חבר'ה לצים
הוצאה מחודשת של אלבומי הטרוולינג ווילבוריז עשתה אפילו למיברג, מתנגד עקרוני למארזים, טוב על הנשמה. ככה זה כשבלהקה אחת עובדים יחד בוב דילן, ג'ורג' הריסון, טום פטי, רוי אורביסון וג'ף לין
מיומם הראשון היו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שלישייה שניל יאנג בא ויצא בה בגחמנות עונתית. השלושה תמיד שמחו לקבל אותו, כמו גם מנהל הבנק שלהם, אבל אחרי יומיים באולפן ההקלטות היו סטילס ויאנג מגיעים לתגרות ידיים. אגו, כך מלמדת אותנו ההיסטוריה של הרוק, איננו משהו שאתה מפקיד בדלת. אגו הם העצבים שאתה תופס כאשר נדמה לך שלזולת יש קטעי סולו רבים משלך.
על פי כל אמת מידה אנושית היה אמור ג'ורג' הריסון לעזוב את הביטלס ממורמר ועם בטן מלאה. בשבוע שעבר אמר פול מקרטני ל"ניו יורקר" שהוא מסרב לצפות ב"Let It Be", הסרט האפל המתעד את ימי התפוררות הביטלס, כי הצפייה בו כואבת מדי. מקרטני מכוון, מן הסתם, לרגע המכונן שבו אומר לו הריסון: "אני יכול לנגן את זה כך, אני יכול לנגן את זה אחרת ואני יכול לא לנגן בכלל". זה לא רק הגעגועים למת. רק שלווה פנימית ואישיות מפויסת בנוסח הרוחניות ההודית של הריסון הייתה יכולה להדביק את בוב דילן, טום פטי, רוי אורביסון, ג'ף לין והריסון ללהקה שבהיעדר כינוי אחר ראויה להיקרא קוריוז מוצלח. ההתאגדות הייתה כה ידידותית ונטולת אגו, שחברי הלהקה בחרו בפסבדונים מוזיקלי בלי להתחכם ולהסגיר את זהותם האמיתית. כולם ידעו במי מדובר, אבל בעיני עצמם הם היו אוטיס, לפטי, לאקי, צ'רלי ונלסון. להריסון נותר ביד שיר שאהב שלא נכנס לאלבום חדש שלו בשם "ענן תשיעי". עם השיר הזה הוא הלך לחפש אתונות.
בשבוע שעבר, בעיתוי שלסוף דעתו טרם ירדתי, ראתה אור קופסה קטנה ואלגנטית של הטרוולינג ווילבוריז. דעתי על Box Sets חגיגיות רעה בדרך כלל. לרוב הן מצגות יקרות וראוותניות של וולגריות וסחטנות ופתרון דיור יותר מאשר היגד אמנותי: כאשר אתה עובד דירה, קל יותר לקחת את הקופסאות הללו מאשר את התקליטים המקוריים בתפזורת. גרסאות אלטרנטיביות לשירים הן יותר תירוץ מאשר עילה. אלא אם ההבדל גדול ומשמעותי כמו בין גרסה אקוסטית של "כשהגיטרה שלי מתייפחת בעדינות" לגרסה החשמלית שהופיעה במקור, אין לקופסאות הללו הצדקה. הן ראויות כשיעורים מזורזים בהיסטוריה של הרוק, אבל אינן מאלפות יותר מחזרה למקורות.
האוסף של הווילבוריז שובה לב מכמה סיבות. שני האלבומים המקוריים נעלמו מהמדפים ברבות השנים והוצאתם מחדש הייתה צו השעה. איכות הסאונד בגרסאות המקוריות הייתה מזעזעת למדי. לא משום שהיוצרים ביקשו לשמר את ההגשה הרעועה והעממית, אלא בגלל רשלנות. בין האלבום הראשון לשני (במציאות הם נקראים הראשון והשלישי, כנגזר מחוש ההומור היבש של הריסון) מת רוי אורביסון מהתקף לב בגיל 53, ומאז הלך לעולמו גם הריסון. להקה ששניים מחבריה מתו היא אנדרטה הראויה לעדכון והרכב שחבל לייחל לו.
הקופסה של הווילבוריז עומדת יפה גם בעקרונות הערך המוסף: לכל אחד משני האלבומים המקוריים נוספו שני שירים שנופו ממנו במקור. כאשר אחד השירים הוא "הבורחת הקטנה" של דל שאנון, אתה יודע שנתקלת ברגע יפה ונדיר בימי האפלה הנוכחיים של הרוק. עם מותו של אורביסון, שקלו חבריו השכולים לצרף אליהם את דל שאנון. בסוף החליטו שלא להאפיל על מי שהיה אחד הקולות המקוריים בהיסטוריה של הרוק, ונותרו ארבעה. מה שאולי מסביר את התאבדותו של דל שאנון. ואולי לא.
הקופסה קטנה וקומפקטית. עטופה בקנבס אפור ואלגנטי. הדיסק ים נתונים בכריכת קרטון הנפתחת כמניפה משולשת ולצדה ספרון אינפורמטיבי עם טקסט חדש כמו גם הטקסט שהופיע במקור. ההפקה כולה מושקעת ואיכותית ומסגירה אהבה ותשומת לב לפרטים. כמו מוצרים אחרים במורשת הריסון שאלמנתו אוליביה מעורבת בהפקתם. האזנה מחודשת לשירים - שלבסוף הגיעו אל הנחלה שמגיעה להם - מזכירה את הכימיה הנהדרת הנוצרת לפעמים בין מי שאינם נקראים לשוב ולהוכיח את עצמם אלא מתיישבים במטבח נוח ומאלתרים להנאתם כאשר כל אחד מביא למעשה היצירה את המילים ואת הצלילים היחודיים לו.
לדילן, למשל, היו שנות ה-80 ( הווילבוריז הראשון ראה אור ב-88) עשור קשה וירוד במיוחד. דווקא כאן הוא נמהל בחבריו
הדיסק השלישי בקופסה הוא די-וי-די ובו סרטון דוקומנטרי המתעד רגעים יפים של הלהקה בהתהוות. התבוננות אינטימית למדי, אם כי לא פולשנית, לתהליך הכתיבה, נגינה ועיבוד השירים, ושיחות סרק קצרות עם החברים, חוץ מדילן, המסרב להרפות מדמותו האניגמטית. התיעוד של השניים שהלכו לעולמם הופך את הסרט לחיוני יותר מאשר יכול היה להיות. כמו כן, מופיעים בו כל קטעי הווידאו שהווילבוריז צילמו בזמן אמת. באחד השירים נראה, לעשר שניות בלבד, ג'ון קנדי, המצחיקן הקנדי עב המותניים והמנוח. הופעה המעלה הרהור נוגה בדבר גורל, מזל, מקריות שהמיטה הלהקה על כמה מחבריה. יותר מכל הישג אחר של הקופסה היא מכריחה לשוב ולהאזין לחבורת הלצים המוזיקלית ולשירים בני כמעט 20 שנה, ולגלות כי היו יותר מקוריוז קופצני. האוסף של הווילבוריז מכיל כמה שירים שהחזיקו מעמד יפה ואף העלו שכבה של פטינה, כמו זו המכסה זכוכית עתיקה המתגלה בחפירה ארכיאולוגית.
נא להמתין לטעינת התגובות
