אלתר נתיב
שחר דור, אמן אימפרוביזציה ופרפורמר, מדבר עם אור זוהר על הקשר בין גוף, תקשורת, קהל ואלוהים ואיך נוצר פסטיבל "Hunch" לאמנות המופע המתרחש החודש בתל-אביב
מי אתה, שחר דור?
אימפרובייזר, אומן ואבא. המסע שלי בחיים משלב חיפוש של כלים להגיע אל החופש, חיפוש אחר שפה, וחיפוש אחר דרכים לשתף את כל מי שמעוניין להשתתף במסע.
ואיפה נמצא החופש?
במופע אימפרוביזציה, כמו בחיים עצמם, תמיד יש דיאלוג - האם זה אני והאם זה החיים, איפה זה ההחלטות שלי ואיפה זה מוביל אותי. ברגע שהדיאלוג הזה הפסיק להיות חשוב, שם נהיה חופש גדול - החופש להוביל ולהיות מובל.
מהיכן נובע החיפוש הזה?
מאז שאני זוכר את עצמי אני חווה את החיים כתנועה. אני לגמרי יכול לזכור את עצמי מסתכל על עלים זזים ברוח ואני גם זוכר את עצמי זוכר סוג של מחשבות כמו "וואלה, זה זז, איך זה זז, מה מזיז את זה?" והתשובות מאז ועד היום, וזו הדרך, מעולם לא היו פיזיקאליות. הן תמיד היו תחושתיות, פנימיות, לרוב נטולות מילים. סוג של תשובה כמו איזו בת קול צלולה שבאה מבפנים שאין בה שאלות.
מה לימדה אותך בת הקול הזו?
אחרי הרבה שנים של הליכה בדרך הזו וכל מיני סוגים של חוויות, היום אני יכול להגיד שזה ידע. ותמיד לפני שזה ידע זה חיים, זה אמנות, אמנות שאיננה תלוית
איך מתחברים לאש הראשונית הזו? איך מכילים אותה?
בשביל העבודה הזו נדרשת ענווה מאד גדולה, דיוק. ולכן האמנות הזו מצטיינת לא רק בביצוע אלא גם בסוג של חקירה. כדי שהקשר שלך עם עצמך לא יאבד בתוך הלחץ וההתרגשות, הציפיות והפחדים שאנחנו עלולים לפגוש כאשר אנחנו עולים על הבמה.
אז כמו שאמר שייקספיר, כל העולם במה וכולנו שחקנים?
העבודה הזו היא עבודה פנימית, אישית, בין אם היא נשארת במסגרת של הבמה כמטאפורה לחיים ובין אם היא לוקחת את המטאפורות ושמה אותן על הבמה. למדתי לשים לב, שהאופי שלי ומי שאני הוא כזה אחד שבאופן טבעי אני לוקח את העבודה הזו ולוקח אותה למקום ציבורי, ולא משאיר אותה במסגרת שלי הפרטית.
ספר קצת על עצמך. על ההתחלה. איך הכל התחיל? אילו רגעים עיצבו את דרכך, את האדם שאתה היום, ואת צורת העבודה שבה אתה מופיע ומלמד?
בגיל שש, רגע מכונן מאד גדול. קיבלתי ליומולדת סקטים. אני זוכר את הרגע הזה שאבא שלי מתחת לבניין מלמד אותי לנסוע על סקטים ובעצם הדקות האלה של הפעם הראשונה על סקטים פתחו בשבילי את העולם שבו עד היום אני חי. מה שעד לאותו רגע היה בעולם של פנטזיה, בחלום, הפך למציאות וזה הסיפור של גוף שנע במרחב. ובערך מגיל שש עד גיל שמונה עשרה נסעתי על סקטים בין שמונה לעשר שעות ביום. זה מסביר בערך גם איזה תלמיד הייתי וכמה נכחתי בכל המסגרות האלה.
וחוץ מהסקטים, איזה מין ילד היית?
מגיל אפס אני זוכר שאני מתחבק עם עצים. בתור ילד היה בי שילוב של אאוט-סיידר ומנהיג. אמא שלי מספרת שבתור ילד קטן כשכל הילדים היו משחקים בגינה אני הייתי הולך לשבת עם הזקנים על הספסל ומספר להם סיפורים. אני זוכר את עצמי, את החוויה של החיים כאקסטאזה, כפסטיבל. את הצורך העז להיות בחוץ ובתנועה כל הזמן.
אאוט-סיידר ומנהיג?
במקום הזה יש המון פחד ופחדים וסימני שאלה מאד גדולים על מי אני ומה אני בשביל עצמי – במסגרת של המשפחה שלי, במסגרת החברתית ובכלל בעולם. מול היותי ליצן מוטרף ומטורף בחברה, תמיד השאלות של מהות חיו בתוכי. תמיד הייתה שם איזשהו חקירה והזנה מגיל אפס.
ואיך התפתחה החקירה הזו?
בגיל שש עשרה המשפחה שלי עברה ליבנה, ושמה התחילה החגיגה. האנשים שהיו סביבי, המקום שגרתי בו, אפשרו לי לתת דרור מלא לעוצמה שלי, לליצן שבי, למנהיג שבי. והחיים בשנים האלה עיצבו מאד את המקום שאני פועל בו היום. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בגזענות, בעדתיות, ובנזקקות, וראיתי שאני לא עומד באותן השורות עם האנשים, אני בולט החוצה בשורה ולא תופס אף צד בדברים האלו. אם הייתה איזה בחירה שעשיתי במקומות האלה היא בבחירה שלי באנשים, באהבה העצומה שלי לאנשים.
איך התחלת את דרכך כאמן יוצר וכפרפורמר?
אחד הדברים הגדולים שקרו לי בגיל הזה, מגיל שש עשרה והלאה, זה שהצטרפתי לתקופת תיאטרון ובעצם מאז ועד היום אני מופיע באופן רציף. המקום שמצאתי את עצמי בו כאשר עמדתי על הבמה היה במידה מסוימת קרש הצלה כי הוא איפשר לי לתת ביטוי גם לאנדרנלין שהיה בי, גם לטמפרמנט, גם לדיאלוג שהיה בי, את הפער הזה שבין האאוט סיידר ללידר, מקום של הרבה פחדים וכו', וזה איפשר לי ללמוד את עצמי.
אני זוכר חוויה שהיתה לי עם ידידי הטוב מיכאל סלקטר (היום שחקן בקאמרי – א.ז), היינו מופיעים במועדונים לקשיש, במועדונים לנזקקים, במועדונים לילדים. ובכל שנה היינו מנחים את הבמות של יום העצמאות. מצאתי את עצמי בגיל שש עשרה שבע עשרה עומד על הבמה פעם פעמיים בשנה מול עשרים, עשרים וחמישה אלף איש. באופן מוזר זה היה הדבר הכי טבעי לעשות. לא היו שם שום סימני שאלה או הכנות מיוחדות.
ספר קצת על תוכנית הלימודים של אומנות המופע, על המרכז לאומנות אינטואיטיבית שהקמת ועל דרך העבודה שלך שם עם תלמידים.
החלטתי שבחמש השנים הראשונות אני ארשה לעצמי לחקור את הסיפור של מבנה תוכנית הלימודים ולבדוק איזה מבנה מתאים לתוכן. ראיתי שרוב המבנים הקיימים הם מבנים שאולים, והם שאולים מהעולם האקדמי. לכן בכל שנה אני קצת משנה את המבנה. למשל, בשנה שמסתיימת עכשיו, עבדנו יום בשבוע שהרעיון מאחורי זה הוא יום מלא ואינטנסיבי של עבודה, אבל בו זמנית לאפשר לאנשים לחיות את החיים שלהם. מה שמוביל את הראיה הזו בעצם היא שהעבודה צריכה להיות מחוברת אל החיים, לא רטריט חד פעמי, וגם לאפשר לאנשים בוגרים עם חיים מלאים, עם מהלך יום או מהלך שבוע מלא לקחת חלק בדבר הזה.
מה לומדים בתוכנית?
השנה נבנתה באופן כזה שבכל חודש נגענו באלמנט אחר שאנחנו פוגשים בעבודה על במה. בחודשיים הראשונים עסקנו בגוף "להיות בגוף", אחר כך עסקנו בתלבושת, שזו השכבה הראשונה שאנחנו פוגשים כשאנחנו יוצאים מהגוף החוצה, אחר כך עסקנו בקול ובצליל. אחר כך עשינו חודש של עבודה בחוץ, בחקירה של המושג "site specific" ועבדנו במרחבים אורבאניים שונים בתל אביב — בפארקים, בנמל, בדיזינגוף סנטר. אחר כך הצטרף אלינו הקולנוען עמית שליו ועשינו חודש של עבודה עם וידאו. בחודש וחצי האחרונים אנחנו עובדים כאנסמבל לבנות ביחד את פסטיבל הסיום שלנו.
איך התגבש הקונספט של הפסטיבל?
הפסטיבל והמבנה שלו הם סוג של חקירה. אני לא בא עם רעיון ועם מסגרת בנויים מראש ומבקש מהמשתתפים לצקת את עצמם לתוכה אלא ביחד איתם בונים את הדבר מאפס. השנה הפסטיבל מתרחש במשך שלושה שבועות בחודש יוני, מהרביעי עד העשרים, מכיל בתוכו מסע הופעות עם אינטימיות בבתים פרטיים ברחבי תל אביב, מופעי רחוב, ושני אירועים מרכזיים גדולים בבית הודיה, שכוללים הופעות חיות, תערוכת צילום ווידאו ארט".
אתה מתאר תהליך הוליסטי שעוסק באומנות רחב תחומית, ובכל זאת ברור שהעבודה שאתה מתאר משתמשת בגוף ובחוויה הגופנית כעוגן מרכזי.
גוף הוא המקום שהכל מתרכז ומתנקז דרכו. גוף הוא מקום. מקום ל... כל דבר שנרצה למלא במרחב הזה שנמצא אחרי שלוש הנקודות, יש לו מקום בגוף. הפלא של להיות בגוף זה הוא פלא ההימצאות וזו הימצאות של המציאות. הגוף מאפשר לגילוי ולביטוי להתאחד. זה מאפשר לגילוי ולביטוי לצאת ממרחב של רעיון ולצאת ממרחב של כמיהה ולהפוך למרחב חווייתי. בעצם להיות חוויה ישירה של מי שאנחנו ומה שאנחנו.
מה הקשר בין גוף ונשמה?
התחושה של להיות בגוף היא חוויה של הימצאות הנשמה, מעבר לאני. וכשאנחנו נכנסים עמוק אל תוך התרגול דרך הגוף ונוסף גם האלמנט של התקשורת דרך הגוף, ואז אני יכול לראות גם את הנשמה שלך כי גם אתה נוכח בגוף וזה המקום של התקשורת וזה גם המקום המשמעותי עבורי גם בתור קהל, בין אם אני על הבמה ובין אם אני בהתקהלות בקהילת הקהל.
גם הקהל שמגיע לאירועי פרפורמנס מהסוג שאתה מתאר, למשל לאירועים המתקיימים במסגרת הפסטיבל הנוכחי, עשוי לחוות חוויה דומה?
המילה קהל מתארת מצב של אנשים שבדרך כלל יושבים על כסאות בחושך ומסתכלים על מישהו שנמצא באותו החדר על במה, יש איזושהי סוג של הטעיה מודרנית בתפישה של קהל לטעמי. קהל זה סוג של התקהלות. סוג של קהילה. זה אומר שקבוצה של אנשים שיודעים משהו משותף מתכנסים יחד בזמן ובמקום. יש להם סיבה משותפת להתכנס ובעבודה שלי אני מנסה להוציא את האלמנטים של המתח והציפיה שקשורים וכרוכים בתפישה המודרנית של קהל התקהלות והופעה, כדי לאפשר לחוויה לתפוס מקום ונפח ופחות לחוויה שמותנית בקווי מתאר ידועים מראש.
מעבר להיותך אומן יוצר ומורה לתנועה ולאימפרוביזציה, האם אתה מורה רוחני? האם שימוש במונחים כמו "התפתחות רוחנית" זו שפה שמדברת אליך?
זו שפה שמדברת אלי, אבל אני אוהב את האמירה שהשיחות האלה צריכות להיות שמורות למפגשים אינטימיים בין בני אדם. בנוסף, אני מאמין שאינטימיות היא איכות המרמזת על סוג או על איכות של מפגש ולא בהכרח על מספר האנשים שנמצאים בחדר. ואולי עוד להוסיף: הבמה כמטאפורה זה המקום של ההתפתחות שלי כאדם, והשימוש במטאפורה על הבמה זה המקום של האמן והיוצר. הבמה כמטאפורה והמטאפורה על הבמה בלי ההתפתחות האישית לא מעוררת עניין והשראה. הבמה כמטאפורה בלי ביטוי חיצוני היא חסרת יישום בחיים.
מה דעתך על אלוהים?
"אני אוהב אותו נורא. אחד הדברים שלמדתי, ושגם התלמידים שלי מזכירים לי הרבה פעמים, זה לסמוך. משפט שאני עובד איתו ושתומך בי הרבה זה לתת לאלהים לדבר".
ארועי השיא של פסטיבל Hunch יתקיימו במרכז הודיה ב-19 וב-20 ביוני. לאתר הפסטיבל
נא להמתין לטעינת התגובות
