פשע לא מאורגן
"הבורר" היא שתי סדרות: סדרה איכותית על משפחת פשע, וטלנובלה מעוררת רחמים בבית משפחת פלדמן. ואל תגידו לעדיה אמרי אור אף מילה על "הסופרנוס הישראלי"
הבורר
"יש אנשים שלא יראו הבורר בשבת", הכריזה כותרת הפרומו המוצלח לסדרת הפשע החדשה כשהיא מעטרת כף יד גופה המצבצת מבעד לעלי שלכת. אמת לאמיתה. מעטים מאוד ראו "הבורר" בשבת. כל השאר כבר צפו בפרקים הראשונים אחרי שהופצו בכמויות מסחריות במערכות העיתונים, חולקו בצמוד לגיליונות "טיים אאוט" בשבוע שעבר, הוענקו באירועי ההשקה של הסדרה ופוזרו על הציבור בערימות בשלל דרכים אחרות (VOD).
עם כל הכבוד למערכת יחסי הציבור המשומנת של הוט, מה עם קצת ריספקט לפריבילגיה האחרונה שנותרה בידי מבקרי הטלוויזיה? זו שגורמת לכך שיהיו להם חברים (שחושקים בעותקי הסדרות) ושהדייטים שלהם יתרשמו מערימות התקליטורים הנערמות בסלון? התנצלות אולי מגיעה לכל עמי הארץ שאינם יושבים בתל אביב וייתכן שנשורת הדיסקים לא הגיעה עד אליהם, אבל מה יהיה על הקשר הנפלא בין היחצ"נים למבקרים: הם מתאמצים, מלקטים, שולחים ומצרפים תקציר של התוכניות בטרם שודרו ואילו אנחנו שוחטים, מגדפים, משמיצים וממליצים לציבור בכל לב שלא לצפות.
ובתום היללות, להלן המסקנות. הבורר היא סדרה דו ראשית. בשקט בשקט, תחת עינה הפקוחה ואלתה השלופה של המאפיה הזדחלו לתוכה שתי סדרות שונות, קוטביות ושונות זו מזו, שלא ראויות להתפתח ולגדל תרבית על אותו מצע גידול. האחת, עוסקת במשפחת הפשע הראשית ונראית נפלא. משחקם המופלא של אב המשפחה ברוך אסולין (משה אבגי), אשתו (חנה אזולאי-הספרי) ובנם הבכור אבי (שלומי קוריאנט), שאפילו החתחתים הטבעיים בפניו כאילו ייעדו אותו לתפקיד – מעורר השתאות.
סדרה שנייה, מתגלה הודות למשחק המזעזע ולסצינות המביכות לבית משפחתו של נדב פלדמן (יהודה לוי). בשילוב עם תרחישים מוגזמים ושקופים מתברר חלקם בסדרה כטלנובלי ומיותר. הבגידה-הפרידה-השבץ-ההלוויה של האב והגילוי כי הבן מאומץ בתוך 60 שניות מביכים במיוחד. לשם שמים, סיפור שגורם אפילו למאיה מרון (על תקן החברה של לוי) לשחק כל-כך גרוע, הוא בגדר אניגמה. עיינו ערך ברגע שבו היא צווחת "אתה שברת לי ת'לב, אתה שברת".
"קוקי, את סובלת מיצר הרס עצמך"
עם כל הכבוד לפרגון התקשורתי ליודה'לה, הוא משחק נחמד, אלים כהרגלו (הפעם בהתאם לדרישות התפקיד) ומפזר הצהרות אהבה ברגישות של מכונה לירי כדורי טניס. שידורים חוזרים של "אהבה מעבר לפינה" בסוף השבוע הזכירו שכל ההבדל הוא העובדה שטלנובלה מצלמים בשוט אחד וגמרנו ושבסדרה שכזו, שמניין הפרקים בה גם אם תמשיך עוד תשע עונות לא יגיע למאה, מותר לצעוק "קאט" ולחזור על הסצינה שוב. אז, יוצא לו ליהודה, קצת יותר משכנע.
פרט לאלה מדובר במוצר איכותי שמקץ שלושה פרקים מתברר שכיף להתמסר אליו, גם אם צריך להעלים עין בחלקים ממנו. משפטים משעשעים כמו זה שאומר שלומי קוראינט למאהבת (נטע גרטי): "חזרת למעגל הסם, קוקי? באמא שלי, קוקי, את סובלת מיצר הרס עצמך" או זה שאומר שלום מיכאשווילי בהברקת תסריט ראויה לשבח "מי היה מאמין
לאן התדרדר העולם התחתון. לנסות להתנקש בשופט?!" בעודו מתכוון לניסיון ההתנקשות ב"בורר", אבי המשפחה, כשבפועל קורצת השורה לרצח השופט עדי אזר ז"ל – ראויים לשבח.
לא ברור מה רצה יותר הקומיקאי רשף לוי לכתוב. סדרת מאפיה מקומית ראשונה או פארודיה על עולם הפשע הישראלי. מה גם שהייתי שמחה יותר לדעת שמדובר בסדרה היקרה ביותר שנעשתה בישראל, בשל סיבות שאינן עלות הפרצופים המוכרים - שעל רבים מהם אפשר ונכון היה לוותר.
בסופו של יום, סיפורה של משפחת אסולין, זה שלא חושש משימוש נרחב בשמות משפחה מזרחיים, מהצגת נשים כנטולות השפעה ומרצח ללא כל רגש, הוא סיפור שכיף לעקוב אחריו והחל מהפרק השלישי ראוי להתמסר אליו. לסיכום, מומלץ ללכת לחפש ת'חברים שלכם (שיש להם HOT ). בדרך, שימו לב לקולות הבוקעים מתא המטען.
נא להמתין לטעינת התגובות
