדר. לבנאדם אחד על הבמה. ברגע שעומדים ארבעה מתמודדים עם אותה העמדה לשיער – העניין נהיה קצת מגוחך.
פ' מבקשת להעיר למלבישים של מרים טוקאן שזה שהיא ערביה לא אומר שצריך לעשות עבודה ערבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
