תודו שהתגעגעתם
אמרו שנמאס ממנו, טענו שהגזים עם הפוליטיקה, הוסיפו שעזב לניו יורק. אז אמרו. עכשיו משה איבגי חוזר עם הצגה, סדרת טלוויזיה ושני סרטים בדרך. ועוד נשאר לו זמן להיות מוטרד ממצבו של העולם
אחרי 50 סרטים וסדרות טלוויזיה, שלושה פרסי אוסקר ישראלי ונסיעה אחת ארוכה ודרמטית לניו יורק, אחרי שהמלכנו אותו לכוכב על ומיד אחר כך החמצנו את פנינו כמו שואלים "מה, שוב איבגי? ", האיש שליהקנו שוב ושוב כדי לשחק לנו את עצמנו, חוזר עכשיו עם שניים מהתפקידים המסקרנים של קיץ 2007, כשברקע, כמו תמיד אצל איבגי, הדהוד של חיפוש רוחני חדש, כעס גדול על מה שקורה פה ותשוקה מרגשת, אינסופית כמעט, למקצוע המשחק. צריך לראות אותו בסוף המערכה הראשונה של "הבן הבכור" נופל ברשתם של צמד נוכלים מצ'וקמקים, מקפץ ומזמר בהתלהבות של ילד בן חמש, "יש לי בן בכור, יש לי בן בכור".
חצי שעה לפני תחילת ההצגה הוא נעמד ליד קופות התיאטרון, מוציא את הקלרניט מהקופסה ומתחיל לנגן עם שותף מזוקן. הצופים שממהרים לתפוס מקום באולם חולפים על פניו באדישות, שניים זורקים לו מטבע, עד שמישהו מבחין: "רגע, זה איבגי".
"זה נראה לי פשוט מקסים, להתחיל את ההצגה עוד לפני שהיא ממש מתחילה, ככה, ספונטני, בכניסה לתיאטרון", הוא אומר בתחילת פגישתנו, "והקהל מגיב בצורה מאוד מעניינת, חלק מזהים אותי וחלק לא, חלק נותנים כסף. אני עומד שם ומנגן עם יאשה המורה שלי לקלרנית ופשוט נהנה מכל רגע, אולי כי יש בזה סוד".
היו תגובות קיצוניות?
"יש את אלה שמצלמים אותך בפלאפון, אחרים לא קולטים את הקטע, הייתה אפילו מישהי שהפסיקה אותי באמצע ה'סנטה לוצ'ייה' ונתנה לי נשיקה על הלחי. אני עומד שם עם המבט תקוע ברצפה, משתדל לא להגיב כי אני שם בתור סאראפנוב, לא בתור איבגי. זה כיף גדול, אתמול בערב אפילו מחאו לנו כפיים. אני ויאשה גם משתדלים לגוון, לומדים כל פעם קטע חדש, הרפטואר שלנו כולל קצת קלאסי,'כנר על הגג', ויש אפילו קטע של אלביס".
יצא לך פעם להופיע ברחוב?
"לא, לצערי הרב. דווקא הייתי רוצה להתנסות בחוויה הזו של מלחמה אמיתית על הקהל, אולי בפנטומימה. בינתיים אני ממשיך להתאמן על הקלרנית. עשיתי עשרה שיעורים בשביל ההצגה ואני רוצה להמשיך. התאהבתי בכלי הזה, אפילו קניתי לעצמי אחד. אני יודע היום איפה כל תו נמצא ומה שצריך עכשיו זה רק לתרגל. הבעיה איתנו השחקנים זה שאנחנו עובדים לפי משימות, לפי תפקיד. כשיש משימה אתה מתגייס כל כולך ולומד דברים שלא האמנת שתצליח. השאלה היא מה קורה כשמגיע התפקיד הבא".
בוא נדבר עוד קצת על התפקיד הזה. האיש הזה, סאראפנוב, הוא נאיבי על גבול הטמטום, לא?
"האמת היא שכן ובהתחלה פחדתי שהקהל לא יוכל להזדהות איתו כי הוא די נלעג בעצם, תמים להכאיב. מצד שני, אם אתה בוחר לראות את היופי של התמימות שלו, התמימות הזו בסוף כובשת את כולם. האיש הזה הוא בעצם סוג של מלאך, איש שמשרה אהבה גדולה על סביבתו, ואני בחרתי ללכת עם הרגש הזה, התמימות כתפיסת עולם. אבל זה לא היה קל".
"בהתחלה, כששלחו לי את המחזה, לא התרשמתי כל כך. האמת היא
אתה מדבר בהצגה רוסית די שוטפת.
"אם הייתי יודע מראש שעושים עיבוד למחזה והגיבור הופך למהגר רוסי בארץ הייתי בטח מסרב לתפקיד כי אני לא כל כך אוהב את העניין הזה של מבטאים על הבמה, אלא אם זה נחוץ מאוד. זה באמת די הכניס אותי לחרדה, פחדתי שלא אצליח לחבר בין המבטא לדמות, לקח לי הרבה זמן למצוא את הטון הנכון של המבטא ופחדתי מאוד להתבזות".
ואיך הרגשת שם, בגיבושון הרוסי הזה?
"זה היה תענוג גדול. העבודה עם הבמאית לנה קריינדלין הייתה מעניינת ומחכימה, לפעמים הרגשתי שהיא יותר מדי עדינה איתי אבל השתדלתי לנטרל את זה מהר מאוד. אני לא אוהב שמתייחסים אליי כמו לכוכב, אתה יודע, כמו אל'משה איבגי'. אני בן אדם כמו כולם, אי אפשר לשחק ממקום אחר, אחרת אתה תהיה שבוי בדימוי העצמי שלך. אתה חייב לעבוד ממקום כמה שיותר ניטרלי, להקטין את האגו עד למינימום".
המלחמה נגד האגו היא לא עניין חדש אצלך. כשהתראיינת ל"סופשבוע"' בסוף 2004, אחרי שחזרת מגלות קצרה בניו יורק, סיפרת שהיית הולך בשדרה התשיעית ומדבר לעצמך בקול רם, שיחות שכנוע ארוכות, הכול כדי להשתחרר מהאגו.
"בתקופה ההיא בניו יורק הייתי מושפע מאוד מספר שנקרא 'לחבוק שמים וארץ' של אנדרו כהן, מעין תורת שחרור. הוא דיבר שם על השחרור המוחלט מהאגו שזה נושא שמעסיק אותי המון שנים, במיוחד כשחקן. בזמן האחרון קראתי ספר מרתק של הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ממרכז בני ברוך לקבלה. גם ביקרתי אצלו במרכז כמה וכמה פעמים ואפילו ראיינתי אותו. בספר הזה הרב לייטמן בעצם נותן לנו דוח על מצבו הנוכחי של העולם מכל הבחינות: אקולוגית, חברתית, כלכלית. המסקנה שלו היא שהמצב שלנו ממש בזבל".
"בחלק השני של הספר לייטמן מנסה להסביר מה בעצם הבן אדם יכול לעשות כדי להציל את עצמו ואת עולמו. ככה הוא מגיע לנושא הזה של האגו. על פי לייטמן העולם יינצל רק כשבני האדם יעברו מאגואיזם לפלורליזם, הגאולה תבוא רק כשכל אחד מאיתנו יפסיק לראות בעצמו יחידה אוטונומית נפרדת שהוא משרת אך ורק אותה".
ניסית ליישם את המחשבות האלה בחיי היומיום שלך?
"אני כל הזמן מנסה ליישם את זה, זה קשה, אבל הנושא הזה מאוד מסקרן אותי. זה אולי יישמע לך מצחיק אבל אני מוטרד מאוד ממצבו של העולם והתרומה הקטנה שלי היא המלחמה המתמדת באגו, להתרכז בעיקר בלעשות טוב".
"השנה האחרונה הוכיחה לנו עד כמה ההתרכזות באגו יכולה להיות הרסנית. כשהמנהיגים שלנו עסוקים כל הזמן רק בשמירה על שלטונם, בטובתם האישית, המדינה נראית כמו שהיא נראית. הרי המלחמה האחרונה יכלה להסתיים בקטסטרופה הרבה יותר גדולה, באלפי או בעשרות אלפי הרוגים. ותראה איך המנהיגים שלנו יצאו למלחמה, הרי האגו שלהם יכול היה להביא להשמדה של חצי מדינה, תל אביב שאנחנו יושבים בה עכשיו כמעט הוצפה בפליטים".
אתה מיואש?
"בכלל לא. אני אופטימי מאוד. החשיפה הגוברת של שחיתויות נותנת לי תחושה טובה מאוד של ניקיון. משהו במצפון האנושי שלנו כישראלים מתחיל להתעורר".
אתה רואה מישהו שיכול להוביל אותנו, הרי תמכת בעבר בברק ואחר כך בפרץ.
"ממש נפלתי מהפח אל הפחית. אני כל הזמן רוצה להאמין שיש מישהו חדש שיעשה לנו טוב וכל הזמן אני מתאכזב. תראה את פרץ. איך האגו שיבש עליו את דעתו. התאווה לכוח, זה הפיל אותו, הוא הרי עשה את הטעות הגורלית של הקריירה שלו. למה הוא לא נשאר נאמן לעצמו? למה הוא לא דרש את תפקיד הרווחה? הרי היה לו אשראי כל כך גדול. חבל עליו, באמת חבל. האמנתי שיש לו איזו בשורה חדשה. הוא ישלם בקריירה שלו, אבל תחשוב במה אנחנו משלמים. נורא".
איבגי כבר גייס כמעט את כל מה שהיה לו כדי להעיר את העם כשהעלה לפני חמש שנים את הצגת היחיד הנוקבת "חשבונית הנפש", בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. ההצגה קיבלה ביקורות טובות אבל נחשדה ב"שמאלנות יתר". אף תיאטרון רפרטוארי לא הסכים לקנות אותה והקהל הדיר את רגליו. מלך הקונצנזוס הפך תוך כמה חודשים לעוכר ישראל. אנשים קראו לו "בוגד" ו"שמאלני מושתן", צעיר אחד שלא הבין איך הוא יכול לדבר נגד ראש הממשלה אפילו רדף אחריו בתחנת הרכבת בדרך לזכרון יעקב. איבגי ההמום מיהר לארוז את משפחתו ונסע לחפש את מזלו בניו יורק. היום הוא מודה שאף פעם לא חשב לעזוב את הארץ, בסך הכול יצא ל"חופשה שהתארכה".
איך אתה מסתכל היום על החוויה של "חשבונית הנפש"?
"המסקנה היא שצריך לעשות סאטירה בדרך שתהיה אכילה יותר לציבור. לדחוף להם את המסר בדלת האחורית, שיהיה קל יותר לבלוע. כי אנשים ברגעים הקשים דווקא רוצים דברים קלים, לא רוצים שנדרוך להם עוד פעם על הפצעים, הם רוצים לראות איזה משהו מטומטם, ליהנות ולשכוח. ואני באתי, רציתי לעורר מחשבה, להציב מראה אמיתית, אבל זה נאיבי מדי לחשוב שאני יכול להעיר את העם, לא יודע מה כבר יעיר את העם הזה".
וכשנסעת לא פחדת לאבד את מה שיש לך כאן, המעמד, הקריירה?
"ממש לא, זאת לא שאלה בכלל. אתה עושה מה שאתה מרגיש ואם אתה מאבד משהו אתה מחזיר אותו אחר כך, אבל אתה לא מוותר על המסע. לעולם אל תוותר על המסע, אחרת תהפוך לאדם משותק. אני זוכר שבזמנו רציתי בעיקר חופש. עבדתי כמו מטורף, עשיתי סרט אחרי סרט ובעיקר רציתי מנוחה. ניו יורק גם עזרה לי להיזכר במקום שלי בעולם. אתה מתרוצץ בין כל כך הרבה מיליונים, מרגיש כמו נמלה. וזה מקום טוב להיות בו אחרי תשומת הלב האינטנסיבית שמרעיפים עליך כל הזמן בארץ".
הפריעו לך בזמנו הבדיחות שרצו על חשבונך, אלה שאמרו שאין סרט ישראלי בלי איבגי, אנשים שטענו שההצלחה שלך מוגזמת?
"זה היה דיבור ברנז'אי יותר, זה לא משהו שבא באמת מהקהל, אבל זה הפריע לי, ודאי. אני שחקן ובעל ואבא ואני רוצה לעבוד. אז בהתחלה הייתה לי חרדה כזאת שאף אחד לא ירצה אותי יותר. הרגשתי שמרוב כוונות טובות מעיפים אותי החוצה. היה לי חבר שאמר 'תשמע, אתה חייב להסתלק מכאן, הפסיקו לפרגן לך, סע ותחזור בעוד כמה חודשים'. אז נסעתי".
היו גם במאים שאמרו "די, עוד פעם איבגי"?
"כן, בטח שהיו. אז מה? היה גם מאמר גדול ב'הארץ' שהכותרת שלו הייתה 'למה רק איבגי'. הלכה הכתבת ושאלה מפיקים, במאים ושחקנים 'תגידו לי, מה העניין עם המשה איבגי הזה, למה הוא כל כך מצליח?'. ואתה קורא את זה ולא יודע מה לעשות עם עצמך. מה, אתה יכול לדמיין לעצמך עיתונאי רציני בעיתון נחשב בארצות הברית יוצא בכתבה ששואלת למה שוב רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו או אנתוני הופקינס? הם הרי עובדים כבר יובלות. וחוץ מזה מה, לא נכשלתי לפעמים? לא היו תפקידים שמאוד רציתי ולא קיבלתי?".
היו תפקידים כאלה? גם אתה נכשלת באודישנים?
"היו תפקידים שהפסדתי אבל זה לא מעניין אותי, ברגע שאני לא מקבל תפקיד אני מבין שהוא לא נועד להיות שלי וממשיך הלאה. כשהייתי צעיר וסיימתי את 'ניסן נתיב' לא קיבלו אותי לאף תיאטרון. עשיתי כמה אודישנים ואף אחד לא ממש ספר אותי. אז הלכתי והקמתי תיאטרון משלי. ככה השתדלתי תמיד: לעזור להכתיב את גורלי".
"הבורר", סדרת המאפיה שיצרו שי כנות ורשף לוי, תשודר משבת הקרובה בשעה 22:00 בערוץ 3 של הוט. איבגי עומד שם בראש פמיליה ישראלית.
התרעננת לקראת הצילומים עם "הסנדק 2" או הפרקים החדשים של "הסופרנוס" ?
"לא צפיתי בזה כי הסיפור כאן הוא משהו אחר לגמרי, זה מאפיה כחול-לבן. רשף לוי כתב תפקיד נפלא לבורר, ניסיתי לבנות אותו בעיקר מהסימנים שהוא השאיר לי בטקסט. אתה מערבב את זה עם מה שראית ומה שהרגשת וככה נולד כבוד הבורר ברוך אסולין".
תסלח לי על השאלה השחוקה, אבל איך ניגשים לשחק בן אדם שהוא בעצם חלאה?
"זה העניין בכל סרטי הפשע, לא? הקסם האפל של הרוע האנושי. מהבחינה הזו לא היה לי כל כך קשה כי ברוך אסולין לא ממש רוצח במו ידיו, הוא בעיקר המושך בחוטים, המפעיל. הוא לא עושה את העבודה השחורה. עניין אותי איך הראש שלו עובד, באיזה קלות הוא מקבל החלטות כל כך אכזריות".
"רציתי מאוד את התפקיד הזה, ריתק אותי האיש שמניע רציחות ומעשי שוד בעזרת ציטוטים מהתנ"ך. יש לו ממש קודים מוסריים משלו, הוא מצטט לפי צרכיו. גם הרגשתי שהתקדמתי, אתה יודע, התחלתי את הקריירה ב'מתחת לאף' בתור הרצל שהיה גנב זוטר, והיום אני כבר הבורר בכבודו ובעצמו. הגעתי סוף-סוף לראש הפירמידה. זה סיפוק מקצועי עצום".
נפגשת עם כרישי פשע, בוררים אמיתיים או לפחות עם בוקי נאה?
"לא עשיתי תחקיר אבל יצא לי לפגוש כמה פעמים את זאב רוזנשטיין. האמת היא שכשפגשתי אותו בכלל חשבתי שהוא בפנסיה, לא ידעתי שהוא כזה כריש. אני זוכר שישבנו ודיברנו באיזה בית קפה, הוא הרגיש לי כמו איזה בחור מהברנז'ה, לא קלטתי. הוא בן אדם נחמד מאוד, רוזנשטיין. מה אני אגיד לך, אבל זה בדיוק העניין".
מה ברוך אסולין לימד אותך על עצמך?
"קשה לי להגיד לך, זה קרוב מדי. אתה יודע, אשתי תמיד טוענת שכשאני עושה איזה סרט או סדרה לאורך זמן אז הדמות משפיעה עליי אחר כך בבית, אבל אני לא חושב שהפעם זה באמת היה ככה. השתדלתי לשמור את המאפיונר שבי לזמן הצילומים בלבד".
ומה שלום האלטר-אגו האמיתי שלך, דוד הכי טוב?
"הכי הרבה תגובות אני מקבל על 'דוד הכי טוב', אנשים צועקים לי 'תשעה מיליון', '9,000', '15', הם אפילו לא זוכרים את המספר. אבל אני חי עם זה באהבה. אני מעדיף לעשות פרסומות ולא טלנובלות. זה קצר, זה כסף טוב וברור מאוד שאין כאן שום שאיפה לאמנות".
מה הדבר הבא?
"הפרויקט הבא זה סרט שאני צריך לסיים לצלם, פיצ'ר של עמוס קולק שבו אני מופיע עם רן דנקר. יש גם דיבורים על סרט אחר שבו אשתף פעולה עם הבת הנהדרת שלי, נשחק שם אבא ובת וזה ממלא אותי אושר. דנה הולכת בדרך שלה, היא מחפשת ולא מתפשרת, ככה גם אני הייתי ואני שמח שהיא כזאת כי רק אם אתה נאמן לעצמך אתה יכול להצליח באמת, במובן העמוק של המילה".
"אני גם מנסה לקדם את התסריט שלי, יש לנו כבר תקציב אבל אנחנו צריכים לגייס עוד קצת כסף. זה תסריט שמורכב מכמה סיפורים ומתרחש בתל אביב מאוד עצבנית, נהנתנית, מושחתת. אני עומד לביים את זה וגם לשחק באחד מתפקידי המשנה".
ביימת בעבר?
"האמת שכן. השנה התחלתי לביים סרט קצר עם ילדים קטנים מאופקים. זה פרויקט מקסים שאני עושה עם מפעל הפיס. הבטחתי לילדים שאני אעשה איתם סרט, ולמרות שזה לא היה בתכנון גייסנו תקציב והסרט נמצא ממש לקראת הסוף שלו. קוראים לו 'טקסים'. הילדים שם הם הגיבורים ואני משחק בתפקיד השרת. זה תפקיד קטנצ'יק, אני ממש חולף לשנייה מול המצלמה. אפשר להגיד שזה סרט הביכורים שלי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
