צרות הדרכים

השיר החדש של דניאל סולומון, "הייתכן", חף מכל שביב של ישראליות. וזו, כנראה, הישראליות החדשה

רוגל אלפר, פרומו | 1/6/2007 9:20

דניאל סולומון מתחבר היטב לפסקול הישראלי והוא עושה את זה מהכיוון של הלך הרוח, לא של התכנים. ברמה המילולית, סינגל כמו "הייתכן" הוא שיר אהבה נכזבת קיטשי ואוניברסלי. תרגמו אותו לאיזו שפה שאתם רוצים והוא רלוונטי באותה מידה. מאום מהישראליות לא דבק בו. הוא נקי מכל כתם מקומי. זה הישג מוזר כשלעצמו שמעיד על היטשטשות כל סממן של ייחודיות ישראלית בעידן הדיגיטלי ו/או על איזו בועתיות שאופפת את סולומון. אם חייו בישראל השפיעו עליו בצורה כלשהי, זה בכל אופן לא ניכר בטקסט הזה. אין בדל נוף, שביב נקודת ציון כלשהי, הד אפילו קלוש לעולם ספציפי. סולומון איננו לבד במגמה הזו. גם זאת דרך להתייחס למה שקורה בישראל עכשיו: להתנכר אליה כליל, להעלים אותה, למחוק אותה. ב"הייתכן" אין לה זכר.

ובכל זאת יש בשיר הזה טונות של דרמה (בעיקר באקורדים הפותחים, שיכולים לשמש אות למבזק חדשות), ייאוש ותבוסתנות כנועה והרגשות השולטים עטופים בצמר גפן הרגיל של בלדות, פסנתרים וכלי מיתר. כרגיל במוצר שמיועד לפלייליסט, שום דבר לא חותך את האוזן או מאתגר אותה. זה ליטוף עצמי אוהב, זו התפלשות ברחמים עצמיים. ולכן במובן האווירתי, "הייתכן" (והשם לבדו הוא תמיהה הלומה על טיבה הבוגדני של המציאות האכזרית) הולם להפליא את לוח השידורים ברדיו הישראלי ומתאים לשיבוץ בכל תוכנית, בין הראיונות והדיונים על השחיתות, הקטל, האבל, האסון הלאומי התורני, האין אונים הכללי, הטרור וההיעדר המוחלט של פתרון כלשהו למשבר המתמשך.

גם ההגשה הקולית המתבכיינת והרכה של סולומון היא אורחת רצויה באולפני טלוויזיה בזמן צפיית שיא. אפשר להתגעגע איתו לרבין ולבכות על ההרוגים בשדרות, להתעצב על מר גורלם של החטופים ולהזדעזע מהעוני. ממילא בפופ מהסוג של סולומון למילים שמורה חשיבות משנית, בוודאי לעומת יוצרים כמאיר אריאל ז"ל, אהוד בנאי, ערן צור ואפילו פטרונו לשעבר אביב גפן. אין שום צורך להתעמק בדקויות התמליל, המסר הוא כללי ולא פרטני. יתרה מזאת, זה שיר שאפשר להבין לחלוטין בלי להבין מילה בעברית. הערך המוסף של דוברי השפה זניח. לעומת זאת, הערך המוסף של תושבי הארץ רב. סולומון מחניף לדימוי העצמי הקולקטיבי ששורר כאן. הוא אומר לישראלים שמזדהים עם הווייב שלו שהם רגישים וטובים וטהורי כוונות. שום זעם, שום תוכחה, שום אירוניה או ציניות. זה פלקטי אבל זה עובד: אוי כמה רע לנו וכמה רצינו שיהיה אחרת.

העובדה שמדובר בשיר אהבה היא הפרט הזניח ביותר ב"הייתכן". הקיטשיות הסוחפת של הרחמים העצמיים הרבה יותר דומיננטית. עוד נדבך בולט הוא התיכוניסטיות המאפיינת את המצב הרגשי. "את כל כך יפה, הייתכן? שעזבת אותי כבר פעם עשית אותי מסכן. את כל כך יפה, הייתכן? שהיינו כבר ביחד בגלגול קודם". פעם תמליל מביך כזה לא היה רואה אור יום. הסטנדרטים התנוונו להחריד. שום עומק, שום בגרות, שום מורכבות. שיר אהבה לדור שהתבגר על טלנובלות. וזה מה שהשמאלץ של סולומון מזכיר יותר מכול - נעימת נושא של טלנובלה. האזכור האגבי של גלגול קודם כנראה איננו צורם לאיש. רוב הישראלים כבר השתכנעו שהם חיו בעבר ויחיו גם בעתיד. ומגלגול לגלגול המוזיקה משום מה נעשית טובה פחות.