חלולים

רן דנקר ועילי בוטנר, במפגן שיא של קלישאיות, נשמעים כמו התלמידים שנורא רוצים לרצות את המורים והמנהלת. בדרך, הם מוותרים על כל סממן של אישיות

רוגל אלפר, פרומו | 22/6/2007 9:00

רן דנקר זה משהו שקורה. צץ לו בחור נאה עם קצת ייחוס, מתחבר לסוכנים יעילים, מקבל תפקיד בטלנובלה פופולרית, מנהל רומן מתוקשר עם הבחורה הכי מפורסמת במדינה, מנהל פרידה מתוקשרת מהבחורה הכי מפורסמת במדינה, מתברג במקום טוב בצמרת מדורי הרכילות, מתנוסס בכרום על שער כתבי עת לבידור, מלוהק לתפקיד ראשי בפסטיגל ומפה לשם מתברר לפתע שהוא בעצם מחזיק מעצמו אמן רציני שיש לדבר בו נכבדות.

אני מכיר ילדה בת שמונה וחצי שלא מזמן נולדה לה אחות. כשרצתה להמחיש באיזו מידה התינוקת לא מבינה מהחיים שלה אמרה שהיא אפילו לא יודעת מי זה רן דנקר. כלומר, היא לא יודעת את הדבר הבסיסי ביותר על אודות ההוויה שלתוכה הוטלה. פשוט אין לה עוגן להיאחז בו. ללמדכם איזה נפיל הוא רן דנקר במציאות הישראלית, כשסוקרים אותה מגובה 1.30 מטרים. קצת מזל, קצת כישרון, הרבה מקריות - והנה אנו מוצאים עצמנו במצב שבו עלינו להתייחס בכובד ראש לפועלו של אותו דנקר, פן נחשד בהתעלמות מהישות שמושלת על תודעת ילדינו. הטוקבקיסטיות חושבות שהוא סוף הדרך שחבל לכם.

בשוק הפופ הנוכחי בישראל אפשר להגיע רחוק מאוד עם רוח גבית מעדת טוקבקיסטיות נאמנה שטוענת שאתה מ-ד-ה-י-ם! ושכל מי שיוצא נגדך סתם מ-ק-נ-א! אבל דנקר ואמרכלי הקריירה שלו לא טיפשים. ברור להם שאין סיכוי שהאלבום הראשון יצדיק את פרסומו, כי הפרסום שלו נטול כל אמות מידה סבירות וגם משולל כל הצדקה. על פי דין, בהסתמך על יכולת שירה ומשחק, לא רק תינוקות לא היו יודעות מי זה רן דנקר. ולכן זה לא אלבום סולו של דנקר, אלא של צמד בשם רן דנקר ועילי בוטנר. זה כמו סאני בונו ושר, עם דנקר בתפקיד שר. הוא הזמר, בוטנר היוצר. סיימון וגרפונקל, אם תרצו, יוני רכטר ואריק איינשטיין. הסינגל הראשון, שיר הנושא מהאלבום, נקרא "שווים". המילה מופיעה על עטיפת הסינגל, לצד תצלום של השניים. ולפיכך שומה עלינו להתייחס אליהם כאל שווים לכל דבר ועניין. המסר הוא שאסור לבודד את דנקר. הוא לא לבד בעסק הזה. הוא צנוע, חולק בתהילה, בונה קריירה בהדרגתיות.

הצרה היא שלפי "שווים" בוטנר איננו סיימון, גם לא רכטר ואפילו לא סאני בונו. "שווים" - גיטרה אקוסטית, כלי מיתר, אבוב - הוא שיר יום הזיכרון לייט שכאילו נכתב על ידי תוכנת מחשב שערבבה את "אחי הצעיר יהודה" (יום הזיכרון הארד קור) עם הליין-אפ של איזה ערב שירי משוררים שכוח מתחילת שנות ה-80. נורא רציני, נורא מכובד, נורא עמוק, נורא רגיש, נורא בוגר. ההגשה הווקאלית של דנקר חסרת כל ייחוד ומשתדכת בטבעיות ליצירתיות התפלה והקלישאתית להתמיה של בוטנר. אפשר להשמיע בפיגוע הבא, כשהנשיא פרס יבדל"א ימות, ביום השנה לנפילת רון ארד בשבי ובמעמד פינוי קצרין. תמיד הולם כפסקול שמתנגן ברקע התקף הרחמים העצמיים הישראלי הנצחי. דנקר ובוטנר הם בסך הכול שני בחורים צעירים שנורא רוצים לרצות את המנהלת ואת ההורים בהופעת סוף השנה. ממש צמד חמד מהעידית שבעידית בבית ספרנו. האמהות נורא מרוצות. איזה יופי, באמת כתבתם את זה לבד?

כמו במרכולתה של חונטת רימון, גם כאן יש משהו חלול. זה צל בלי גוף. זה טכני לחלוטין. לבוטנר ולדנקר אין אופי. אין להם בכלל טביעת אצבע. הם לא מסוגלים או לא רוצים בכלל לשיר ולנגן באופן שמאפיין רק אותם. להפך. והאישיות המחוקה הזאת היא התכונה המאפיינת של הדור שמייצר את פסקול התקופה. והיא משקפת משהו רע מאוד שאירע לישראליות: היא נשמעת כמו חיקוי של עצמה, ואין לה שום דבר חדש להגיד.