מבלי להפריע את שלום הציבור

"מוכן לאהבה" של שלומי שבן הוא שיר יפהפה, אבל כיאה לבני דורו, שבן נע רק באזור הסטרילי, המוכר, הבטוח. ולכן הוא לא מפעיל את הנפש, רק מדגדג אותה

רוגל אלפר, פרומו | 15/6/2007 10:05

"מוכן לאהבה" של שלומי שבן הוא שיר יפהפה. מעשה בגבר תל אביבי צעיר העומד על החוף לעת ערב ומהרהר בכמיהתו לאהבה. אד קל של בדידות מתאבך מהשיר. האווירה מלנכולית במידה. פסנתר עדין, כפית אחת סירופ כינורות, נגיעות של תופים מאופקים, עיטורי גיטרה אקוסטית. כל הקיץ הוא המתין והיה נכון לה והיא לא באה. סקאלת הרגשות נמנעת מקטבים.

בלי ייאוש ובלי אופוריה. אין פה מאניה דפרסיה. במונחים טכניים מדובר בפנינה. תמליל מזוקק ומדויק למדי שאת רוב מסריו מעביר, בלשון המעטה, לחן של בעל מלאכה מיומן. ההגשה הווקאלית נבונה ונעימה, אפילו בשלה. האזנה ל"מוכן לאהבה" היא חוויה סימפתית. בניגוד לרוב בני דורו, שבן ממש לא מעליב את האינטליגנציה. להפך. הוא מתגלה כמאהב שלה.

וגם מסחריות יתר אינה הבעיה של "מוכן לאהבה". שבן הוא בפירוש אמן ולא בדרן. לכן מעט מאכזב להיווכח איך הוא משתלב באחת המגמות הבולטות בפסקול התקופה.

"מוכן לאהבה" הוא שיר נקי מאוד. הוא נכתב כשיר נקי, הוא מבוצע באופן נקי והוא עובד והופק בצורה נקייה למדי. בהקשר הזה - שירת הבדידות של הגבר הצעיר לדורותיה - נקי, פירושו חף מכל צרימה. כל העסק מתנהל בתוך אזור מצומצם וקצת סטרילי. האוזן לא תפגוש אף צליל לא מוכר, מתפרע, מופרע.

היא גם לא תפגוש אף רגש קיצוני. אין פה רגשות מלוכלכים. אין פה שום דבר שאדם מיושב בדעתו שקצת פוחד להיגרר למחוזות אינטנסיביים, שקצת ירא להחליק במדרון לעבר התהומות הקוצניים, עלול להחשיב כחורג מגבולות הסביר.

פעם הדביקו למוזיקה כזו את התווית "פופ למבוגרים". זה הפופ נטול המיניות המתפרצת והזעם שמוטח היישר בפרצוף, הפופ המעוקר מכל רכיב שמאיים על הסדר הטוב, החף מצרחות ודיסטורשן. דיסטורשן הוא לא רק אפקט שמולבש על גיטרה חשמלית. לא צריך פידבק מחריש אוזניים בשביל לייצר דיסטורשן.

שלומי שבן עמית ישראלי

דיסטורשן הוא גם עמדה רגשית. הוא יכול להיות בלחן, במילים, בשירה ובעיבוד. שבן, כמו דור רימון שמציף את הפלייליסט, התברגן נורא מהר. יש בדור הזה דבר מה נרפה. שבן רחוק מאמצע הדרך החדש, אבל מתברר שגם בשוליים פשתה האופנה הזאת. שילוב של השכלה מוזיקלית, התמקצעות מקצוענית מרשימה ואיזה מיאון לבטא אופק רגשי שמשתרע מעבר לבורגנות. הבורגנות היא לא מצב כלכלי אלא מצב רגשי.

הבורגני לא מחפש אתגר רגשי. הוא מיושב בדעתו. רגשותיו מדוללים. בלי סערה, בלי אפלה, בלי אלימות, בלי פסגות סחרחרות. הכול בשליטה. במצב הבורגני אין התנסות רגשית. הוא מפויס. אני מוכן לאהבה ואם היא תבוא יהיה נחמד ואם לא, לא נורא. עזבו אותי, אני עצובה. פגשתי מישהו, אני שמחה.

הנפש חדלה להיות מסוכנת. היא לא מסוגלת להפתיע. במובן

הזה מייצג שבן נאמנה את רוח הזמן. זו הרוח שמנשבת, למשל, גם אצל עברי לידר. עוד ערב תל אביבי נוגה עבר על כוחותינו. אופני מבע שלמים נזרקו לפח כלא רלוונטיים. וזה לא מפני שהסוגה הלירית מוגבלת. "אל חיק האספלט מתייפח גור כלב", שר פעם אריק איינשטיין את אלתרמן, קולו צרוד קמעה, והלב פשוט נקרע.

גם אברהם חלפי הביע בדידות כשכתב על האיש שקנה את תוכי יוסי, "עמו אשוחח עת איש לא ישמע", אבל איפה הבדידות התהומית הזאת ואיפה הבדידות של "מוכן לאהבה".

זו לא אותה בדידות, הבדידות המלחשת לקירות "יוסי מת, יוסי מת", הבדידות שבעטיה "אתה לא תאהב, יוסי, יוסי אף פעם". בדידות שבא לבכות, להתייפח אל האספלט כגור כלב. אחרי "מוכן לאהבה" לא בא לבכות. היא לא מפעילה כך את הנפש. היא בקושי מדגדגת אותה.