רק בלי צבע אדום
בזמן שקסאמים מעופפים מעל ראשיהם ואזעקת "צבע אדום" נשמעת בלי הרף, שני ציירים מארגנטינה, טייח משדרות וטייח מחברון מאירים את קיבוץ אור-הנר בציורי קיר מרהיבים ומעלים חיוך על פניהם של התושבים
"זה כמו בבל", מחייך חוסה, האורח הדרום אמריקני. "מה שמדהים זו הסובלנות. תראה איך שניים, שהם כביכול עוינים, עובדים יחד. אני מעריץ את האנשים האלה שלמרות המצב ממשיכים לנהל חיים נורמליים ועוד חושבים איך לשפר את איכות החיים. אני קורא למה שאנחנו יוצרים 'אמנות נגד האימה'".
דניאלה הנמרצת מפסיקה לרגע את עבודתה ומוסיפה: "ביומיים הראשונים הייתי בחרדה מוחלטת, אבל מהר מאוד למדתי לזהות רעש של קסאם ואת רעש המסוק. כשאתה בארגנטינה קשה מאוד להבין את המציאות שקיימת בישראל. אתה ניזון מאינפורמציות קטועות וחוסר ידע, ורק פה אתה נדהם ומקווה שהדברים שאנחנו עושים אולי יעזרו, אפילו קצת, לשנות את המצב".
איך הגיעו קורה ואלמיידה לאור-הנר ומה פתאום הקיבוץ של יוצאי אמריקה הלטינית, רובם מארגנטינה, שחיים בו היום 470 תושבים, החליט דווקא בימים קשים אלה לשנות את פניו בציורי קיר מרהיבים? זה סיפור ארוך שמתחיל במוסו. אין אחד באור-הנר שלא מכיר את אברהם צפניוק, או "מוסו" כפי שמעדיפים לכנות אותו בחדר האוכל. מאז שמוסו יצא לפנסיה, אמרה אשתו לואיסה שהוא חייב להתבטא בציור, כי יש לו יד. אז בגיל 64 התחיל לשלוט במכחול ולא הפסיק לשרבט.
אבל כמה בן אדם יכול לצייר? אז מוסו אמר לאשתו שמוכרחים לעשות טיול שורשים לעיר הולדתו קוריאנטס שבצפון מזרח ארגנטינה, על גדות נהר פארנה. לפני שנה ארזו מזוודות, נפרדו מהשדות ונסעו לדרום אמריקה. חברים, משפחה, נוסטלגיה, אבל בין הדמעות נדהם מוסו כשהבחין כי על כל קיר בשכונת ילדותו הופיעו ציורי קיר מרהיבים. לא צבע ומברשת, אלא סגנון אחר. המוראלים (ציורי קיר של קוריאנטס מיוחדים לאזור) - מדובר בחומר שמכיל חול, סיד, קצת מלט וצבע. מניחים שכבת צבע, עליה שכבת צבע שונה ועוד אחת. אחרי ארבע חמש שכבות, חורטים את הציור ואת הצבע הרצוי מגלים לפי עומק החריטה.
מוסו הסתובב ברחובות, מוקסם מהעושר התרבותי. הוא שאל מי האמנים שאחראים לצביעה. סיפרו לו שיש קבוצה גדולה, אבל החשודים המרכזיים הם אלמיידה וקורה. היא בעברה ציירת קלאסית שלפני שמונה שנים חברה לחוסה, שבקורות חייו מופיעות 25 שנות מוראלים ומאות יצירות בכל רחבי דרום אמריקה.
מוסו היה חייב לפגוש אותם. הוא הזמין את השניים למסעדה מקומית לפיצה ובירה, ואחרי תחקור ראשוני שאל מה דעתם לבוא לישראל. אלמיידה וקורה התנצלו ואמרו שזה חד מדי, שהם אף פעם לא עזבו את דרום אמריקה. פתאום ישראל? הם התעניינו אם יש הצעה קונקרטית, אבל מוסו הוא קיבוצניק ולא אמרגן ממולח.
"אם הם היו חנטרישים בכלל לא הייתי מתאמץ", הוא מסביר. "אבל אלה אנשים רציניים עם אידיאולוגיה, חזון. אתה רואה את העבודה שלהם ולא יכול לעמוד בשקט. אתה לבד מחייך". מוסו חזר ארצה כולו נרגש מהפגישה. הוא היה חייב לשתף מישהו ברעיון המהפכני. הוא בכלל פנטז להביא אותם לאשקלון הסמוכה, שיפארו אותה. מוסו שמע מה השניים עשו לפיידרבואנה שבמחוז סנטה קרוז, דרום ארגנטינה. עיירת רפאים שתמיד סבלה מקור מקפיא ומכיעור איום. כמה חודשים של חריטה על קירות, והם הפכו אותה לפנינה מתוירת. אז למה לא אשקלון?
למפלט היחידי של מוסו קוראים פפו. אין אחד באור-הנר שלא מכיר את דן מרציפר, הלוא הוא פפו. 16 שנה הוא מנהל את "אורניט", מפעל הניטים שאחראי ל-90 אחוז מהכנסות הקיבוץ. פפו רחוק מלהיראות קיבוצניק. את מדי העבודה הוא החליף בחולצת ראלף לורן והוא משייט במכונית המפעל מגולח ומצוחצח. פפו הוא ראש כלכלי בעל מיומנות של קומפיוטר, אבל מאחורי החזות ההייטקיסטית נמצא אמן רגיש. המנהל המצליח מפסל ומצייר בזמנו החופשי. הוא מגדל כרם במדרון שמחוץ לאור הנר ומייצר במרתף פרטי 300 בקבוקי יין איכותי. את התוויות הוא מצייר בעצמו. לדבריו אין עוד יקב כזה בעולם, ואם יש אתם מוזמנים לכתוב.
בין פפו למוסו תמיד היה דיבור על אמנות, ומוסו היה בטוח שחברו יידע לייעץ איך מביאים את הציירים ומייפים את אשקלון. "על איזה אשקלון אתה מדבר? ", הגיב פפו. "יש לנו חגיגות 50 לקיבוץ, למה שלא יבואו אלינו? נבדוק עלויות, ניתן למזכירות הצעה וניגש לעבודה".
שני האמנים חוסה ודניאלה הפתיעו: הרעיון מצא חן בעיניהם, ומכיוון שיש להם לב סוציאליסטי אמרו למוסו שאינם רוצים כסף. רק שיכסו את הוצאות האירוח ושלא יידרש מהם לבזבז שקל מיותר. מוסו ופפו החלו לארגן קואליציה שתעזור להעביר את ההחלטה בקיבוץ. למרות הרעיון המבריק והעלות הזולה ידעו שיש ממה לחשוש. אז הם קראו למשה זלצמן. זלצמן, מושיטו בשבילכם, הוא אלוף המנגליסטים. זאת אומרת שיש פרות שמתנדבות שהוא יעשה מהן סטייק,
השלישייה החלה להסתובב בקיבוץ כדי להכין תוכנית מפורטת. הם מצאו את הקירות המיועדים לציור: חדר האוכל, בית התרבות, הקיטור, המפעל. מוסו הכין מצגת לאישור המזכירות. "אמנות רחוב בלי גלריה", הציג את הרעיון בפני המושכים בחוטים. "חששתי מהתגובות", מודה ענת וולף, חברת המזכירות. "בקיבוץ, אם אומרים שאתה משלם למישהו, ישר מתחילות השאלות ויש קצת שמ? רנות, אבל זה מדהים-לא שמעתי תלונה והיום יש קונצנזוס".
פפו אמר שבשם המפעל הוא מוכן לממן את כרטיסי הטיסה. אנשי מסעדת פטגוניה, הממוקמת במרכז הקיבוץ, אמרו שגם הם יתרמו. מענף ההסעדה הודיעו שדניאלה וחוסה ייהנו משלוש ארוחות בחדר האוכל, ומהתקציב של חגיגות היובל לקחו 5,000 שקל בשביל השלמות.
עד לפני כמה שנים היה אור-הנר במצב כלכלי רעוע. חסר כיוון, חנוק עד הצוואר, אבל המפעל העמיד אותו על הרגליים. לאחרונה מרגישים אפילו פלוס קטן בבנק. "אם אני חוזר לקיבוץ ולא מריח עשן של מנגלים, מילא", מדגיש מושיטו את המצב. "אבל אם אני לא שומע את המכונות במפעל עוב? דות, אני יודע שאנחנו בבעיה". מוסו ומושיטו עבדו ימים ולילות כדי לתרגם לאמנים חומר על הקיבוץ, משמעות השם, הרעיונות שמאחורי. כל קיר צולם ונמדד, והפרטים נשלחו לארגנטינה. האמנים החזירו סקיצות ורעיונות לאישורו של הקיבוץ.
בהתחלה היו חילוקי דעות ג'נטלמניים בין הצדדים. האמנים חשבו שקיבוץ זה סוציאליזם, מעמד הפועלים, והיצירות שלהם הדגישו את גודל האדם ואת פאר עבודתו, אבל אנשי הקיבוץ ביקשו מהם לעדן. הסבירו שהרעיונות אמנם נכונים, אבל היום זה קצת אחרת. האמנים אמרו שאין בעיה, הם רק זקוקים לשני טייחים מקצועיים שיעזרו בעבודה.
יעיש משדרות עובד עם אנשי אור הנר כבר 20 שנה, וגם חליל מחברון מגיע לעתים לעבודות מזדמנות. על היום הראשון שאל מושיטו את חליל מה הוא אומר על המצב. "ברגע שאנחנו נהיה חופשיים מהמשוגעים שלנו ואתם מהמשוגעים שלכם, נוכל לחיות בשקט", הסביר הטייח.
יעיש שמע מהצד וסינן: "תמיד יהיו משוגעים".
מה ערבי פלשתיני מחפש פה בימים אלה, שאלנו. "מה שכתוב עליי למעלה, זה מה יש", אומר חליל. "אני צריך לעבוד ולהתפרנס ויש פה אנשים זהב". ויעיש מוסיף: "אנחנו לא מדברים על קסאמים. אני וחליל שמים את הפוליטיקה בצד ועובדים".
בהתחלה , כשדניאלה וחוסה הסבירו לשניים איך הם רוצים את החומר על הקיר, חליל אמר שככה הוא לא עובד והציע דרך אחרת. האמנים קיבלו את ההצעה, ואחרי זה הודו שאת מה שעושים כאן שני הטייחים המקומיים עושים בארגנ? טינה חמישה. כמחווה על העבודה המשותפת יש על כל ציור ארבע חתימות, שתיים של האמנים ושתיים של הטייחים. אשתו של יעיש כבר הודתה למוסו שהצליח להוציא את בעלה לכמה ימים משגרת הבטון והברזל.
כשהעבודות יסתיימו יהיו בקיבוץ שמונה ציורים מרהיבים. את האורחים יקדם בשער קיר שנבנה במיוחד ליצירה. "אני חייבת להגיד לכם שזה מדהים", אמרה להם עופרה, חברת קיבוץ שעברה במקום. "קשה לי לנשום מכמה שזה יפה".
פפו , בכל רגע אפשרי, מתגנב מהמפעל, עומד מול ציורי הקיר ומסניף תרבות. "בא אליי אורח, ואני מתנפח מגאווה", הוא מודה. "אני לא יכול להוריד את העיניים, ולא רק אני. אתמול הלכתי למרפאה וכולם דיברו רק על הציורים. זו פילוסופיה של חיים, זה שובר שגרה. במצב הכי קשה של האזור אנחנו מתעסקים באמנות".
המפעל של פפו ספג קסאם לפני ארבע שנים, אבל יחסית לאזעקות שכבר הפכו לשגרה, וחוץ מפגיעות בשדות הסמוכים, אף קסאם, טפו-טפו-טפו, לא ביקר ממש בתוך היישוב. יש כאלה שמדברים על אוויר לנשימה, אבל למרות הכל, כשביקשו לעשות מסיבת חג שבועות במגרש הכדורגל הסמוך, אמרו שזו התגרות בגורל ועברו לתוכנית חלופית צנועה יותר.
אור-הנר הוא קיבוץ נחבא אל הכלים, ואחרי שנגמרה הפריחה של החורף והתגברו התקפות הקסאמים צנח זרם המבקרים באזור באופן קיצוני. עכשיו פתאום יש לצוות המוביל רעיונות חדשים. "נתיב המוראלים"-קבוצות של מטיילים יגיעו בשבתות, יקבלו חוברת מהודרת, הדרכה מקצועית וייהנו מהפלא באזור. "נניח שאתה מטייל באיטליה", שולח פפו הדגמה באוויר. "שמעת שבכפר אחד יש ציורי קיר מדהימים. לא תיסע? בטח שתיסע. כולנו ניסע. מטיילים יגיעו".
מושיטו מסתכל אפילו רחוק יותר. כבר שנים מודאגים בקיבוץ מבריחת הדור הצעיר. עכשיו, בעזרת המהפכה, עשוי להסתמן שינוי. "זה יהיה מוקד להישארות", הוא בטוח. "אתה מספק אצילות, תרבות. הרי איכות חיים זה מה שאנשים מחפשים".
מאחורי דניאלה וחוסה כבר יש שובל ארוך של מעריצים. אורחים שמצלמים, מבוגרים שמגיעים עם קלנועית, סטודנטים שנקלעו לקיבוץ. אין מי שלא עוצר מול היצירות המרשימות. חוסה מנגב זיעה ומחייך במבוכה מול גלי האהבה שמסביב: "מי שעובד באמנות כמו שלנו כבר ביקר בהמון מקומות מיוחדים בחייו, אבל כזה מקום, עם כל מה שמסביב - האווירה, האנשים, המצב - אני לא מכיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
