מלאכים בשמי ברלין
הידעתם שספרו של כריסטופר אישרווד "פרידה מברלין" היווה את ההשראה לסרט "קברט"? מאשה צור-גלוזמן עברה מסע של נהנתנות עם אנטישמיות והומוסקסואליות בברלין של שנות השלושים
כמין אוטוביוגרפיה עם אלמנטים בדויים, הספר מתאר את שהותו של אישרווד באותה ברלין עליזה וקודרת של תחילת שנות השלושים. הוא צעיר בעל כושר התבוננות מעמיק ומחשבה חופשית, המתיידד עם שלל טיפוסים מכל קצווי הקשת החברתית, ומתפרנס בדוחק מהוראת אנגלית.
ברקע יש אזכורים רבים למצב הפוליטי-חברתי שבו גרמניה שקועה: מאבק מתמיד בין אוהדי הנאצים לאוהדי הקומוניסטים, דלות מחפירה אל מול נהנתנות בזבזנית, אנטישמיות גלויה מחד ויהודים עשירים מאידך. אבל אישרווד נוגע בכל אלה בצורה נאמנה למציאות - הפוליטיקה מרפרפת בשולי החיים כמין יתוש טורדני שקשה להיפטר ממנו. אחת מתלמידותיו העשירות, היפי ברנשטיין, שעיקר השיעור איתה מתנהל ברכילויות עסיסיות, היא דוגמה טובה לכך: "היפי אינה מטרידה את עצמה במחשבות על העתיד. ככל אדם אחר בברלין, היא מתייחסת שוב ושוב למצב הפוליטי, אבל רק בחטף, מתוך דכדוך מקובל, מעין זה שבו מדברים על דת". (עמ' 29)
הספר מורכב משישה פרקים, שחלק מדמויותיהם שבות ונכנסות אליהם. המוכרת מכולן היא סאלי בולס, גיבורת "קברט", שבספר היא אנגלייה צעירה מאוד, השואפת לתהילה ומתגנדרת בפריצותה המינית ואורח חייה הנהנתני. בין אישרווד לבולס נרקמת מערכת יחסים עדינה ומורכבת, מעין יחסי אח-אחות עם ספק נטייה לגילוי עריות, כשנראה שאישרווד רואה מבעד לדמות האקסהיביציוניסטית שסאלי מנסה לשדר. כשהיא מנסה לזעזע אותו שוב ושוב בהתפארות בהרפתקאותיה המיניות ומעלה חרס בידה, אישרווד מעמיד אותה על מקומה: "גם אם תשכבי עם כל הגברים בברלין בזה אחר זה ובכל פעם תבואי לספר לי, עדיין לא תצליחי לשכנע אותי שאת 'הגברת עם הקמליות' – כי האמת לאמיתה היא שאת לא".
דמויות נוספות, המתוארות בכישרון רב, הן פיטר ואוטו, שני חברים (שאף כי הדבר לא נאמר בפירוש, ברור כי הם הומוסקסואלים) הנופשים באותו פנסיון כפרי עם כריסטופר. אוטו הוא צעיר בריא ואתלטי, לא חכם במיוחד, בן למשפחה החיה בעוני מנוול (אצלם אישרווד שוכר מיטה בפרק אחר). נפשו יוצאת ליהנות בנשפי הריקודים עם בנות הכפר, אך צרכיו הכלכליים כובלים אותו לפיטר – צעיר אנגלי נוירוטי שגדל במשפחה עשירה ולא מתפקדת, המודע לחוסר התוחלת שביחסיו עם אוטו, אך אינו מסוגל להשתחרר מהם.
על נטיותיו המיניות של אישרווד עצמו יש כמה רמזים חולפים (מאוחר יותר הוא נחשב לאחד מאבות הספרות ההומו-לסבית), אך לא מדובר בהם ישירות. בספר שפרסם עשרות שנים אחר כך, "כריסטופר ובני מינו" מ-1976, חושף אישרווד את הדמויות האמיתיות ואת האקטים הסקסואליים שהשמיט כאן.
בעיניי אין שום בעיה עם הצניעות שאישרווד נוקט, אולי בעל כורחו. לא רק שהוא אומר כבר בפתח הספר כי הוא רק "מצלמה שצמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב" (במשפט שהפך לאחד המפורסמים בספר והיווה השראה למחזה "אני מצלמה" מ-1951) – אלא שהימנעותו מהעיסוק הגרפי בסקס, שהפך כעת לכל-כך טריוויאלי עד שהנושא הכי מעניין בעולם הוא כבר המשעמם ביותר, הופכת את ההומוסקסואליות שלו למצב נפשי יותר מאשר מצב פיזי – מצב שכולא אותו בתוך בדידות ותחושת שוני עזה, המורגשת בין דפי הספר גם מבלי שייאלץ להצביע על הגורמים לה.
ככל שקרבים לסופו של הספר, אל קצה של רפובליקת ויימאר ואל עליית הנאצים לשלטון – משתלט הלך רוח של ייאוש שעל סף תהום. אישרווד מתאר זאת בדכדוך שמשתלט עליו במסיבה שביקר בה בספטמבר 1930: "לא משנה כמה עוד תידחה ההחלטה, דינם של כל האנשים האלה כבר נגזר. הערב הזה הוא חזרה כללית לאסון. כלילו האחרון של עידן".
הנאצים – אותם המוני אנשים שהצביעו למפלגה הנאצית, לא מנהיגיה המחושבים - מתוארים בעיקר כבריונים זועפים חסרי דמיון,
בפרק החותם את הספר מתואר אוהל קרבות אגרוף והיאבקות במהלך איזה יריד. ברור לכל כי הקרבות מכורים, אך כל הנוכחים מתלהטים ומתרגשים כאילו אינם יודעים את התוצאה: "הצופים התייחסו לקרבות ברצינות תהומית, עודדו את המתמודדים בצעקות ואפילו התווכחו והימרו על התוצאות בינם לבינם. וזאת אף שכמעט כולם שהו באוהל זמן ארוך כמוני ונשארו בו גם לאחר צאתי. מוסר ההשכל הפוליטי מדכא ביותר: אפשר לגרום לאנשים האלה להאמין בכל אחד ובכל דבר" - על הציטוט הזה אין עוד מה להוסיף.
העמוד הסוגר את הספר מכיל את כל הדו קוטביות ששררו בזמן ובמקום ההוא. אישרווד מטייל טיול רגלי אחרון לפני נסיעתו לאנגליה – כבר "היטלר הוא אדון העיר". השמש זורחת על ברלין, ואילו הוא מעלה בדעתו עשרות מחבריו, הנמקים בבתי הכלא או שמא כבר מתים. במיוחד הוא מקונן על רודי, נער אידיאליסט ונלהב, קומוניסט: "משחקו הדמיוני של רודי, הלקוח מן האגדות, הפך למציאות: הנאצים ישחקו עמו את המשחק הזה, הנאצים לא ילעגו לו; הם יקבלו כפשוטו את מה שהתיימר להיות. אולי ברגע זה הם מענים אותו למוות" – ואז הוא נחרד לגלות שהוא מחייך בשל מזג האוויר הנאה.
"פרידה מברלין", כריסטופר אישרווד, מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות, 2007, 240 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
