מוכרי הבייגלה מובטלים
כי הבולטים שבסרטים, שיוצגו השנה בפסטיבל הסרטים בירושלים, הם מהסוג הקשה לצפייה ויותר מזה - לעיכול. מוות אמיתי מול המצלמה, פחלוץ של אדם (שהתמחה בזלילת יתר) ודיכאון קליני של גבר העובד בבית מטבחיים, הם רק חלק מהמראות הקשים המזומנים לכם במקום
"ייבוא, ייצוא", סרטו העלילתי השני של האוסטרי אולריך זיידל, הוא שילוב קשה לעיכול בין סרט מחאה חברתית לנבואת זעם על עתידה הקודר של אירופה המאוחדת. זיידל, במאי רב ניסיון בסרטי תעודה הקשים לצפייה, אתגר לפני חמש שנים את צרכני הקולנוע האיכותי כשהציג את סרטו העלילתי הראשון, "ימי שרב", שההיילייט שלו היה הטבלת ראשה של אישה זקנה בתוך אסלה גדושה בצואה, כשצליליה המקפצים של "לה קוקראצ' ה" מתנגנים ברקע.
הכול קשה ב"ייבוא, ייצוא". העלילה , בחירת אתרי הצילום, וכמובן השפלתם המכוונת של המצטלמים בסרט, בין אם הם שחקנים מקצועיים ובין אם הם חובבים. שני גיבורים מרכזיים לו לסרט, שהצטלם בשלוש מדינות שונות - אוקראינה, אוסטריה וסלובקיה. האחת היא אולגה והאחר הוא פאול.
אולגה, אחות רחמנייה בבית חולים לילדים באוקראינה, אינה מצליחה לגמור את החודש עם המעות הדלות שמעסיקיה מכנים "משכורת". לשם השלמת הכנסה והבטחת קיום כלשהו לאמה המבוגרת ולילדה הקט מתקבלת אולגה לעבודה במשרד קישור, המספק שירותי מין באינטרנט. לקוח, לא חשוב מאיזו עדה ומאיזו מדינה, מתקשר למשרד ומול מצלמת האינטרנט מבצעת בעבורו אישה אומללה, כלשהי, כמו בשלט רחוק, את הוראותיו הקפדניות, כולן מתחום הגינקולוגיה והרקטומולוגיה.
דחפי אצבע פה, תלקקי שם, תפערי את זה ותראי לי את ההוא. הפרנסה המשפילה הזאת דוחפת את אולגה למצוא פתרון רדיקלי לבעיות הקיום. היא מותירה מאחוריה את משפחתה, עוקרת לווינה ומתקבלת לעבודה כמנקה בסנטוריום לחולים סופניים. כאן היא חווה באמת את הגיהינום ששמו חיי אדם.
במקביל לאסונותיה של אולגה, מתנהל לו פאול בשולי החברה הווינאית. הוא צעיר מובטל וביש מזל, שכל יום חדש צופן לו עוד ועוד חדשות רעות. מטולטל מהבל החיים, מסכים פאול להצטרף לאביו החורג, מין סוכן מכירות של מכונות הימורים, היוצא למדינות השכנות, סלובקיה ואוקראינה, כדי לנסות ולשווק שם את מרכולתו, ובמיוחד כדי להשיג לעצמו זונות בזיל הזול.
לא זו בלבד שלא כל הצופים מצליחים לשרוד את הצפייה בסרט לכל אורכה. גם חלק מהמשתתפים בו, שחקנים, לא השכילו להחזיק מעמד עד ליל הפרמיירה. הם פשוט מתו - מזקנה, ממחלה או מטשטוש הדעת. בכותרות המתגלגלות על הבד בסוף הסרט מרבה זיידל להשתמש בסמל הצלב, סימן מוסכם למי שמת תוך כדי תהליך ההפקה. וזה בדיוק מה שקרה לרבים מהמאושפזים בבית החולים הסופני המופיעים בסרט. אחד מהם נראה מת מול המצלמה. זיידל, בריאיון עמו, טען שהוא תמיד משלב תיעוד עם פיקשן וסירב להידרש ספציפית למקרה הזה.
מבחינות רבות, סרטו של זיידל הוא הבולט בסרטי פסטיבל ירושלים שייפתח ביום חמישי הקרוב. אך לפחות מבחינה אחת - הבוטות ותחושות הגועל המצטברות אצל הצופה, יש לו מתחרה בולט. זהו "טקסידרמיה", סרט מתוצרת הונגריה שהכין גיאורגי פאלפי, הזכור לטוב בזכות סרטו הקודם "שיהוק". מתברר שההשפלה האנושית היא חסרת גבולות, או לפחות אזרחית כבוד במדינות אירופה הקלאסית.
"טקסידרמיה" מגולל שלושה סיפורים משפחתיים. הראשון שבהם מתחולל במהלך מלחמת העולם השנייה. חייל צעיר המוצב באזור כפרי חומד את שתי בנותיו הקטינות של מפקדו האלים והמטומטם. אך יותר מכך הוא נוהה אחר משמניה של אשת המפקד, שעל אחוריה הוא מזנק כשזקפתו האדירה הולכת לפניו.
תשעה חודשים לאחר מכן נולד מי שיהיה גיבור הפרק השני בסרט. זהו מגה תינוק, שקיבתו אינה ניתנת לסיפוק. הוא אוכל ואוכל ואוכל ואוכל וסופו שהופך לאלוף תחרויות זלילה - ענף ספורט שהיה נפוץ במדינות הגוש הקומוניסטי בשנות ה-50.
בנו של אלוף ההאבסה העצמית, המוביל את החלק החותם של "טקסידרמיה", הוא דווקא שחיף, ולכן הוא בחר בעיסוק מקצועי שבו הוא ממלא את בטנם של אחרים. הוא מפחלץ חיות ועם מותו של אביו, כתוצאה מהתפוצצות קיבתו, הוא מפחלץ גם אותו. וראו הוזהרתם( זו רק תחילתה של סצנת סיום מחרידה למדי.
אפשר לומר שהזוועות הקטנות של "כלב אנדלוסי" הן בבחינת משחק בבובות לעומת "טקסידרמיה". אפשר גם להשוות את הסרט לרגעי ההקאה הנודעים בסרטו של מרקו פרארי "הזלילה הגדולה ", וגם לקטעי
על "חלומות קליפורניה" אפשר היה לומר דברים אופטימיים יותר, אלא שהבמאי בן ה-27 שעשה עבודה מעניינת זו, כריסטיאן נמסקו שמו, נהרג בתאונת דרכים קודם להצגת הבכורה. מה שבוודאי אינו מוסיף חדווה לצפייה בסרט רומני מרשים זה.
נמסקו, שהפסטיבל הירושלמי מביא גם את ארבעת הסרטים הקצרים שאותם הספיק לביים במרוצת חייו הקצרים, נהרג קודם לעריכת "חלומות קליפורניה". פועל יוצא מכך הוא אורכו המופלג של הסרט-יותר משעתיים וחצי. מותר להניח שאם הבמאי היה נוכח בחדר העריכה, הוא היה שומט חלק מעלילות המשנה המרובות מדי, שמאיימות להטביע את הסרט בעודף של מסרים פוליטיים. אך גם במהדורתו המורחבת, המופרזת, "חלומות קליפורניה" ראוי בהחלט לצפייה.
נמסקו התבסס על אירוע שקרה במולדתו רומניה בסוף שנות ה-90, במהלך הלחימה בקוסובו השכנה. חיילים אמריקנים ששירתו באזור במסגרת כוחות נאט"ו שהתערבו אז במתחולל בבלקן, נדרשו להעביר מתקן רדאר סודי לגבול סרביה-רומניה. הרכבת שהובילה את המטען היקר נעצרה בתחנה כפרית, משום שמנהל התחנה המקומי דרש מאנשי הצבא האמריקני מסמכי מכס כנדרש על פי ספר החוקים.
לא שמנהל התחנה עצמו היה שומר חוק כזה מהולל. להפך, הוא המאפיונר האזורי, אבל הוא השכיל לזהות נקודות חולשה אצל הממשל המרכזי בבוקרשט, שאפשרו לו להפעיל סחטנות כלפי הבוסים הממשלתיים. ראזוואן ואסילסקו, בכיר שחקני רומניה, המגלם את המנהל המאפיוזי, עושה כאן עבודה מזהירה.
נמסקו, שאינו שוכח לשלב גם מלודרמת התבגרות מינית העוסקת בבתו בת ה-17 של מנהל התחנה, יורה חצי סאטירה לכל כיוון אפשרי. הצביעות המתחסדת של האמריקנים הכובשים, הסטראוטיפ של הרומני הגנב, ההתחנפות של החלש בפני הדולר השליט, והאנרכיה השלטונית המאפיינת את ארצות הבלקן עם קריסת הקומוניזם הצנטרליסטי. הכול בסיר לחץ אחד.
ואם נמסקו, כמה חבל, לא זכה לצפות בסרט הביכורים שלו, הרי שהסיפור של צ'רלס בארנט הוא הפוך ממש. בארנט, בעודו סטודנט לקולנוע ב-LA) (, יצר את סרטו העלילתי הראשון, "טובח הכבשים". זה קרה לפני 34 שנים. בעצם, מאז הסרט לא נחשף לקהל הרחב, אף שלאורך השנים הרבות שחלפו פיתח בארנט קריירה מגוונת של במאי סרטי עלילה ותעודה.
ב-1977, ארבע שנים לאחר הפקתו, הגיע "טובח הכבשים" לבית קולנוע באזור לוס אנג'לס, שבו מתרחשת העלילה. אלא שוויכוח על זכויות השמעת המוזיקה המלווה את הסרט גרם אז לסילוקו מהבד. מעת לעת, לאורכם של שלושה העשורים הבאים, נערך ל"טובח הכבשים" מעין קאמבקון, אך בסופו של דבר הוא היה לסרט ידוע שכמעט איש לא ראה מעולם.
השנה נערכה בכורה מחודשת לסרטו של בארנט, והתוצאה הייתה אחידה: כל מבקרי אמריקה, במקהלה אחידה, פסקו שמדובר ביצירת מופת. "טובח הכבשים" הוא סרט כל שחור, מהראשונים שהתמחו בנושא. גיבורו המרכזי הוא גבר כבוי, בעל נטיות לדיכאון, שאשתו וילדיו אינם מצלחים להוציא ממנו ולו חיוך בודד. לשם פרנסה הוא עובד בבית מטבחיים, אך משתדל להותיר מחוץ לתחום המשפחתי את ביצות הדם שבהן הוא מדשדש במשך היום.
בארנט יצר סרט אימפרסיוניסטי המנציח תמונות קצרות בהוויה חברתית מנוכרת. רצף של סצנות בלתי מאז'וריות במתכוון, היוצרות יחד תשקיף טורד שלווה באשר ללא כלומיותה של מטרת הקיום האנושית. "טובח הכבשים" מצולם בשחור-לבן ונראה כמו תמונות של ווקר אוונס, אולי הנודע בצלמי הסטילס בעלי המחויבות החברתית.
הנרי ג'י סנדרס, כיום שחקן מוכר בזכות סדרות כמו "פרקליטי אל-איי", " בלוז לכחולי המדים" או "הבית הלבן", מגלם את התפקיד הראשי ב"טובח הכבשים" באופן מכמיר לב. קודם להופעתו זו הספיק סנדרס לשחק רק בסרט קולנוע בודד, "אין מקום להסתתר", שביים אחד, רוברט שניצר שמו. באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
