היהלום שבכתר
לקראת פרס 'ספיר', נביא לכם מדי שבוע ראיון קצר עם אחד הסופרים ופרק מהספר המועמד, שנבחר על ידי היוצר. השבוע: דרור בורשטיין וספרו "הרוצחים"
"הספר בנוי מפסקאות, אין בו פרקים ממוספרים והאמת היא שהסיבה העיקרית לכך היא שמדובר באחד הפרקים הקצרים ביותר. זה פרק שאני אוהב כי יש שם הופעה של אחת הדמויות הצדדיות ביותר ברומן, יצחק רבין. הוא מופיע פעמים בודדות בספר ובפרק המצורף הוא משתתף בטקס קבורה של אמו של אחד מגיבורי הספר. זו מעין הופעת אורח של ליצן עצוב שפתאום נכנס לבמה, אומר כמה מילים ויוצא. הספר כולו מתרחש בקיץ 1995 ולמעשה זו הופעה כמעט אחרונה שלו על הבמה של החיים בכלל".
בשליפה – ארבעה ספרים עבריים מומלצים?
"'לוויה בצהריים' של ישעיהו קורן, 'ברנהרט' של יואל הופמן, כל הסיפורים של אידה פינק ו'אצל' של א.נ. גנסין".
הסופר המשפיע ביותר?
"אני מעדיף לבחור משורר. הושפעתי מאוד מהמשורר הפולני זְבגינייב הרברט. הוא כותב מתוך התבוננות שיש בה ריחוק, חמלה, הומור ואיזושהי שאיפה ליופי, מבלי לשכוח את העולם האמיתי עם כל העניינים המכוערים שבו. הייתי אומר שהוא כותב מעמדה של צער. אני לא מחקה אותו, אלא מושפע ממנו כמורה, מנחה ואולי אפילו סוג של אידאל. למעשה, חלק בלתי נפרד מכך הוא התרגום לעברית והסגנון הייחודי של דוד וינפלד שאסור לשכוח. אין ספק שיש עוד אלף אחרים שהושפעתי מהם אבל הוא הראשון שקפץ לי לראש".
מאילו חומרי קריאה יורכב סוף השבוע הקרוב שלך?
"אני לא קורא עיתונים מודפסים, מעת לעת מציץ בחדשות באינטרנט אבל לא מעבר. בסוף השבוע הקרוב אקרא את "על המקום", של זלי גורביץ' לצורך כנס בישוב כליל שהוזמנתי להשתתף בו. אחר-כך אמשיך לספר סובייטי מצחיק מאוד בהוצאת כרמל בשם "12 כסאות" שאני קורא עכשיו, ואקנח בתרגום החדש של קפקא שיצא לאחרונה".
ואל פינת השאלה יוצאת הדופן – ספר לנו על אירוע מצחיק שקרה לך ברכבת?
"אני לא יודע אם עוד מישהו פרט לי ימצא את זה כמצחיק אבל יום אחד, לפני כמה חודשים, נסעתי לנהריה ברכבת כדי לפגוש את יואל הופמן שמתגורר במעלות. במהלך הנסיעה, סמוך לנתניה, הסתכלתי סביבי בקרון ושמתי לב שכל הסביבה, לכל מלוא עין, הייתה חיילים שדיברו ביניהם ברוסית. פתאום חשבתי על זה שזה ממש כמו להיות ברכבת שנוסעת מפטרבורג למוסקבה, נאמר, עם מחלקה של ותיקי הצבא האדום. זה היה בהחלט רגע משונה".
"עמדו ליד הקבר. מבעד לעיניו הרטובות נראה הכול חיוור ומטושטש עכשיו. הרים את המבט, סביב עמדו לובשי החליפות, מביטים מדי פעם בשעונם ואז למעלה, כמחפשים דבר. הרחק עמד רובינזון, נשען על מצבה. האם הוזמן? עמד בצד, ועיניהם לא נפגשו כבר זמן רב. אולי הביא את הספר, אחרת למה בא? ודאי: שמע על התאונה ובא לסגור את החשבון. אם כן שדד. לא ייאמן. אביו לא בא. מוטב כך. אמא שלי לא באה ללוויה של אחי, אמרה שהגיעה באיחור. מי יודע אם הסיפור שלה נכון. אתה יודע שבמלבורן היא קנתה זהב, עשתה מדליה, וקברה אותה באדמה? היה חשוב לה לשחזר במדויק, אבל המקור היה כבר קבור בתל אביב, סיפר לו רובינזון לפני יומיים כשהתיישבו ליד השולחן וצלחת הפיתות הוטחה בכוח אל הפורמייקה שביניהם. ואולי הוא נרתע ברגע האחרון, ולא שלף את הסכין. אבל אבא הרי אמר לי, "שדדו אותי", אבל אולי בלי הסכין, אולי פשוט לקח כשהוא נרדם? ודאי לא תקף אותו כך סתם, הרי הוא רכרוכי, והם גם חברים, שיחות ממושכות על הספרות והשירה, מפולת כתבי העת, החוגים לספרות, אדם וחוה בירושלים, שרגא לוין, ושאול רובינזון, והנה נחמן הנחש, אבל במקום הפרי שמתי לו ביד סכין. אבל מה אמא בסיפור הזה, איך זה נדחק פתאום מותה אל התמונה? סיפור אחד באותו יום נכתב עלי. ולורי חשב אל מול הקבר הפתוח, שהוא נענש בלי שהיות. חטאתי לאבי ובאותו יום גם נכתב עונשי. "זה כמו בספר מלכים", שמע את אנשי ה"חברה קדישא" מתלחשים מאחוריו, "הבן היה לה לשטן". הפלגיאטור המכוער הזה, לאן הוא נעלם? אני הייתי לשטן לאימא ורובינזון לשטן לי, חשב בעת שאחותה של לאה נדחקה לומר לו תנחומים ובידה קולב ועליו חליפת המדים של דודו הנעדר בעת מילוי תפקידו, דוד
אדם רחב וגוץ שכמדומה פגש אותו כבר נתן לו מפתח של מכונית וכמה מסמכים במעטפה שסמל בית החולים איכילוב הודפס עליה. אחר אמר, אולי יישבו בירושלים. מי הודיע לזקן? הוא לא יכול לבוא, חולה, מרותק למיטה, ברונו התקשר איתו. הרי אתה חייב לשאול את רובינזון מה התרחש שם, אבל איך אפשר לצאת ממעגל האבלים המניחים אבנים קטנות? ובמקום שרובינזון עמד עומדת זאת שניגשה אליו לפני דקה, ורובינזון יושב על מצבה סמוכה ומעביר את אצבעו כעט על האותיות החקוקות, והוא, בהחלטת פתאום, מנסה להתנער ולגשת אליו, אבל מישהו אוחז בידו בחוזקה ותוחב לו טופס "קדיש יתום", ואצבע עדינה מסמנת את ההתחלה, והוא, חצי גופו מוטה כבר אל עבר שאול, נעצר במבוכה, ומוחה את פרצופו, וקורא את הקדיש ללא ניגון, וכל עורכי הדין והשופטים עונים "אמן" או שאינם עונים. הרב נתן ללורי כרטיס וחיבק אותו קלות, תמסור דרישת שלום לאבא, למדנו יחד, מזמן-מזמן, אביך ומלכיאל... אני זוכר אותם, ולורי מודה פתאום בהכברת תודה, ואומר לו הנה, שם ממול, זה שאול רובינזון, הבן של מלכיאל, והוא מצביע על המצבה. אבל אדון לוין, אין שם אף אחד, הרב אומר, אבל תראה מי בא מכאן, ונחמן מסתכל איך מעגל החליפות מצטדד ומפנה מקום, ורבין מתקדם בצעד מהוסס, כמו צליעה, מוציא כיפה שחורה מכיס הז'קט ומניח על הראש, אבל הכיפה המגוהצת התרגלה לקיפול ונופלת, ומישהו מבני לווייתו נותן לו את כיפתו שלו, הסרוגה, והוא עומד, מביט אל תלולית העפר, ידיו אוחזות זו בזו מלפנים, וברונו קירש ניגש לרבין ומחליף איתו כמה מילים, ואחרי דקה הוא מסמן לעבר הקהל, ומישהו נדחק לצאת, זה יז'י קירש, שכנך הנעלם מירושלים, ורבין, בחיוך יגע, לוחץ את ידו של יז'י ושואל משהו את ברונו, שמשוטט במבטו על הקהל עד שמבחין בנחמן, ומצביע, ורבין מפטיר משהו לכיוון המאבטחים, שמנסים להניא אותו ממשהו, וניגש בצעד איטי אל לורי, ואומר בקול גמלוני וחרוך משפט או שניים, אה, תנחומים כנים לך, אני הכרתי את אמא זמן ארוך מאוד, אני הייתי, אה, בברית-מילה שלך כשאבא התמוטט, ולורי צוחק פתאום כמו הוקל לו, ומושיט לו יד ללחיצה, אבל רבין כבר מתכופף במאמץ ומניח שתי אבנים קטנות על התלולית, ואז חוזר למכונית, עוצר לרגע ומצית סיגריה ואז נכנס ומתיישב ומעיף מבט אחרון לכיוונו של לורי והמלווים האחרים, והמכוניות שאי אפשר לדעת כבר במי מהן יושב מי חולפות בשער בית הקברות, עוצרות בברזיה, והוא יוצא מהמכונית, רוחץ את הידיים, ומתכופף מעט כדי לשתות. למרגלות הברזייה רחץ דרור בעפר"
נא להמתין לטעינת התגובות
