קריאת חובה

לכבוד שבוע הספר, סופשבוע מציג את רשימת הספרים הטובים ביותר שנכתבו בעברית מאז קום המדינה, כפי שבחרו בכירי העורכים, מבקרי הספרות, המו"לים והחוקרים. מהמקום הראשון ועד ה-40

מעריב | 1/5/2007 8:00

אחד הדברים המפתיעים בעולם הספרותי הוא כמות האמוציות שהוא מעורר, בניגוד מובהק לדימוי שלו. בתוכניות הספרות בטלוויזיה מתנהלים למראית עין דיונים יבשושיים בין אינטלקטואלים מנומסים, אבל מתחת לפני השטח רוחשים יצרים עזים. קנאת סופרים, קנאת מבקרים, קנאת קוראים.
לכן, כשמערכת "סופשבוע" החליטה כי לקראת שבוע הספר ייבחר הספר הישראלי הגדול ביותר, היה ברור שמדובר בכניסה לשטח אש. ובאמת, כל ישיבות המערכת בנושא הסתיימו בצעקות, מה שרק חיזק את האמונה בפרויקט. משהתקבלו תשובות המשתתפים במשאל - כולם אנשי ספר ותרבות מוכרים - והושלם דירוג הספרים, העניינים הפכו מתוחים עוד יותר: לאחד היה חסר ספר מסוים בצמרת, מישהו אחר חשב שסופר ספציפי הושמט, שלישי דיבר על דורות ומגזרים שלמים שקופחו. איש לא נותר אדיש אל מול הרשימה שהתגבשה.

הסיבה לכך ברורה: בעידן שבו נראית הישראליות כמו משהו מסוכסך ומפולג במיוחד, שואף הפרויקט הזה דווקא לשרטט קנון מסוים, "מדף ספרים ישראלי" שהוא בגדר קריאת חובה בכל בית. זהו ניסיון להחליט מה "ראוי" ומה "טוב", והוא אינו יכול להיות מנותק מהקשרים היסטוריים, פוליטיים, תרבותיים ואתניים. לכן הוא כל כך מעורר אמוציות.

ברשימה שהתקבלה לבסוף מעורבבים ספרים שנכתבו כמעט עם קום המדינה בצד ספרים שנכתבו בשנים האחרונות; ספרים שהפכו רבי מכר בצד כאלה שתהילתם היא בעיקר בפי המבקרים; ספרים שהיוו נקודת מפנה מיד עם יציאתם, בצד כאלה שהתיימרו - והצליחו - פשוט לספק קריאה איכותית וקולחת.

ברור שרשימות מהסוג הזה מספרות תמיד משהו על רוח התקופה שבה הן מגובשות: על מה ומי אופנתיים כרגע, איזה ספר נחשב כחשוב ועדכני לעומת אחר שנחשב כיום כמיושן. אפשר להניח שאילו היה המשאל הזה נערך לפני עשור או שניים, היו כמה וכמה סופרים נהנים מדירוג טוב יותר.
ברור גם שהמגבלה שלפיה ישתתפו במשאל רק ספרי פרוזה שנכתבו לאחר קום המדינה, עשתה עוול לספרי שירה, למחזות ולענקים כמו י.ח. ברנר, דוד פוגל וש"י עגנון, שרבות מיצירות המופת שכתב הושלמו לפני קום המדינה.

ועדיין , אנחנו שלמים מאוד עם הרשימה שלהלן. היא בהחלט מזמינה דיון, פותחת ויכוח, בוודאי מחטיאה פה ושם. אבל היא גם מאגדת איכות, מצביעה על יצירות בעלות ערך, מגרה לקריאה ויכולה להוביל בבטחה כל קורא בין הקלאסיקות של הספרות העברית.

ואם כבר מוזכרים שוב הקוראים שבשבילם הושקע המאמץ הזה, גם להם ניתנת כאן הזכות להשפיע. "סופשבוע" מזמין כל קורא להביע את דעתו ולציין כל ספר שחסר לו ברשימה שמתפרסמת כאן ועכשיו. ניתן לעשות זאת על ידי הצבעה באתר nrg, אותה תוכלו למצוא כאן. תיקונים , עדכונים והערות קוראים מעניינות יתפרסמו בהמשך. בינתיים, אפשר פשוט לחגוג ספרות עברית במיטבה.

במקום הראשון: יעקב שבתאי, "זכרון דברים"

לפני כשנתיים קראתי בפעם השלישית את "זכרון דברים". הפעמיים הראשונות היו כשהייתי בראשית שנות העשרים שלי. אז היממה אותי היצירה בעוצמתה. אולם במרוצת השנים היא התעלתה כל כך בדמיוני עד שהפכה ליצירה שאין-מושלה, חפה מפגמים, מין אוורסט ספרותי שספק רב אם בן אנוש הרה אותו או שמא ירד כמות שהוא מן השמים. המפגש השלישי היה מפכח. "זכרון דברים" הוא עדיין בעיני רומן מופת, אבל רומן מופת אנושי.

אני מספר את חוויות הקריאה האישיות הללו כיוון ש"זכרון דברים" הפך למיתוס ספרותי כמעט בה במידה שהוא יצירת ספרות. ומה שסייע ליצירת המיתוס הוא מותו של המחבר ארבע שנים בלבד לאחר פרסומה. שבתאי היה מהמאחרים לפרוח ספרותית אך גם מהממהרים לקמול קיומית. והנה היפותזה: לו היה יעקב שבתאי עימנו היום, והוא בן 73, היו תוצאות המשאל שונות. אני מהמר ש"זכרון דברים" היה עדיין בחמישייה הפותחת של הרומנים הישראליים, וכך ראוי, אבל אינני בטוח שהיה ניצב בראשה.

אולם הסיבה הנוספת להפיכתו של "זכרון דברים" למיתוס ישראלי הוא החזות הקשה, "הדכאונית", שהרומן מציג (ושמותו בטרם עת של מחברו כמו חיזק אותה בתודעה הקולקטיבית של האינטליגנציה הספרותית הישראלית). כשהייתי צעיר יותר נחרדתי: האם אלה אכן החיים? האם זהו פסק הדין הסופי עליהם? האם זו המציאות הישראלית ללא כחל ושרק? כשבגרתי יותר הבנתי שאלה הם החיים מבעד למשקפיים הכהים של שבתאי, שה"ריאליזם" בספרות אינו חף לעולם מסובייקטיביות.

אבל "זכרון דברים" הפך למיתוס בדיוק בגלל הדיוקן הקודר של הישראליות שהוא שרטט. התאווה לתחושת ה"שכול וכישלון", המפעמת באינטליגנציה העברית מראשיתה, המתק העז שהיא יונקת מהתחושה ש"הכל אבוד".

"זכרון דברים" הוא כור מצרף, ספר מזכך, שמעביר אותנו דרך אש הגיהנום הישראלית, אש הקיץ הישראלי וגחלי היצר הישראליים, רמצי חוסר הסיפוק והמנוח הישראליים הרוחשים. לכן גם השמחה המוזרה שנלווית לקריאה ביצירה הדכאונית הגדולה הזו. שמחה שאינה נלווית לטעמי לקריאה בתאום הרוחני הצעיר והגאוני של שבתאי: חנוך לוין.

השמחה הזו נובעת, כמובן, גם מכך שמהסחי של החיים ניתן לעשות זהב ספרותי שכזה. מקורה נעוץ גם בהיענות של היצירה לפנטזיה הישראלית של "לברוח מפה". כי שבתאי, במקום הימלטות קונקרטית, ביצע הימלטות מטאפיזית מהפרובינציאליות הישראלית. דווקא על ידי התיאור המדויק של הישראליות הפרובינציאלית, הוא המריא כמו הדוד פרץ מעליה, המריא מעליה תוך דחיפה קלה שלה, של המציאות, מטה.

אבל האופטימיות העזה והמוזרה שנלווית לקריאה ב"זכרון דברים" נובעת גם מהתחושה של מישהו שמלווה אותך, יד ביד, כמו ורגיליוס את דנטה, במסע ב"תופת". אחרי הסיור בתופת, המתוארת בכישרון גדול כל כך, אחרי החילוץ השלם שלה מקצות התודעה ומקצווי הקיום הישראלי לתוך ספר מסוגר בצמד כריכות, ניתן להשאיר אותה מאחור. כשמישהו מכריז כך בקול גדול וכישרון כביר שאכן "הכל אבוד", אפשר סוף סוף להתחיל לחיות.

במקום השני: התגנבות יחידים- יהושע קנז

מטבעות הלשון השחוקות דוגמת "כור ההיתוך", והתיאורים היחצניים המשומשים נוסח "פסיפס של דמויות", מחווירים כולם לנוכח דבריו של מלאבס, הקול הפותח את רומן החניכה הענק "התגנבות יחידים", המעיד על עצמו כי הוא "רסיס אחד של מראה מנופצת". זוהי יצירה שמשפטיה מעוצבים בדיוק כה רב עד שהם חודרים בקלות את מחסומי הזמן ויכולים להינעץ גם בלבם של מגויסי אוגוסט 2007, כי אפילו היום, למרבה הצער, "להיות חלש זה כמו להיות גנב, או בוגד".

"התגנבות יחידים" נכתב בשנות השמונים על שנות החמישים, ובכך חרג מזמנו שלו. פסיפס הדמויות שלו מאוכלס בחבורה של טירונים לקויי כושר בבה"ד 4, אף הם חריגים. זהו רומן שכל כולו אאוטסיידריות ואינדיבידואליות והן אלה ששומרות על עדכנותו וחשיבותו, כאילו הוא נמצא מחוץ לזרם הזמן שלנו, ואינו מתבגר לעולם.

קנז משתמש בו בקו המשווה הגדול, בכור ההיתוך, או שמא בכור המצרף של החברה הישראלית, כפי שנהוג להשתמש בו - כמיקרוקוסמוס של הישראליות כולה. אבל אצלו זה עולם הנושא עימו פגמים מולדים, גלויים וחבויים, כמו אוושה בלב. דמויותיו המפעימות - מלאבס, שמיטיב להביט אל החוץ ומשתדל לא להביט פנימה, אבנר בעל לשון האבות ואולי יותר מכל אלון, הטירון בעל דמות היגון, הצבר המיתולוגי שדווקא שורשיותו היא נטע זר - כל אלו משורטטים בחיות ובעוצמה הנושאות אותם ואת תחושת השבר שהם מביעים, עד לפתחנו היום.

במקום השלישי: ימי צקלג- ס. יזהר

כשהחיילים ב"ימי צקלג" מביטים מזרחה אל הרי חברון הכחלחלים, הם אינם מתעוררים מהמראה לקרב בגין מורגשת ההיסטוריה. כשברזילי, אחד החיילים, הארכיאולוג החוג בב, האינטלקטואל בקרב הלוחמים, מעלה את ההשערה שהם נלחמים בצקלג המקראית, מושכים חבריו בכתפיהם. מה לי ומי לי צקלג זו? אנחנו נלחמים-ייסלח לי האנכרוניזם הבוטה-על הבית ולא על מורשת דוד המלך (ועוד דוד בתקופת נידחותו, תחת חסות פלשתים, בצקלג).

יזהר לא היה פוסט ציוני. הוא היה פרה-ציוני. בן לבני העלייה הראשונה, עלייה ללא אידאולוגיות מקיפות. הקשר שלו לארץ הוא רוחבי קונקרטי ולא אנכי- היסטורי. הארץ היא ארצו כי כאן נולד ואת מה שראה סביבו אהב. את נוף המישור, את שפלת החוף, את סף המדבר והמדבר. לא את העיר ולא את ההר. יש קשר בולט בין שתי ההתענגויות הגדולות של יזהר הסופר, שבאו למיצוי עילאי ב"ימי צקלג". התענגות על השפה והתענגות על הנוף. הנוף מלא סדקים, בקיעים, ואדיות, גבשושיות, גבעות, צוקים והשפה צריכה לכסות אותו כמו שמיכה ולכן עליה להיות אלסטית לפחות כמו הנוף.

"אתה באמת קראת את 'ימי צקלג'?". את השאלה הזו שאל אותי לפני עשור לא נהג מונית ולא ברוקר מהבורסה באחד העם, אלא דוקטור נדהם לספרות עברית. אני מזכיר זאת לא על מנת להתפאר, אלא לציין מהו ס. יזהר לבני דורי, מהו "ימי צקלג" לישראלים אוהבי ספרות בשנות העשרים והשלושים שלהם.

ס. יזהר בשבילנו הוא סופר, סופר במלוא המשמעות שהמונח היה טעון בה בדורות שקדמו לנו. ולכן, לפני ס. יזהר בעל העמדות הפוליטיות מעוררות המחלוקת, לפני ס. יזהר של "דור בארץ" ודור תש"ח ודור הפלמ"ח, כלומר לפני יזהר המקוטלג סוציולוגית, גם אם זו הסוציולוגיה של הספרות, גם אם הוא מקוטלג כך על ידי דור המורים שלנו באוניברסיטאות, אנחנו, בני ה-20 וה-30, ניגשנו ל"ימי צקלג" מסיבות אחרות. לא כדי לקרוא על מלחמת השחרור, ולא כדי לקרוא "רומן מלחמה" עברי. ניגשנו כדי לראות מה טיב החיה הקדומה הזו, הדינוזאור בן אלף העמודים, "ימי צקלג", ששרד במפתיע מעידנים קדומים. ניגשנו אליו כדי לראות אם חיה כזו יכולה להתפתח גם בתנאים האבולוג ציוניים הנוכחיים או שמא עידן הקרח של התרבות, שבו אנחנו מצויים, הכחיד אותה ואת סיכויי היווצרותה.

לכמה אלפי ישראלים צעירים (נדמה לי שאינני חוטא באופטימיות יתר והמספר עולה על אלף) משותפת אם כן חוויית קריאה משמעותית. בילינו כמה חודשים מחיינו עם המונומנט הספרותי הזה. אעז ואומר שהקריאה ב"ימי צקלג" הפכה להיות בעבור בני דורי נייר לקמוס או מבחן הקבלה שבוחן את מידת המחויבות והדאגה למעמדה של הספרות הישראלית בהווה. קראת את "ימי צקלג" (להזכירנו, אלף עמודים)? אתה בפנים.

במקום הרביעי: ספר הדקדוק הפנימי- דוד גרוסמן

כשאני מתחיל בקריאת ספר של דויד גרוסמן, נדמה לי בכל פעם מחדש שאני מחזיק בידי לא רק רומן מרתק, אלא כתב חידה מתוחכם, המבקש פיענוח. כמעט תמיד, מתחת לרובד הגלוי על פני השטח, טומן גרוסמן בכישרון רב משמעויות מרתקות, ועל הקורא לעשות מאמץ של ממש לחשוף אותן וליהנות ממה שגילה. "ספר הדקדוק הפנימי" מחייב את הקורא לגייס את כישוריו האינטלקטואליים כדי להבין למה באמת התכוון הסופר, אבל המאמץ הזה כדאי בהחלט.

לכאורה, זהו סיפור על אהרון קליינפלד, ילד בן 11, שהתפתחותו הגופנית נעצרה וימי ילדותו מתארכים מעבר לתקופות הילדות של בני גילו. הקפאת התפתחותו, הנמשכת כשלוש שנים, נותנת בידיו אפשרות נדירה להחליט אם הוא רוצה להישאר ילד או להתבגר כחבריו. תקופת ילדותו דווקא מוצאת חן בעיניו. הוא נהנה מימי התום והטוהר של הילדות, מן התחושה של התעלות נפש ("זהו הדקדוק הפנימי ביותר שלו"), וחושש להתבגר ולהיטמע בתוך חברת המבוגרים. הילד מתבונן בעולמם של המבוגרים ומתמלא תיעוב. הוא עד להיעדר ערכים ולרדיפה מתמדת אחרי סיפוק יצרים-מין, זלילה, כסף וכבוד ("כבדי גוף כולם, יגעים למראה, אנדרטאות של צער, שמתוכן נושב תמיד אד פושר של תבוסה ושיממון"). אהרון מגיע למסקנה כי הילדות היא הנשמה והבגרות היא הגוף. בסופו של דבר, הוא מאבד את עצמו לדעת, כדי לא לאבד את נשמתו.

ברובד הסמוי זו בעצם אלגוריה על מצבה של מדינת ישראל, על החלום של ימי נעוריה, על עידן התום והתקוות שליווה את שלבי התהוותה הראשונים, על ההסתפקות בגבולות מצומצמים ובחתירה להסכמי שלום שיבטיחו שקט ושגשוג - עד להידרדרות למציאות עגומה של ניפוץ ערכים, של הוויה שבה צומחת חברה אלימה המתעמרת בחלשים, מקיימת שלטון כיבוש משחית ומקצרת את ימיה נוכח האינתיפאדה הגואה. מאלף במיוחד הוא משל התאנה החולה, המנפץ לרסיסים את חזון אחרית הימים שבו יישב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

גרוסמן מפליא לכתוב. הוא רב אמן בלהטוטי מילים, בדיאלוגים מלוטשים ובאמירות נוקבות, ומעל לכל הוא סופר פוליטי המבקש להעביר אלינו מסר חשוב ומעורר מחשבה.

במקום החמישי: סיפור על אהבה וחושך- עמוס עוז

נדמה שעוד לא ברור לנו מלוא היקף הזעזוע שיצרה האינתיפאדה השנייה בתודעה הישראלית. לא רק ההתנפצות של חלום הנורמליות של אוסלו אלא האופי של "מלחמת אזרחים" שהיא קיבלה, של ריסוק ההבדל בין חזית לעורף, הבדל שאפיין את כל מלחמות ישראל מלבד הראשונה. האינתיפאדה השנייה זרקה את המציאות הישראלית הרחק לאחור, למציאות של "מאורעות", למציאות תש"חית. אבל בניגוד למאורעות 36'-39', ובטח שבניגוד למלחמת העצמאות, חל בעשורים האחרונים כרסום עז בתחושת הטעם שבהימצאותנו פה על פי הר הגעש, ויותר מכך: חל כרסום עז בתחושת צדקת הדרך הישראלית.
התחושה הזו עורערה ביסודיות ובכישרון החל מסוף שנות השמונים על ידי שורה של אינטלקטואלים (חריפים בחלקם ואמיצים בחלקם).

"סיפור על אהבה וחושך" הוא מעשה חסד של סופר לקהילת הקוראים שלו. הספר האוטוביוגרפי הזה, הפרטי כל כך, נותן מענה לספקות לאומיים; היצירה הזו, שרובה מתרחש בתקופת המנדט וראשית המדינה, עונה לספקות שלנו בהווה. עמוס עוז, דרך הסיפור המשפחתי שלו, לימד זכות עלינו כולנו. כי מה זו "הציונות", בעצם? כמו שואל הספר, מי הם הציונים "הקולוניאליסטים"? והוא עונה: הציונים, כמו משפחתו של עוז, הם קבוצה של אנשים נוירוטים, לא הכי פוטוגנים, לא תמיד צודקים ולא תמיד חכמים, אבל קבוצת אנשים שהגיעה לכאן רדופה ומיוסרת, ענייה ודלה, אנשים מחפשי מקלט ומחסה, שחיו את חייהם פה תחת איומים חיצוניים אדירים. הכנות, הרוך, האכזריות שבסיפור האישי, ולא פחות חשוב: הסנגוריה הלאומית שעולה בעקיפין מנבכי הסיפור הזה, הופכים את "סיפור על אהבה וחושך" לאחד הרומנים הישראליים הבולטים.

והרומן הוא נס לא רק לקוראיו הישראלים אלא גם לכותבו. כשהוא כבר אחרי גיל 60, שבע ימים ודפים, הוציא עמוס עוז את היצירה החשובה ביותר שלו. לטעמי, עוז ללא "סיפור על אהבה וחושך", לא היה נמנה לעולם עם הכותבים הישראלים החשובים בדורו. הוא נופל מא"ב יהושע ויצירתו נופלת בהרבה מהפסגות שאליהן הגיעו שבתאי וקנז. אולם "סיפור על אהבה וחושך" הקפיץ את עוז לשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הישראלים.

במקום השישי: "עיין ערך אהבה" - דוד גרוסמן

את הספרים שיכולים לשנות חיים אפשר לספור על כף יד אחת. עבורי, "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן הוא ספר כזה. קראתי אותו לראשונה לפני 20 שנה, מבין לא מבין מה בדיוק מתחולל בין השורות. הייתי תלמיד לא רע ממגמה הומנית בתיכון באשקלון, מומחה קטן לענייני מטאפורות והשאלות, אבל שום דבר לא הכין אותי לזרם הכתיבה האדיר של גרוסמן.

במשך כמה לילות צללתי אל שלוש הנובלות היפהפיות שמרכיבות את הרומן. ראיתי מול העיניים את מומיק, הילד המתבודד שילדותו בצל משפחה שתקנית של ניצולי שואה נטרפת מדמיונות על אודות החיה הנאצית; הקשבתי לסיפורו של אנשל וסרמן, סופר הילדים היהודי ממחנה ההשמדה; ושמחתי עם ברונו שולץ ולהקת דגי הסלמון במימי האוקיינוס הקפואים (בנובלה היפה ביותר לטעמי, "ברונו").

הפינאלה , מין נספח שכותרתו "האנציקלופדיה המלאה של חיי קאזיק (מהדורה ראשונה) ", הדהים אותי לא פחות. זה היה הרבה לפני שהשימוש במבנה של לקסיקון אלפביתי הפך לטריק משומש במערכות עיתונים. אחרי שצלחתי את 400 העמודים הצפופים של הרומן הייתי קורא חדש, אחר. הבנתי שלא תמיד חייבים להבין כל משמעות. לפעמים אפשר לקרוא פרוזה כמו שיר, רק כדי להרגיש.

יש כל כך הרבה סיבות לכך ש"עיין ערך אהבה" הוא אחד מהספרים הישראליים הטובים בכל הזמנים. הכתיבה הגועשת, הדמויות שמסותתות בתחכום ובאנושיות רבה, נחשולי הרגש שמציפים את הקורא, ההתמודדות עם זיכרון השואה-כולם נמצאים בו. אבל יש בו גם הומור יוצא דופן שהפך כל כך נדיר על המדף כאן. הומור יהודי עשיר, חכם ומרגש, שכל כך נחוץ כדי לשרוד בתוך הטירוף. "הדת האמיתית היחידה", כפי שאומר שמעון זלמנסון, עורך העיתון החילוני, אחת מעשרות הדמויות שברומן. "בכל פעם שאני צוחק", היה זלמנסון נוהג לומר, "אלוהים שלי, שאיננו קיים כמובן, יודע שדבקתי בו לרגע. שהבנתי אותו להרף עין עד אחרון תהומותיו. שהרי, וסרמן הקטן שלי, הוא, יתברך, הרי הוא ברא את עולמו יש מאין. רק תוהו ובוהו היה בעולם. ועל כן יכול היה לקחת לו דוגמה וחומרי בניין רק מאותו תוהו".

במקום השביעי: "שירה" ש"י עגנון

ש"י עגנון לא מיהר למסור את כתב היד של "שירה" למו"ל גרשום שוקן. רווחו שמועות משמועות שונות מדוע התעכב. סברו כי עגנון נרתע ממריבה עם אנשי האקדמיה הממלאים תפקיד מרכזי ברומן הגדול.

קודם לפרסום הספר במלואו פורסמו פרקים נפרדים בשנתון "הארץ". פרק אחד כה כבש את לבנו, שהיה ברור כי בתנו הקרובה להיוולד תיקרא שירה, וכך הווה. משפורסם הספר במלואו, לאחר מותו של עגנון, נוספה סיבה להשתבח בבחירת השם. זו יצירת ענק אף על פי ששירה אינה דווקא דמות מלבבת, ואין הורים שיציעו לבתם את הביוגרפיה שלה.

גדולתו של הרומן העגנוני מצויה ברבדיו השונים. סערת נפש בתוך חיים נורמטיביים זעיר-בורגניים; אהבה שאינה באה למיצוי בלי זרות יתר כלפי ההתרחשות בתוך המשפחה; וכמובן הרקע הלאומי של הורים שאינם מצליחים לזרום עם תהפוכות החיים של הצעירים בארץ ישראל, על הקיבוץ ועל מאורעות הדמים של שנות השלושים בירושלים.

"שירה" הוא ספר שלעולם אינו תם. תמיד יש רצון להציץ פעם נוספת, לקרוא עוד כמה עמודים. להלך עם הרבסט בחוצות ירושלים, שהיתה ואיננה עוד, ואולי היא קיימת תחת שכבות חדשות של אבן וטיט, ומה שנותר באמת הוא צינת חצות אפילו בחודשי הקיץ.

נראה לי כי "שירה" הוא מהספרים שיישמרו בתודעת ציבור הקוראים יותר מרוב יצירותיו של עגנון, שמעוגנות בתרבות יהודית שלשונה הופכת שפת חידה לדורות הבאים. לא במקרה הוא מתרחש בירושלים. כפי שלא במקרה מתרחש "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז בירושלים. שניהם ראויים, שניהם ראשונים, בעיני.

במקום השמיני: "דולי סיטי" אורלי קסטל בלום

"דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום הוא רומן מבריק, מטלטל ומצחיק עד דמעות משום שהוא מתעמת עם מוסד האמהות - אחת מהפרות הקדושות האחרונות שנותרו לנו - מרסק את תפישותינו האוטומטיות לגבי מושג זה ומאחה את הרסיסים מחדש.

דולי ממחישה את הדרישות הבלתי אפשריות מהאם בארץ. אם האם היהודייה נדרשה "רק" לטפח את בנה, להשקיע בו את נשמתה ולהקריב למענו כל קורבן אפשרי, הרי האם הישראלית נדרשת להרבה יותר. לאחר ההקרבה האינסופית, הטיפוח וההגנה האובססיביים, נדרשת האם הישראלית להינתק מן הילד באחת, ולהעבירו לידי הצבא. דולי מגדלת את בנה כך שיהיה מוכן ומחושל לקראת "בית הספר הגבוה לספנות ברוטלית". האם הישראלית המסור העוברת ברומן זה הקצנה מוטרפת, המאלצת אותנו לעמוד פנים אל פנים עם פוטנציאל המפלצת הגלום במימוש אדוק מדי של הציפיות התרבותיות והחברתיות מהאם המסורה.

מצד אחד, דולי מממשת את כל הדרישות האפשריות מן האם: היא הופכת מאדם נפרד ואינדיבידואלי ל"אמא של בן". ההיטמעות של דולי בבנה מתבטאת בכל מישורי הקיום: החל מהרמה הפיזית הפרימיטיבית כמעט של הדבקת הילד אל גבה, ועד לרמה הפסיכולוגית השלמה, שבה מפסיקה דולי להתקיים כאדם מתפקד ועצמאי מרגע שהבן אינו זקוק לה עוד. מצד שני, ההקצנה הגרוטסקית של האחריות האמהית הופכת אותה לאם מפלצת, נוסח האמהות החורגות מאגדות האחים גרים.

לא רק החיסונים והניתוחים האובססיביים של הילד מעידים על הפיכת האמהות למוסד מפלצתי. דולי גם משתמשת בילד ככלי שרת להגדרת השאיפות הפוליטיות הלאומיות: היא משרטטת על גב הילד את מפת ארץ ישראל. הפיכת הילד לכלי שרת להגשמת החזון הלאומי נתפשת ברומן כחלק מהכנתו לחיים.

המשחק הבוטה של קסטל-בלום בתפישתנו את מוסד האמהות עשוי להאיר באור מעניין דמויות אם נוספות בספרות העברית (חשבו, למשל, על הינדה, אמו של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי": עד כמה היא בעצם וריאציה מרוככת וריאליסטית של דולי). לאחר קריאת "דולי סיטי", תדע כל אם עבריה שהיא אינה חסינה מפני שיקוף אכזרי ומצחיק של היותה תוצר של מערך הציפיות התרבותיות והלאומיות.

במקום התשיעי: "מולכו" א.ב יהושע

"מולכו" הוא בעיני הרומן הטוב ביותר של א"ב יהושע ואחד הרומנים הישראליים הטובים ביותר. למי שקורא בין השורות (ובעצם, בשורות עצמן), ברור שיהושע ביקש ברומן הזה לתת תשובה משלו לרומן המצמרר של שבתאי "סוף דבר". אבל התשובה שנתן יהושע, במודע או שלא, לרומן משבר אמצע החיים שכתב בן האצולה האשכנזי? שבתאי, היתה תיאור של משבר כזה אבל בחייו של גבר ספרדי. כך הפכו היחסים בין שני הרומנים הגדולים הללו להתגוששות מרתקת בין שתי תפישות עולם, שתי הוויות ישראליות שונות. הקושי והנחרצות של אשתו האשכנזייה של מולכו, שנפטרת מסרטן בתחילת הרומן, מול הרוך והפאסיביות של מולכו עצמו, מבטאים גם את היחס בין מאיר ליפשיץ, המחמיר עם עצמו, האובססיבי והדועך אל מותו, של שבתאי, למולכו הנזיל, הרופס, אך השורד, של יהושע.

"מולכו" הוא המהפך השני ביצירתו של יהושע, ויריית הפתיחה המרכזית (קדמו לה כמה גישושים)באחד המסעות הרוחניים המעניינים והחשובים ביותר בספרות הישראלית. לאחר שנטש את כתיבתו הסוריאליסטית ופנה לכתיבה ריאליסטית כבר בשנות השבעים (ב"מאהב", לדוגמה), פנה יהושע מאז "מולכו", שראה אור ב-87', למחקר ספרותי שאין דומה לו בהוויה היהודית המזרחית (" מר מאני", למשל) וביחסים המתוחים שבין היהדות המזרחית לזו האשכנזית ("מסע אל תום האלף"), ובכלל למחקר ביחסי מזרח-מערב ("השיבה מהודו", " אש ידידותית" ועוד).

במקום העשירי:"בכפיפה אחת" עמליה כהנא כרמון

"היידעו הדמעות מי שפכן/ ויידעו הלבבות מי הפכם/ הפכם בוא מאורם תוך רגבים/ ולא ידעו רגבים מה בתוכם" (המוטו של "נעימה ששון כותבת שירים", ר' יהודה הלוי).

לטעמי, עמליה כהנא-כרמון היא קטגוריה בפני עצמה וכל אחד מספריה ראוי להיכלל בכל עשירייה ראשונה. מצד שני, לא מפתיע שלרשימה נכנס דווקא "בכפיפה אחת", כמובן בזכות הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" שפורסם ב-63'.

את איכויותיה הספרותיות והלשוניות של כהנא-כרמון אין צורך לפרט והן נוכחות כמובן גם בסיפור הזה, אבל השאלה מה הופך סיפור מסוים למותג עדיין מרתקת. גם המחברת התקשתה להשיב. "לפעמים נדמה לי שבתעודת הזהות שלי כבר צריך להופיע השם'עמליה (נעימה ששון) כהנא- כרמון'", אמרה כהנא- כרמון לפני כ -20 שנה, "ואני משוכנעת שלמעשה, בקרב האנשים שרואים את עצמם כקוראים שלי, מצויים לא מעטים שמתבססים על הסיפור הזה בלבד. כשלעצמי, אני לא בדיוק מבינה כיצד זה קרה. כי מבחינתי, אני מעדיפה על פני הסיפור הזה מספר לא מבוטל של סיפורים שכתבתי, לפניו ולאחריו. אבל מס? תורי דעת הקהל הם תמיד משהו שנבצר מהבנתי".

"נעימה ששון" הוא לכאורה סיפור פשוט על התאהבותה הנכזבת של תלמידת כיתה ח' במורה שלה. כליהוק, נעימה היא "האחר" האולטימטיבי: אישה, מזרחית, דתייה, ירושלמית ("בירושלים אני. מה מיוחד. מה נפלא. מה נבחר. הקרוב ביותר לאיזה מרכז. מה גדולה הזכות"). אבל בניגוד ל"אחר" שנכתב כיום, הזהויות "האחרות" של נעימה אינן מוגדרות בהנגדה ל"הגמוני" אלא אימננטיות לה. יהיה מי שיראה בכך חולשה או החלשה, כמו גם הסבר סוציולוגי להתקבלותו של הסיפור. כשלעצמי, אני נוטה לראות בהיותה היא עצמה מקור כוחה וכוחו.

על כמה מגיבוריה, בהם נעימה ששון, אמרה כהנא-כרמון כך: "אלה הם בני האדם שלא יוצאים מנקודת המוצא של האני ואפסי עוד. קיים לגביהם משהו שהוא מעבר לאני הפרטי. נקרא לזה, משהו כמו הכרה בעול של מחויבות פנימית, שהם בחרו בה (והכרה במשהו הלא זו צורה של בחירה). על כן, על פי הכרת הסיפורים, אנשים כאלה, תמיד הם החזקים, הם שיכולים להתקדם הלאה. הם שיכולים לעשות. ולא ניכנס כעת לשאלה להתקדם לאן ולעשות מה. אם בן האדם הזה הוא מחבלת צעירה, היא תתפוצץ יחד עם מכונית התופת שהיא נוהגת בה. אם הוא אלברט שווייצר, הוא יקים בית חולים באפריקה. אבל שניהם פועלים מתוך הכרה במחויבות פנימית. שבלעדיה אי אפשר לעשות".

במקום האחת עשרה: "מר מאני" א.ב יהושע

מה אפשר לעשות עם חמש אצבעות כף יד אחת? כמעט הכל, מלבד (אולי) מחיאת כף. אצל עמיחי, גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, ואילו אצל א"ב יהושע, מחמש אצבעות ניתן לפרוש את אחד הרומנים הגדולים של הספרות העברית החדשה.

ב"מר מאני" מגולל יהושע באמצעות חמישה מונולוגים את סיפורה של משפחה ספרדית לאורך יותר מ-150 שנה, בכיוון כרונולוגי הפוך: החל בשיחה הראשונה משנת-82' בקיבוץ משאבי שדה בדרום, דרך כרתים שביוון(44'), ירושלים (1918), קראקוב (1889), ועד לשיחה החמישית, המרשימה מכולן, מהעיר אתונה בשנת 1848.

מה לא נכתב על אודות משפחת מאני? הנרטיביות הקטועה של הרומן, הדיבור המונולוגי דמוי השיחה, המרקם הלשוני שמתאים עצמו לכל תקופה ומקום וכמובן התודעה המשתברת ומתעגלת בין כל השיחות במבנה רב שכבתי. רק סופר מיומן כא"ב יהושע מצליח לקלוע מרבד קולי עשיר, שמכיל מצד אחד דיבור עכשווי כמו המונולוג מהשיחה הראשונה מאת הגר שילה בת ה-20, הפונה לאמה ואומרת: "לא השתגעתי בכלל, היו לי עדיין התכווצויות, הרגשתי תשישות, ומשהו שם לא הפסיק לרחוש, לטייל, ופחדתי שתכף יתחיל דימום, את לא תופסת באיזו תשישות הייתי" ; לעומת הדיבור הארכאי, הטבול בארמית, מאת אברהם מאני, הטוען ש"ממהר אני לבקש דין, ואף שנאמר, אל תהא דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד, יודע אני, שלא היית מעולם אחד אלא שניים. . . עתה גלויה האמת, בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא, ואני, מורי ורבי, מעז ומשנה, אינני מתחרט לא על האגרא ולא על צערא, רק שואל אני, האם יהיה לי חלק בעולם הבא".

ריבוי הקולות ונקודות המבט של "מר מאני" הוא אחד משיאי הפרוזה העברית. העברית שבו מתחככת כל הזמן בתוך עצמה, דרכה מתחוורת שאלת הזהות האישית, המש? פחתית, הדתית והלאומית.

שאר הרשימה:

במקום ה-12: "זה עם הפנים אלינו" רונית מטלון
במקום ה-13:"חדר" יובל שמעוני
במקום ה-14: "מיכאל שלי" עמוס עוז
במקום ה-15: "ספר יוסף" יואל הופמן
במקום ה-16: "בדרך אל החתולים" יהושע קנז
במקום ה-17: "החולה הנצחי והאהובה" חנוך לוין
במקום ה-18: "המעברה" שמעון בלס
במקום ה-19:"מלך בשר ודם" משה שמיר
במקום ה-20: "מקדמות" ס. יזהר

במקום ה-21: "סוף דבר" יעקב שבתאי
במקום ה-22: "ערבסקות" אנטון שמאס
במקום ה-23: "שואה שלנו" אמיר גוטפרוינד
במקום ה-24: "אדם בן כלב" יורם קניוק
במקום ה-25: "געגועיי לקיסינג'ר" אתגר קרת
במקום ה-26: "החי על המת" אהרון מגד
במקום ה-27: ""היכן אני נמצאת" אורלי קסטל בלום
במקום ה-29: הספר המושגע" חיים גורי
במקום ה-30: "חבלים" חיים באר

במקום ה-31: "חמסין וציפורים מושגעות" גבריאלה אביגדור רותם
במקום ה-32: "כימים אחדים" מאיר שלו
במקום ה-33: "מוות במשפחה" דליה רביקוביץ'
במקום ה-34: "מות הזקן" א.ב יהושע
במקום ה-35: "סוגרים את הים" יהודית קציר
במקום ה-36: "חירבת חיזעה" ס. יזהר
במקום ה-37: "עד הנה" ש"י עגנון
במקום ה-38: "עוד ימים רבים" שולמית הראבן
במקום ה-39: "רומן רוסי" מאיר שלו
במקום ה-40: "רקוויאם לנעמן" בנימין תמוז