אלוהים ואני מאוהבים
להירגע, דנה עדיני לא מתחזקת, אבל יש לה כבוד ליושב במרומים. היא מתייעצת איתו, מבקשת ממנו דברים. אולי זאת הסיבה שכל כך הולך לה. בלי הגב של דניאל סלומון ומטרופולין, בלי החבילה של הבנות נחמה, היא מקפצת בין תפקידים ומשיקה אלבום ראשון. סוליקו
"אני מאוד משתדלת לא להתראיין", היא מודה בפשטות, ועיניה הגדולות בוחנות אותי. "אני לא מאמינה בזה. לא אם אין לך מה לקדם, כאילו. אני לא מאמינה שלמרוח את הפרצוף שלי על שני עמודים, ושלמטה יהיה כתוב כל מיני שטויות במיץ עגבניות שאמרתי יעזור לי לקדם את הקריירה שלי. אם יש לך אלבום חדש, סרט, משהו, סבבה. לך תתראיין בכל פאקינג חור שיש. אבל אם לא, למה אני צריכה את זה? בשביל שאני אהיה יותר 'מפורסמת'? אתה נורא נחמד, אבל דוגרי, אם לא היה לי מה לקדם, לא היינו נפגשים. כאילו, אני לא פה בבאסה, אבל אני על עצמי לא רואה בזה טעם".
למה ?
"כי קשה לי עם זה, ללבוש את הפרצוף השמח ולהוציא איזה 'היי!' צוהל. אני לא באה מהמקום הזה, ולוקח לי הרבה זמן להגיע למקום הזה כשרוצים לראיין אותי. לכן אני נמנעת. כאילו, הכתבה הזאת, בשלוש מילים, היא בסך הכל 'יוצא לה דיסק'. אבל אני לא אלך ואגיד את זה בבית שלי. אתה מבין? ", היא מחייכת.
אולי העניין קצת יותר רחב: מתוך הכפר הקטן שהוא שכונת נווה צדק, נדמה שעדיני באמת משתדלת להמעיט בקשר עם העולם החיצון. "זה נראה שאני עושה מלא, אבל אני מרגישה שאני בעיקר בבית. אני לא יוצאת לשום מקום", היא מסגירה. בלי עיתונים, כמעט לא רואה חדשות, לא שומעת רדיו, בלי מחשב ואינטרנט, עדיני מסננת במודע ובלי פוזה את הפרסונה התקשורתית הענפה שלה. את זמנה היא מעדיפה להעביר בעבודה שאין דרך אחרת מלהכתיר כחונקת לו"ז: בחודש הקרוב צפויים לצאת גם אלבום הבכורה של הבנות נחמה, הטריו עם קרולינה אברץ ויעל דקלבאום; גם האלבום השני של מטרופולין מבית עופר מאירי, שעדיני מכנה "גאון" ; ויש גם תפקיד קטן בסדרה החדשה "מסכים", שלא לדבר על שיר הנושא בסרט "הסודות" של אבי נשר.
ללא קשר לארשת המרוחקת קמעה שאולי בוקעת מדבריה עד כה, עדיני היא בדיוק איך שחשבתי שתהיה. העישון בשרשרת וההתחברות התוך ורידית למקיאטו כפול הם זניחים לגמרי. מדובר בפיה שובבה, מצחיקה נורא, יפה להפליא, וכשהיא משתחררת קצת ועושה לי חיקויים של ערס, כל שאר החומות נופלות. פשוט שובת לב. "Big Girls" כלל לא היה
מדובר באלבום ששוכב מוכן כבר שלוש שנים, ושחלקו הארי נכתב והולחן עוד הרבה לפני כן, כשעדיני התגוררה בניו יורק. האלבום הוא פרי עבודה משוש תפת עם חבורה קטנה של חברים, ובראשם יונתן לוי, בסיסט להקת איזבו ובן זוגה של עדיני בשנתיים האחרונות. "זה דיסק מאוד מיוחד בעיני, במיוחד זה שהוא כאילו נעשה לבד, בבית, בהשקעה עצמית וניגנו בו חברים רק מאהבה לדבר", היא מספרת בהתלהבות. "לפני שלוש שנים היו לו כבר הכל: מיקסים, מאסטרים, עטיפה, הכל. רצינו להוציא אותו כבר אז, אבל איכשהו העניינים התגלגלו לכיוונים אחרים: רציתי לעשות מוזיקה בעברית, כל מיני דברים אחרים התפתחו פתאום".
"מה שקרה זה שנסענו ממש עכשיו לשוודיה לשתי הופעות. מארגן של איזה פסטיבל שמע דברים שלנו במייספייס, נדלק והזמין אותנו. אמרנו 'יאללה, מגניב, רק תגיד מתי'. אז באמת נסענו, היו שתי הופעות ממש מגניבות, אבל לפני זה אמרנו 'מה, נבוא לשוודיה בלי תקליט? כאילו, יש כבר הכל, אולי נוציא אותו כבר וזהו? יאללה', והוצאנו . אלף עותקים, בקטנה, לא לעשות מזה עניין".
מה זה "לא לעשות עניין" ? ככה בונים הייפ לתקליט ראשון?
"אני לא יכולה להגיד שזה תקליט הבכורה שלי. אני מאוד מאוד גאה בו, מתה עליו ואלה השירים הראשונים שכתבתי בחיי, ממש קבוצה של שירים שהכי קרובים ללבי. יונתן לקח אותם ועשה מהם את מה שהם היום. אבל המקור הוא הרבה יותר Mellow. רק כשאני עצובה אני יכולה להתחבר למקום הזה של לשבת ולכתוב. לא יודעת למה. מוזר. לא, זה לא מוזר בעצם: זו אבן דרך למקום שאני נמצאת בו עכשיו. זה אלבום שהיה חייב לצאת, אבל אני מעדיפה לשמור עליו בפרופיל כזה כי הוא בא ממקום שקצת רחוק ממני היום. אבל זה הבייבי, זו אני בגיל 20, עם ההרגשה שאף אחד לא יכול עלי, להתנשא עלי, להגיד לי שאני לא יכולה. כשאתה בן 20 אתה מרגיש שאתה הכי יודע בעולם. אז זה שוב להיות כזה ילד, לנגן במחסן של אבא".
ללא קשר לפאוור פופ המתקתק והחצוף או למלודיות רגועות וקסומות, האלבום החדש - כמו לא מעט אחרים שבקעו לאחרונה מקו תל אביב ניו יורק - הוא כולו באנגלית. או למען הדיוק, בניב אמריקני שעדיני מכנה "מנגליש": אנגלית ים תיכונית. "זו אנגלית של בחורה שגדלה בישראל, היתה שנה בניו יורק וככה היא מדברת אנגלית. פשוט ככה כתבתי, לא יודעת למה. סביר להניח שזו איזה מסיכה, או איזו בושה לשיר בעברית, וגם קצת חשבתי שאני לא שרה יפה בעברית".
תחליטי : בושה לשיר בעברית או בושה מהעברית?
"לא בושה מעברית. יש משהו שהוא כל כך חשוף בעברית, והיום אני כל כך אוהבת את זה. להגיד 'אני אוהבת אותך'. . . אני לא יכולה לתאר לך את התחושה שזה מעלה בי. כי זו באמת דנה. 'איי לאב יו' זה משהו מתוך סרט. אבל באותה תקופה הייתי במקום שרוצה להגיד 'איי לאב יו'. יכול להיות שאני אעשה עוד תקליט באנגלית, אני לא יודעת. אני מאוד פועלת מתוך עכשוויות, ואם יבוא לי לעשות אלבום בספרש דית, יאללה, בספרדית. כל בן אדם צריך ללכת עם מה שיוצא לו. גם אם זה יוצא לו בג'יבריש-אז זה מה שכתבתי היום".
זה רק אני, או שנדמה שיש לך קטע כזה לתפוס לך בן זוג מוזיקאי וליצור איתו במשותף? דניאל סלומון, יונתן לוי. . .
" אני בן אדם מאוד טוטאלי. כשאני ביחד אז אני ביחד, ומוזיקה זה חלק מאוד גדול ממני, ובאיזשהו אופן יצא שהבחורים שאהבתי מאוד ואני עדיין אוהבת עושים מוזיקה. אז מן הסתם זה משהו שהתחבר איכשהו. אבל עם יונתן, לדוגמה, עשיתי תקליט שלם בלי שהיינו ביחד. אנחנו מכירים מגיל 19 ועשינו מוזיקה ביחד הרבה לפני שהיינו 'ביחד'. עם דניאל לא עשיתי מוזיקה כמעט אף פעם, עד שעשינו את 'רבות הדרכים', והיינו זוג כבר שנה. עם כל אחד זה קצת אחרת. זה לא 'הוא נראה לי חמוד, אני אעשה איתו איזה שיר'".
לצד בני הזוג, כל אחד בתקופתו, התגייסה עדיני בשמחה גם ללא מעט הפקות אחרות כזמרת רקע. בין היתר השתתפה באלומים של שאנן סטריט, תומר יוסף, פוצ' ואביב גפן. "לשאול איזה מכל השירים האלה אני הכי אוהבת זה כמו שתשאל אותי מי מהחברים שלי הכי אהבתי", היא טוענת. "אתה יכול לענות על דבר כזה? כי לכל מי שאהבתי, וזה ממש לא היה הרבה אנשים, היה חתיכת משקל. אין לי חצי. אני לא יכולה חצי. אני מאלה שתמיד יש להן חבר. באהבות, במערכות יחסים? אני הכי חננה".
ואיך זה עובד כשבן הזוג שלך מפיק את האלבום החדש של הבנות נחמה?
"אני מאוד מפרידה בעבודה. מבחינתי אי אפשר לעבוד אחרת, וככה גם יונתן. כשאנחנו עובדים- אנחנו עובדים. אנחנו בכלל לא זוג. זה לא משהו שמתאפשר. אני לא באה ומנשקת אותו. ההפרדה הזאת מאוד טובה, וזה עניין של בגרות".
בגרות זה גם ההסבר שלך לזה שלא פרצת לקדמת הבמה עד עכשיו? לא הרגשת מוכנה?
"תשמע, זה לא שאתה עושה וחושב 'אני אעשה ואעשה ואעשה, ואז יגידו שאני אחלה'. אתה פשוט עושה כל הזמן. ובכל הדברים שעשיתי נחשפתי לעוד מלא דברים שונים. בהתחלה עם תומר יוסף, ואז דניאל עם הדואט המקסים, והבנות נחמה שזה נורא שונה, ומטרופולין, שזה בכלל משהו אחר. זה נורא מוזר. זה נראה שאני בכל מקום, אבל דברים באמת התנקזו לתקופה הזאת. המון דברים יצאו רק עכשיו, אבל זה לא אומר שעשיתי אותם עכשיו".
"וחוץ מזה, למה צריך להחליט ולהבדיל בין דברים? אני זה אני גם עם הבנות נחמה וגם עם מטרופולין. והדברים מה זה קורים בול איך שהם צריכים לקרות. נשבעת לך, אני מסתכלת על החיים שלי, זה הכל מה זה מדויק ומאורגן. מי שמתכנן את זה הוא כל כך יותר גאון מכולנו יחד, וזה טיפשי לא להתרווח בכיסא ולתת לדברים להגיע. כשיגיע המקום שלי לעשות רק דברים שלי - זה יגיע".
שיהיה ברור, דיברת על אלוהים כרגע?
"אני ואלוהים מאוהבים. אני מתייעצת איתו, כל הזמן מדברת איתו, צוחקת איתו, לפעמים מבקשת ממנו דברים. ולפעמים הוא נענה. ואני סך הכל מנסה לצאת בן אדם טוב. יש משהו בחוויה כשאתה שר, אז אתה מחובר לגמרי. אתה נהיה אתה ואלוהים וואחד".
שזה הדואט הכי שווה בעולם.
"וואללה".
לטובת תיקי הארכיון של העתיד, פיקנטריה להמונים: עדיני נולדה באלוני אבא. "זה המושב הכי יפה בצפון", היא מחייכת שוב. "אני יודעת זה נשמע כמו משהו מ'דובוני אכפת לי', אבל זה באמת קיים. והבית שלנו היה הכי מהמם, ומהחלון שלי ראו את כל עמק יזרעאל". כילדה פיתחה לא מעט תסביכים כלפי השם שלה ) " שנים עיוותו את זה לדינה עדני" (עד שגילתה כי שם משפחתה המקורי, זילברברג, שונה על ידי סבה כדי להנציח את בתו הקטנה, עדינה, שנספתה בשואה).
אמה בעלת חנות למתנות, ואביה יהלומן שחוטא אף הוא במוזיקה. "אבא כותב שירים מדהימים", היא מספרת, "ויש לו להקה מגיל כלום, חברים שמנגנים שירי ארץ ישראל. אני מאוד רוצה להלחין שירים שלו, אבל הוא משתמש בשפה כל כך גבוהה שבערך בכל שורה אני לא מבינה שלוש מילים מתוך חמש. אבל יום אחד זה יקרה". בגיל שבע עברה המשפחה לקריית אונו. עד כיתה ו' היתה עדיני מתעמלת מכשירים מחוננת ("תחרויות, אליפויות, הכל. משקולות ברגליים ובלגנים"). את שירותה הצבאי עשתה בלהקת חיל הים, שם הכירה זמרת צעירה מירושלים בשם יעל דקלבאום, לימים השליש השני של הבנות נחמה. אחרי הצבא נסעה לכבוש את ניו יורק וחזרה לתל אביב כעבור שנה. מלצרות, אלא מה. באחד מבתי הקפה פגשה נערה צעירה בשם אניה בוקשטיין, ודרכן של השתיים נסללה במשותף מהגשת ספלי הפוך ועד לדואטים עם רן דנקר.
לא מפריע לך שעל "השיר שלנו" את מקבלת יותר קרדיט מכל הפרויקטים המוזיקליים ה"רציניים" שלך? ולא משנה שיונתן כתב את אחד השירים המוצלחים שהופיעו בסדרה.
"אני לא באמת חושבת על איך יתפשו אותי או מה יגידו אם אני אעשה ככה או אחרת. אני עושה מה שמעניין אותי לזמן שזה מעניין אותי וככל מתאפשר לי. אני כמו ילדה בלונה פארק: עולה גם על רכבת השדים וגם על ספינת הפיראטים, אוכלת את הסוכר המתוק ושותה מיץ פטל. מה שקרה עכשיו עם הטלוויזיה זה מאוד נחמד, זה מאוד מחמיא, אבל זה כל כך זמני שזה פשוט מדהים אותי. ברגע שהדבר הזה ייגמר וזה כבר לא יהיה בטלוויזיה, הילדה הקטנה שמכירה אותי כשמש פרוסט מ'השיר שלנו' לא תזכור מי אני. זה ממש ברור לי כשמש, סליחה על משחק המילים. המקומות האלה של פתאום, בשנייה, אתה כוכב ופתאום אתה לא. העניין הוא לא הכוכבנות".
זו מילה גסה מבחינתך? כוכב?
"ממש לא. זה לא עושה לי כלום כי אני לא מרגישה במקום הזה. אני ממשיכה לעשות את אותם דברים, וזה ש'אף אחד לא ידע מי אני' לפני 'השיר שלנו', זה לא הופך אותי ללא זמרת. הייתי זמרת גם לפני ואהיה הרבה אחרי. כאילו, זה שעכשיו מכירים בי כ'זמרת' או כ'שחקנית' לא הופך אותי לזמרת או לשחקנית. האמנות שלך לא נמדדת על ידי כמה אנשים מכירים אותך. זה סבבה, אבל אני לא אומרת 'וואללה, שיחקתי אותה, ועכשיו כולם יודעים'. איזה שטויות".
אחלה . אבל את בחורה יפה שהיא גם זמרת, נגנית ושחקנית מוכשרת. ונדמה שבזמן האחרון, בעיקר ב"השיר שלנו", היית מוקפת בכמה אנשים שהם גם נורא יפים, אבל הם בפירוש לא זמרים. או נגנים. או שחקנים. ותראי מה זה: הם כוכבי על ואת לא.
"אני לא יכולה להסביר תופעות כאלה. אני חושבת שבכל בן אדם, מישהו רואה משהו טוב בדיוק כמו שמישהו אחר יראה משהו רע. אין לי הסבר. אין לי מושג למה אני קיבלתי את התפקיד ב'השיר שלנו'. אבל אני כן יכולה להגיד שאם ניקח לדוגמה את כל ה'כוכבים' או כל ה'כוכבנים', לפחות ממה שאני הכרתי אישית, תמיד יש בהם איזשהו קסם שאוכל אותך וכובש אותך ואתה לא יכול להתחמק ממנו. אז אני יכולה להבין את המשיכה לבן אדם הספציפי הזה".
ואת רוצה להיות כזאת?
"השאלה היא לא אם אני רוצה כזה דבר, או שיסתכלו עלי מבחוץ. ברור שאני רוצה הכרה, אני אצא הכי צבועה אם אני אגיד שלא, אבל הרבה יותר מזה, אני רוצה להרגיש טוב מבפנים. ואז סביר להניח שלא ממש יהיה אכפת לי אם מסתכלים עלי".
אז הנה שאלה לא פיירית: ומה אם לא היית מאוד יפה?
"אני חושבת שיופי בהחלט פותח דלתות", היא משתהה, "אבל יופי זה קונספט כל כך משתנה. אין דבר כזה. אני לא מאמינה בזה. מי שיפה בעיניך מכוער בעיני מישהו אחר, ולהפך. חשוב מה האנרגיות שלך או איך אתה מרגיש עם עצמך, כי גם יכול להיות הבן אדם הכי מכוער בעולם, שיהיה הכי מלא באנרגיות מדהימות והכי יעשה סביבו גוד ווייבס, והוא ייראה לך הכי מדהים. ויכול להיות האיש הכי יפה שיש, והוא כזה מגעיל ואיכסה שלא בא לך להגיד לו שלום ברחוב".
"אז אני לא יכולה להגיד שזה לא פתח לי דלתות, זה כן, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אבל אני מאמינה שאם אתה טוב, אז זה מה שדוחף. אם אתה לא טוב, אתה לא נשאר לטווח הרחוק. כאילו, זה משהו שצריך להתעסק בו בבית שלך, לבד, עם חוסר הביטחון שלך ועם הבעיות שלך עם עצמך ואיך שאתה נראה. אבל בחוץ זה לא משהו שבכלל צריך להשפיע. מה שצריך להשפיע זה כמה אתה מתמסר לעבודה וכמה אתה מוכן לעבוד קשה. כי בלי עבודה קשה גם מלך היופי שווה לתחת. איזו תשובה, הא? ".
כל הכבוד. "זמרת בינונית" או "כוסית תורנית". מה יותר מעליב?
"ברור שזמרת בינונית", היא פוסקת.
באמת? אבל זה לפחות מכיר בעובדה שאת עושה מוזיקה. להיות סתם כוסית? חופשי מעליב.
"בסדר, עושה מוזיקה, אבל בינונית? ! כוסית תורנית, מה אכפת לי. כמה זמן עוד אני אהיה כוסית? עשר שנים? זמרת אני מקווה להיות לכל החיים".
אז ביקורת עוברת לך מעל הראש? את לא נעלבת?
"אני לא מאמינה שיש בן אדם שתגיד לו שמה שהוא עושה זה חרא, והוא לא ייקח ללב. הוא יכול לשחק אותה ולהגיד שלא אכפת לו ושכל העולם יושב לו על הזין, אבל בלילה, כשהוא הולך לישון, זה כואב. אני יודעת שכל דבר שאתה עושה עד שתמות, תמיד יהיה מי שישנא את זה נורא. גם אם אתה מתעלם מביקורת רעה, וחי בעולם של 'דובוני אכפת לי', תמיד יהיה מי שיגיד עליך דברים מזעזעים. אז אני מעדיפה לא לשבת באינטרנט ולחפש דברים על עצמי. אני אעדיף לא לחפש אם כתבו שהתלבשתי גרוע ב'פנאי פלוס'. זה מוציא לגמרי מאיזון. ברור שביקורות מעולות הכי משמחות אותי, אבל ברור לי שיהיו גם רעות. ובטח שאני לוקחת ללב. מה, בן אדם לא רוצה שיאהבו אותו? שיחבקו אותו? שיגידו לו שהוא טוב? שהוא עושה נעימי? שיגידו לו שהוא שר יפה וכותב יפה? ".
כל הדברים האלה נכנסים לך בכלל לתודעה? כאילו, טלנובלות, ביקורות מרושעות. . . אם הייתי אומר לך לפני עשר שנים שיום אחד תהיי שם, היית מאמינה לי?
"בדיוק דיברתי על זה עם אניה לפני כמה ימים", היא דופקת על השולחן כלא מאמינה. "כשחזרתי לארץ וחיפשנו זמרת להופעות עם תומר, אניה ואני הכרנו כשעבדנו ביחד. היא היתה בת 17, כן? ואמרתי לה, 'את תהיי הזמרת!'. נזכרנו בזה לפני כמה זמן, והיא אמרה לי,'את קולטת מה קרה? אם הייתי אומרת לך שאני ואת הולכות לשחק בפאקינג 'השיר שלנו', היית מעזה לעלות את זה על דעתך?'. וואללה , זו אפילו לא מחשבה שהעזה להפריע לכל אלפי המחשבות האחרות שהתרוצצו לי בראש".
והיום ? את יכולה לנחש איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אין לי מושג. אין לי מושג מה קורה איתי עוד שבוע. אבל הבנתי ממרום שנותי שאתה לא יכול לתכנן כלום. האמת היא - אני גם לא רוצה לדעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
