אני לא אוהב את עצמי
חששן והיסטרי. איסטניס ונזירי. לא כישלון, אבל בטח שלא שלאגר. לצדי צרפתי קצת קשה לחיות עם העניין הזה שנקרא צדי צרפתי. נטע ריסקין חזרה מוקסמת
אתה אוהב להיות לבד.
"מאוד מאוד. באמת".
לבד או בודד?
"לבד", הוא צוחק, "בודד נשמע לא טוב".
עזוב נשמע לא טוב, אתה מרגיש בודד?
"אם אני לבד במצב שסיפרתי עכשיו אני לא בודד, אם אני עם הטלוויזיה אני לא בודד. בלי הטלוויזיה אז אולי אני קצת בודד".
אפשר לסגור את הכתבה בדיוק במקום הזה ולזפזפ לבאה. לא יהיו כאן מופעי ראווה, לא זוכה מאושר וגם לא נצא לפרסומות. כשאחרון הספוטים כבה, במקום הכי רחוק מניצנים, בחלקה שאל נטנת הסלולר עדיין לא שזפה, הכי רחוק מהפרארי, יושב הנזיר.
צדי צרפתי הוא המרואיין האידאלי: רועם, צוחק, גועש, מתבייש, מבעבע, מגמגם, נעלב, מתרצה, פוסק, מהסס, מתל וודה. ההתלהבות שלו מידבקת, בין אם הוא מודע לכך או לא, ובסופו של בליינד דייט איתו מתחשק להציע לו חברות. היו אמנים שהגדירו אותו כגורו, העידו שאינם מחליטים דבר בלל עדיו. כנראה משום שהוא יודע את האמת הפשוטה: אי אפשר לרקוח קסם עם מנת יתר של חשיבות עצמית. "אדית פיאף למשל", הוא חושף קמצוץ מהמתכון, "היתה לבושה תמיד בשמלה שחורה קטנה. אישה קטנה, גבנונית עם שיער מדובל לל, ופתאום הקול הזה, שאתה לא יודע מאיפה הוא בא, שהכל פיל את הגודל שלה פי שלושה. כל התמונה הזאת, המציאות הזאת הפכה למשהו גדול מהחיים. ענק, דרמטי. כל שיר שלה זה כמו מונולוג שבסופו יש לך הרגשה שהיא תתאבד.
"העתיד הוא דבר נעלם", הוא יהרהר ויגיד בהמשך השיחה. "אני כל כך הרבה שנים במקצוע, ראיתי את ההתחלות ואת הסול פים, ראיתי את הבן אדם שהיה ענק נשאר בלי כלום". צרפתי לא מדבר על ניצחון. וכמו פיאף, גם הוא אינו מצטער על דבר. "אני לא כישלון, אבל אני לא מחזיק מעצמי איזו הצלחה גדולה".
ההצלחה היא כמובן בעיני המתבונן. צרפתי חתום על כמה מהשלאגרים הגדולים ביותר בבידור הישראלי, אפשר לומר שהוא מכותבי הקוד הגנטי שלו. המנעד המקצועי שלו נע מפסטיגלים ועד ברכט, ממלכות יופי ועד חוה אלברשטיין, מנעמי שמר ועד דנה אינטרנשיונל. משייקספיר ועד להקת הנח"ל. אך מבחינתם של המוני צעירים הנשרכים בתורים הארוכים על דרך הלבנים הצהובות ומשוכנעים שמה שמפריד בין אור עקיבא, הרצליה, קריית גת, ובין עיר הברקת, זה רק החותמת "עבר", צדי צרפתי הוא שומר הסף. ירצה, יחתום. לא ירצה, חזרה לטיזנאבי.
מה אתה מחפש בנבחן שמגיע ל"כוכב נולד", להזדהות עם מי שעומד על הבמה, או שיהיה גדול מהחיים?
"אף אחד מהם לא גדול מהחיים, אתה לא יכול להיות גדול מהל חיים בגיל 22. מרלן דיטריך גדולה מהחיים, מרילין מונרו גדולה מהחיים. אפילו נינט, היום, אחרי כל מה שעברה ואני עדיין חושב שכל מה שעברה זה רק לטובה, היא לא גדולה מהחיים, גדול מהחיים זה קצת לפרוט את המילה לפרוטות ואני לא יכול להשתמש במילה הזאת על כל ילד. תסתכלי על כל האייקונים, מרילין מונרו, בריז'יט ברדו, קנדי, קלינטון, צריך משהו שמתיישב לך על הראש ולא עוזב אותך אחרי שנייה, אתה מתאהב מיד. כריזמה מביאים מהבית. אם זה איננו זה איננו. שום מורה לא ילמד אותך ואי אפשר לעשות את זה".
"אני מסתכל על האנשים שמגיעים להיבחן, זה לא הדור הקודם שהיה מתאמץ לפני שהיה מגיע לאודישן וחושב על מה הוא ילבש ואיך ייראה תראי את האודישן של נינט, עם המדים ובלי מייק אפ, עם הפצעונים על הפנים. לא מטופחת ואפילו לא מסורקת. הדור של היום נולד לתוך הטלוויזיה, לא מפחד ממנה. הוא נולד לתוך המפלצת הזאת".
רגע לפני שעוד עונה היסטרית של "כוכב נולד" עולה (בשישי), צדי צרפתי זע בחוסר מנוחה, "תראי, אני במצב לא נעים. אני במבוכה נוראה".
למה מביך אותך להתראיין?
"כי כאילו פתאום אני החשוב. מבינה למה אני מתכוון? לא יודע אם את יכולה להבין את זה".
כשצרפתי היה בן 12 הוא נשלח בעקבות דקלום מוצלח שנשא בפני המדריכה בחוג הדרמטי לאודישן בתאטרון הקאמרי. הילד הגיע, שר בפני הבוחנים את "מעוז צור" בקול ב'. " זה כל מה שידעתי לשיר והם קיבלו אותי מיד ", הוא צוחק ומוסיף, "כנראה שהביצוע שלי היה כל כך מוצלח שיוסף מילוא שאל אותי אם יש לי אח תאום". התפקיד הראשון שלו היה ב"כטוב בעיניכם" של שייקספיר, אחריו המשיך ל"נפשות מסצ'ואן" של ברכט.
בגיל 15, אחרי שלוש שנות קנון, פרח תאטרון רפרטוארי לעילא, התפרסמה עליו ביקורת ב"הארץ" שאותה הוא לא שוכח עד היום. "כתבו שם שאי אפשר לסבול את ה. . . בקיצור , שאי אפשר לסבול אותי. שאי אפשר לסבול את ההליכה שלי. את הקול שלי. את כולי. המבקר פשוט לא יכול היה לסבול אותי. ואני יודע למה, הייתי ילד קצת סכריני, מתוק מדי, היו לי פנים של ילד קטן. כזה מין בלתי נסבל. יכול להיות שהוא צדק. בהחלט. אבל הוא קצת הקצין את זה, בכל זאת, הייתי ילד. ישבתי על המדרכה ברחוב והעולם התמוטט. אני לא חושב שיכולתי לסבול את זה. השחקנים הרגיעו אותי, אמרו לי שככה זה. המילה הזאת, 'ככה זה', רודפת אחרי 50 שנה. המילה הזאת 'ככזה'. זו המילה הכי רעה שיש".
צהרי היום באולפני הרצליה, עשרות נבחנים צעירים מחכים בחום משתק לרגע שאולי יגאל אותם משממון חייהם. עצבנים כמו דגים במחבת לוהטת, מייחלים כבר לרגע בו יפרשו אותם על עיתון. מטוגנים משמש, פחד ותקווה
דלתות האולפן פולטות אחת לכמה זמן נבחן חבוט ומשב מזגנים ונטרקות בחזרה אחריו. שומרות לעצמן את הזכות להשאיר את החלומות שלו בפנים. לפניו, החיים: כדור קוצים שנסחף בערים דרומיות. בעיקר בכבישים שוממים. ככה זה, רצינו שזה יקרה אבל זה לא קרה.
"אני באמת מרחם עליהם, אודישן זה דבר נוראי לעבור. הזמן שהנבחן מקבל הוא מאוד קצר, ואתה צריך להיות מאוד מרוכז בשביל לקלוט וזה נורא קשה. אנחנו בני אדם ואנחנו טועים, אז אני תמיד פוחד לפספס. כל החיים אנשים עומדים מולי, ואני יודע שבאותה מידה שאני בוחן אותם הם בוחנים אותי. אם השופט או הבוחן שלידי לא מרוכז אני נורא נלחץ, כי אני יודע שהנבחן נורא רגיש לזה, זו ההזדמנות שהוא קיבל, ואני נורא רוצה לשדר לו ביטחון, להגיד לו'אני פה, אני מסתכל עליך, אני קשוב'. אני רוצה שהם יידעו את זה. חשוב לי לכבד אותם.
"כשעוד הייתי שחקן, הגעתי לאודישן מאוד חשוב, היו שם חמישה בוחנים, כולם מאוד ידועים עד היום, ותביני, לפני אודישן אתה לא ישן בלילה, אתה הולך למורה לפיתוח קול, אתה משקיע את כל כולך. אני באתי והבוחנים אכלו לי מול הפרצוף, אכלו וואחד סנדוויץ'. אני עומד ומנסה לעשות את הקטע ואני לא מסוגל, הפסקתי באמצע וברחתי, ויתרתי".
פספסתם מועמדים טובים?
"מיליון אחוז פספסנו, החיים הם החיים. אבל 'כוכב נולד' זו לא התשובה האחרונה לכל זמר. זו בסך הכל פלטפורמה".
בגיל 14, כשצעירי הארץ התפקדו לתנועות הנוער ורעמו את האינטרנציונל ו"באה מנוחה ליגע", ישב צרפתי מול הפטיפון והקשיב ללוטה לניה שרה ברכט ווייל בגרמנית. "הזרקתי את זה לווריד וזה לא עזב אותי מעולם". מה שנשאר מהשבועיים שבילה בנוער העובד הוא רק החולצה הכחולה.
"אני מאוד אוהב צבע, אבל בגרדרובה שלי אין אף צבע. כחול ליומיום, ומעט שחור לאירועים מיוחדים. אני לא מגזים. הכל כחול".
למה כחול?
"לא יודע, זה כבר המון שנים. 30 שנה, אולי יותר. זה נוח לי. זה כמו תלבושת אחידה. אני לא סובל על עצמי צבעים. אני אוהב להיות בצל".
בגיל 30, אחרי 18 שנה בתאטרון, נואש מלנסות להניע קריירה שלא נסקה, החליט לפרוש מהבמה, "בעטתי בחלום על המלט. אני בכלל לא בנוי להיות המלט".
לא הפחיד אותך לפרוש ככה? לא פחדת שלא תמצא מה לעשות?
"לא. כיוון שלא הייתי צריך יותר למצוא חן. זה מתיש נורא. אני מתקן, זה לא שאני לא צריך למצוא חן יותר, זה לא משנה אם אני מוצא חן או לא. כל החיים שלי היו תלויים בבמאי הזה והזה, בקהל. הרי כשאתה שחקן, כשאתה על הבמה, לא אוהבים אותך לנצח. זה נורא. אתה כל פעם צריך לרכוש את האהבה הזאת מחדש. אז אני לא מוכרח יותר להיות נחמד. זה עייף אותי. הייתי שחקן מגיל 12, המחשבה הזאת שהמפגש שלי עם כל במאי תלוי באם הוא יאהב אותי או לא, זה נורא. אז כוסאוחתוק, שלא יאהב אותי".
והנה , בגיל 60 פלוס הפכת להיות כוכב.
"נו, זה תמיד מצחיק אותי כשאומרים את זה. אני על המסך. נקודה. אני לא מוכר כלום".
אפשר להגיד את זה כמעט על כל אחד.
"נו, כן". זה כוכב. זוהר עד שכבה. "טוב, אז לא כל אחד. יש כאלה שלא. אין שום חלק מהעשייה שלי במה שאני עושה בתוכנית. זה גם לא כזה זוהר, זה לא שאנשים רואים אותי ברחוב ואומרים 'וואו, הנה צדי צרפתי' ומתעלפים. אני לפחות מקווה שהם לא".
בסדר , לא חסרים כוכבים שלא מוכרים כלום או שבכלל לא עושים כלום. הרי אף אחד לא נהיה כוכב בגלל פרויקט חיים.
"בסדר, אבל את שומעת זמרים, את שומעת את התקליטים שלהם, התקליטים שלהם ממשיכים לחיות".
בטח ניגשים אליך כל שנייה ברחוב.
"ניגשים. מה זאת אומרת ניגשים, אני הולך ברחוב וכל הרחוב מדבר איתי באופן קבוע וזה מאוד מחניף לי".
נמאס?
"לא. זה לא קל, אם הייתי צעיר אין ספק שהייתי מאבד את הראש, הייתי לוקח את זה נורא ברצינות הייתי חושב ש. . .". שתכף זה קורה? "שאני כוכב".
אז אולי לא מטאור, אבל בכל זאת פלנטה אחרת, את השגותיו והטבות הפרסום הוא מציג כך: "טלוויזיה זה כיף. זה מחניף לאגו ומי שלא מודה בזה משקר. זה גם עושה לי את החיים קלים יותר. החל בסופר, המשך בבנק וכלה בקופת חולים. זה הופך את החיים למקום יותר נוח".
שאלו אותך פעם על הבמאי והכוריאוגרף הגדול בוב פוסי ואמרת: "בלי אגו מנופח וביטחון עצמי אי אפשר ליישם את מה שאתה רוצה".
"בוודאי. אני עדיין אומר את זה".
איך זה בדיוק מתיישב עליך?
"אוי, את הורסת אותי עכשיו, אני מבין שכל הראיון הוא סביב זה שכל מה שאני עושה מתנגד אחד לשני".
כי אני יושבת עם 30 שנות ארכיון ושום דבר לא מתיישב. מתוך כמויות החומר שנכתב עליך עולה ההרגשה שאתה נכנס לאולם של "יוסף וכתונת הפסים", יושב בצד ועושה קרעכצן.
"אוי, זה נכון. זה ממש נכון. אבל אני לא יושב קרעכצן, אני רק נכנס קרעכצן, אחרי זה אני מתחיל. אבל אני באמת מאמין בזה, באמת צריך אגו, לימדתי פעם איזו ילדה מבוהלת, והיא היתה גדולה ושמנה וחסרת ביטחון ועמדה ושרה מולי כשכולה מפוחדת ואמרתי לה: 'תראי, ככה אי אפשר להתחיל אפילו, את מוכרחה קצת לאהוב את עצמך'. אני מודה שהייתי שמח אם האגו שלי היה קצת יותר מפותח, אבל אולי יבואו אנשים מהצד שיגידו שיש לי אגו. אני לא יודע".
"תשמעי, הרי לא קל לי בחיים, כולם רואים את זה. צריך אגו. עובדה. זה עושה את החיים יותר קלים. אתה יודע לדרוש את מה שאתה רוצה. אין ספק שהיה לי יותר קל אם הייתי עומד על הרצונות שלי יותר, אם הייתי יכול לדפוק על השולחן יותר חזק. אם היתה לי יותר חוצפה לבקש, לרצות לקחת. צריך לדעת לקחת, ואני לא נכנס לפרטים כי לא נעים לי".
אז מתי הפנמת שמגיע לך?
"שמגיע לי? הפנמתי? אני לא יכול אפילו להגיד 'מגיע לי' בקול רם, אני מודה, זו בעיה. ואני אגיד לך למה, כיוון שמגיע לי באותה מידה שמגיע לבן אדם לידי. אני זוכר שהעלו בהבימה את 'שלמה המלך', חלמתי לביים את זה ונורא קינאתי בבמאי ולא הלכתי לפרמיירה כיוון שחשבתי שאני לא אעמוד בזה. אבל להגיד שמגיע לי? למה מגיע לי ולא לו? הלוואי והייתי כזה, זה נורא בריא לחשוב ככה, במיוחד במקצוע הזה. אני לא חושב ככה, אני חושב שמשהו דפוק אצלי. את מבינה? משהו דפוק אצלי. כיוון שזה לא בסדר. לא, זה לא בסדר. צריך, צריך לחשוב שמגיע לך. לנסות ולא לפחד ליפול. וגם כשאתה נופל להגיד 'כן, אבל אני את שלי עשיתי'. אבל אני לא בנוי ככה, מה אני אעשה, זה גם לא ישתנה כבר, זה לא ישתנה בגילי".
מדהים ששרדת ככה.
"אה. . . כן . כי דבר אחד אני כן יכול להגיד על עצמי. אני שרדן. אני שרדן, אני שרדן, אני שרדן. כל העשייה שלי היא סוג של שרדנות. אני לא חלמתי על זה. אני התגלגלתי לזה ואני יודע שצריך לחיות. ברור לי שמחר אני צריך ללכת למכולת וההפקה נגמרת ואני חייב לדאוג מיד לעוד משהו, ואם אין, אז אני אביים אירוע לאיזו חברה, ואם לא, אז אעשה מלכות יופי".
אבל מה החלום שלך?
"אין לי חלומות. אין כבר חלומות בגילי. בגילי אתה בסך הכל רוצה לעשות. אתה רוצה לעבוד".
אמרת את זה גם בראיון לפני 25 שנה.
"נכון. תמיד צוחקים עלי. נכון, את צודקת".
וגם בגיל 28 אמרת את זה.
"נכון", הוא צוחק, "כיוון שאני תמיד הייתי עם שתי רגליים על האדמה וזה מה שהחזיק אותי, במבט לאחור, אני חושב שזה כנראה היה הסוד".
הוא נולד בתל אביב. הוריו התגרשו כשהיה תינוק. הוא גדל עם אביו ואשתו. מאמו הביולוגית, הוא מספר, אין לו זיכרונות משותפים. הוא התאהב בתאטרון. "אני לא יודע אם הורי הבינו כל כך מה עשיתי. הם לא היו אנשים שהתעניינו בעולם התאטרון או בתרבות. זה לא שדיברתי או שהתייעצתי איתם, אבל הם קיבלו את זה. לא היתה להם ברירה. הם לא שמו לי רגליים וזה כבר משהו.
"אני מאמין שמה שהורה צריך לתת לילד זה המון המון ביטחון. זה הדבר הכי משמעותי. ליישר לו את הגב, להגיד לו שהוא הכי יפה בעולם, הכי חכם בעולם, ושהוא יכול לעשות הכל, ומפה נראה מה הוא יכול לעשות באמת".
זה מה שאתה עושה בתאטרון?
"כן, בגדול. אני עושה את זה וזה לא קשה לי". אין לך ילדים. "אין. ואני באמת לא מצטער שאין לי. לגמרי לא".
איך בן אדם שמפחד ממחלות ומתבדח שהוא חוסך לפיליפיני ומה יהיה עם הפנסיה, לא רוצה ילדים? "כי ילד היה הורס לי את החיים, הייתי מדבר איתך עכשיו ורק חושב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה, עם המבנה הנפשי שלי זה בטוח היה גרוע. אין לי בכלל ספק בכך".
אתה קצת חרדתי.
"מאוד. בעצם לא כל כך. הייתי אומר שאני יותר היסטרי. אני חששן, אבל לא חרדתי. כשאני מדבר על זה שאין פנסיה אני חושב שכולם חושבים כמוני, אבל רק אני מדבר על זה".
מה עם חיות?
"בשום אופן". חיות מתות, הן לא לכל החיים. "כן, אבל אני קצת איסטניס, שערות על הספה זה דבר מאוד קשה בשבילי. אני צריך בית נקי והבית שלי צריך להיות מי? נימליסטי. אז זה לא לעניין. וגם הייתי צריך כל הזמן לרוץ הביתה להוריד אותו והייתי חרד שקורה לו משהו. אז באמת מנסים לשכנע אותי על חתולים, אבל עם חתולים אני לא מסתדר. הם לא כל כך קומוניקטיביים. אני יודע שאנשי החתולים לא מסכימים איתי על זה. אבל אני צריך שידבר איתי, אין לי ראש להצגות 'מסביב' ו'כאילו'. אני צריך ממש. כלב ישר קופץ עליך והוא חמוד. אולי אני אשבר ואקח כלב".
איך בן אדם שאין לו ראש להצגות מחזיק מעמד במקצוע שלך?
"אז אני סובל, סובל בשקט, אבל סובל, אני מוכרח להודות. אני לא יכול לעשות הצגה, זה מגעיל אותי, אין דבר שיותר דוחה אותי מאנשים כאלה, ויש את זה המון במקצוע הזה, פוזה. אני לא יודע מה אני שונא יותר, שקרים או צביעות, אני לא יודע לשקר, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יודע איך".
"אני משתדל לא ללכת למקומות שמלחיצים אותי. למשל לפרמיירות, וזה לא שאני לא הולך בגלל הפוזה שלי, בכלל לא. אלא מפני שברור לי שיהיה שם אוסף של אנשים שילחיצו אותי. מפני שאין לי ראש. אין לי ראש לראות עיתונאים, ואנשי מקצוע ובמאים ומנהלי תאטרון ושחקנים, והיי והיי ומואה מואה מואה. אתה לא חי, אתה יוצא גמור. אתה מתנשק עם כולם ומאחורי הגב זה תמיד 'מה הוא עושה עכשיו' או'ראית?' או 'הוא גומר את עצמו'. זה לא שאני מתנשא חס וחלילה, זה פשוט מלחיץ אותי. כיוון שזה סוג של עבודה, ואני לא רוצה. סליחה, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכול".
אבל זה חלק מהעבודה.
"כן, אבל אני לא מסוגל".
ובכל זאת אתה עובד בלי הפסקה כבר 30 שנה, אז אתה מוכיח שאפשר להשיג עבודה בלי להתמנגל. "כנראה שכן, אני לא יודע לתת עצה בזה. כיוון שאם היית שואלת אותי אם ללכת, הייתי אומר לך 'תלכי, זה חשוב'. הנה , אני שומע את עצמי, אבל אני לא מסוגל. אני לא מסוגל וזה יותר חזק ממני ואין בכלל מה לדבר על זה. אני גם לא מסוגל לבלות עם הרבה מאוד אנשים. אני צריך חברה קטנה".
אפרופו חברה, אני מוכרחה לציין שההרכב החברתי שלך מאוד לא צפוי, יוסי שריד אמר עליך פעם שאתה אחד האנשים שהוא הכי אוהב, על שלמה ניצן אמרת שהוא אחד מחבריך הטובים, ואיך לומר, הם נתפשים בציבור כאליטיסטים, כלומר, מה ליוסי שריד ול"כוכב נולד".
"טוב, אל תעליבי אותי, אי אפשר להגיד שאני עממי מאוד. בעצם, אני גם לא יכול לקרוא לעצמי אליטיסט. אני יכול לבלוע הכל. אני גם אוהב ובולע ג'אנק. אבל יש לי גם את הצד השני, אם יש הקרנה של פאסבינדר, אני ארוץ לסינמטק לראות את הסרטים שלו. החלום שלי פעם היה להיות העוזר במאי שלו. ואני ארוץ. אני סקרן. סקרן גדול, אפילו יותר מדי. אני אוהב ציור ואני רץ למוזיאונים, ואני אוהב סרטים, אבל נכון, אני אוהב גם סרטים רעים. חוץ מזה, מעגל חברתי זה משהו אחר. זה לא הפרצוף שלי כבמאי".
ב-72' הוא חנך את הקריירה שלו כבמאי, עם מופע היחיד הראשון של חוה אלברשטיין. "לא הרגשתי שמפה אני מתחיל להיות במאי. היא היתה ידידה מאוד קרובה שלי ומאוד אהבתי אותה כזמרת והתחברתי אליה. אחרי הערב הזה פתאום עולם הבידור חיבק אותי. ופתאום נלחצתי ואמרתי, אני לא אהיה במאי 'רציני', כיוון שהרגשתי שעולם התאטרון שבעצם ממנו ברחתי-ועד היום הוא מאיים שם מאחורה-אני לא התנתקתי ממנו לגמרי, עדיין אכפת לי מה יגידו ואיך, פתאום רציתי שוב למצוא חן בעיני אותם אנשים שמהם ברחתי. כמו עם הורים, אתה כל הזמן רוצה לברוח ומוצא את עצמך אצלם שוב. ואני מצאתי את עצמי לא מוצא חן בעיניהם, כיוון שהתאטרון הרפרטוארי רואה בי במאי שעוסק רק בבידור. פתאום לא הייתי שלם עם זה ואמרתי,'וואללה, אני צריך לביים גם תאטרון רציני'. ובעצם לא עשיתי כלום בשביל זה".
למה ?
"כי הציעו לי המון דברים, פיתו אותי. זה עולם מאוד מפתה, פתאום עבדתי המון. בבוקר ביימתי ערב יחיד לרבקה מיכאלי ואחר צהריים ביימתי ערב ברכט".
מה עם שנות החמישים, מיוזיקלס עם בחורות במים.
"פחות, לא הייתי פריק של מחזות זמר. בשום אופן. את 'קזבלן' אני עומד לביים עכשיו בתאטרון חיפה ואני מתבייש להגיד שכשהציג אז לא ראיתי".
אבל אסתר וויליאמס, זה קרוב למה שאתה עושה.
"לא נכון". מלכות יופי. (צוחק) "אוקיי, אני מודה. מלכות יופי זה אסתר וויליאמס. אבל מלכות יופי זה חלטורה ולא עשייה".
מה ההבדל? למה מהדברים שעשית אתה קורה עשייה ולמה אתה קורא חלטורה?
"עשייה זה מחזמר, 'יוסף וכתונת הפסים' זה מחזמר. 'ברנשים וחתיכות', וגם'בוסתן ספרדי'. תזכרי שזו ההצלחה הכי גדולה שהיתה אי פעם במדינת ישראל, יותר גדולה מ'הדיבוק'. זה עבר את האלף פעם, אין לזה תקדים במדינה. אתה עובד עם הזמרים על ההגשה, על הקונספט".
היית רוצה לעשות קולנוע?
"תראי, זה מסוג הדברים. . . אני יכול להגיד שלא. די, זה אפילו פאתטי להגיד שנורא רציתי פעם, השיחה הזאת מדכאת אותי כיוון שאת מעמידה מולי מראה, אני שם לב שכאילו יש פער מאוד גדול ביני לבין העשייה שלי. אם אנחנו מדברים על פסטיבלי ילדים ומחזות זמר, אז הכל באמת לה לה לה. זה בסדר, זה דבר אחד. אבל פתאום אני מבין שכאילו נוצרה לי תדמית שכל מה שאני עושה זה קצת מחזות זמר, ופסטיגלים וקצת אסתר וויליאמס, וזה רחוק מהמציאות. אני רוצה לצעוק: אני לא עושה אסתר וויליאמס! ".
אבל אתה יודע בעצמך איך תדמיות נוצרות, כמה אנשים הולכים לפסטיגל וכמה לערב ברכט. זה לא פער שאתה רוצה לצמצם?
"נו אז מה אני אעשה. פסטיגל אתה עושה כולה פעם בשנה. עשיתי עוד המון דברים אחרים. ובאשר לצמצום הפער, קולנוע- לא היה לי אומץ אף פעם. צריך אומץ לעשות קולנוע".
אז יש תחושת פספוס?
"לא. כי הבנתי שאני שייך לבמה. לפעמים יש סוג של תסכול, כי יש המון דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי. אבל בסופו של דבר אני לא רואה את עצמי ככישלון בכלל. אני עובד. אם אני לא עובד יומיים אני נכנס לדיכאון נוראי. אני חושב שקיבלתי את זה מאבא שלי, שצריך לעבוד וצריך לחיות, שאין ברירה. הוא היה איש קשה יום ועבד במפעל לנעליים, סוג של סנדלר. לא היתה לו כמעט עבודה ולא היה כמעט כסף".
יש משהו שלא היית עושה?
"לא הייתי עושה משהו שעושה רע לאנשים. אני מתפתה להגיד שלא הייתי נהיה מבקר. אבל זה לא פייר, כי אני שופט".
היום נוח לך עם עצמך?
"כן. כשהייתי צעיר מאוד לא אהבתי את עצמי. טוב, אני לא אוהב את עצמי גם היום".
למה ?
"אני לא אוהב את עצמי כל כך. אבל אני כאילו חי עם עצמי יותר, למדתי לחיות איתו יותר בשלום, אבל אני לא אוהב את כל העניין הזה כל כך".
העניין שנקרא צדי צרפתי?
"נכון".
מה יש לא לאהוב?
"מה זאת אומרת מה? אוי, זה מלחיץ אותי השיחות האלה".
למה ? זה מקסים, אתה אומר דברים שלאף אחד אין אומץ להגיד. זה נראה שאתה קצת משחזר את מה שכתבו עליך בגיל 15, שצדי צרפתי זה דבר בלתי נסבל.
"אז את רוצה להגיד שאולי הוא צדק? אוי ואבוי ".
אני שואלת אותך, הוא צדק?
"יש אנשים שמאוד נהנים מעצמם ואני לא אחד מהם. הוא צדק בכמה דברים, הוא לא אהב את הקול שלי וגם אני לא סבלתי את הקול שלי. אבל הבעיה היא", הוא צוחק, "שהוא גם לא סבל את ההליכה שלי, את כולי. הוא ממש ירד לפרטים. אבל עכשיו ברצינות, אתה לא סובל את עצמך ובכל זאת חי עם זה. אני לא יכול להגיד שהייתי אדם שהחברה לא סבלה אותו. הייתי מאוד מקובל".
והיום ?
"היום כבר לא אכפת לי מעצמי כל כך, די. אז יש לי קול מחורבן".
אבל אתה לא שר, מה אכפת לך?
"אני לא מסוגל לשמוע את עצמי מדבר". אף אחד לא מסוגל. "כן, גיליתי את זה רק אחרי שהתחלתי להופיע בטלוויזיה. פעם התמוטטתי כשהייתי שומע את עצמי בראיונות רדיו.'כוכב נולד' מאוד הבריא אותי. למדתי לחיות עם עצמי, אני כבר לא בפאניקה כל כך, איך אני נראה, איך אני נשמע".
אז יש צדדים טובים בהתבגרות?
"יש, בוודאי שיש, רק על העטיפה יש לי טענות".
יש איזו תקופה שהיית רוצה לחזור אליה?
"הייתי שמח להיות עוד פעם יותר צעיר. זו צביעות להגיד שלא. מי לא היה שמח להספיק לעשות עוד כמה דברים שהדור שלכם מצליח לעשות שאני מתקנא בהם".
למשל.
"למשל, בהשתלטות הזאת על המחשב שמוציאה אותי מדעתי. כמובן שיש לי מחשב בבית ויש לו שם אפילו".
באמת ? איך קוראים לו?
"לא משנה. זה מביך אותי. סתם".
למה יש לו שם?
"כיוון שהוא היה הרבה זמן בחדר שינה ואז הבנתי שאנחנו לא מסתדרים, אז אמרתי שאולי אם כל אחד יהיה בחדר נפרד החיים יהיו יותר טובים. לפעמים אני ניגש אליו לחדר שלו ויש דיאלוג קצת יותר טוב".
מה השם שלו?
"לא לא. זה מגוחך".
למה ?זה אולי הדבר הכי חמוד ששמעתי.
"לא שם ישראלי".
נו תגיד.
"סזאר".
גדול .
"אז יש תקופות שאנחנו בנתק מוחלט ויש תקופות שפתאום דווקא מסתדרים, אבל זה לא דבר שזורם, ולא הגענו לזוגיות שלמה. זה אחד הדברים שאני מתקנא בדור הצעיר, אבל חוץ מזה, אם לענות ברצינות, הכל אצל הצעירים הרבה יותר פשוט, הם הרבה יותר מטריאליסטים, הם לא מתרגשים מכלום, הם ישר חושבים מה ייצא להם מזה. הדור שלי לא חשב ככה".
השתתפת במחזמר "שיער". התפשטתם ושרתם על סמים ואהבה חופשית בתקופה הרבה יותר שמרנית מהיום, ואז בא ג'קו ואומר שהוא לא אוהב את רמי קליינשטיין.
"והמדינה מתמוטטת, וזה מוציא אותי מדעתי. זה מראה שהחברה לא יכולה לקבל כלום, שהיא הפכה להרבה יותר שמרנית ממה שהיתה אז ולא להפך. באותן שנים ש'שיער' עלה בארץ החברה היתה מאוד פתוחה והיו סמים וזה לא היה דבר מאוד מוזר. היינו מכורים לביטלס ולאבנים המתגלגלות ובלילות מתפרעים ומבלים עד ארבע בבוקר במועדונים. אותו הדבר בדיוק, רק בלי שמדינה שלמה תצא מדעתה. ההבדל היחיד הוא שלא היו זיונים בשירותים".
אבל היו אורגיות.
"נכון, היו אורגיות, את צודקת. היה אותו הדבר בעצם".
אז מה ההבדל?
"אין הבדל. היה יותר נוח. אני חושב שהנוער של היום הוא רק כאילו יותר פתוח, אבל בעצם הרבה יותר שמרני, חוזר לערכים שאנחנו ראינו כמיושנים. אבל אני חושב שהיום הצעירים יותר בטוחים בעצמם. לעבור מצלמה זה כמו מפגש בין בני אדם, אם את אוהבת את המצלמה היא תאהב אותך, זאת אומרת אם את מאוד משוחררת אז מה יכול להיות רע? אם לא תיראי יפהפייה, תיראי מקסימה, אם לא תיראי מקסימה, אבל תיראי אמיתית, אותנטית, משהו ייצא. והדור הצעיר מבין את זה. אני מבין שכולם, כולנו, גם הצופים, משוחררים יותר ופחות ביקורתיים ופתוחים יותר. לא מוכנים לאיזה דבר סינתטי".
אבל ב"כוכב נולד" הופכים לסינתטיים.
"זה הוויכוח הרגיל, ואני לא מסכים. כבר אין לי כוח, בכל מקום כשאני הולך אני מתווכח על זה. בכל מקום אומרים 'הם סינתטיים', הכי קל להגיד את זה. אני לא מבין, אם מלבישים אותם אז זה סינתטי? הם צריכים לבוא בלויי סחבות? זה טלוויזיה, זה שואו, זו תוכנית בידור וזה צריך להיראות טוב".
השאלה היא אם הם מצליחים להוציא מעצמם משהו אותנטי.
"אותנטי זו מילה שמוציאה אותי מהדעת, כי בסך הכל בשואו ביזנס אנחנו נשארים אנחנו. אף אחד לא משנה אותנו, אני כבר מעל 50 שנה בתעשייה הזאת ואף אחד לא הצליח לשנות אותי, וגם אני לא הצלחתי לשנות אף בן אדם. על הבמה כולם הפכו אצלי לגדולים מהחיים, כי אני רוצה ליצור פנטזיה, אני לא רוצה לראות אותם כמו שהם נראים ברחוב. צריכה להיות סיבה שמישהו ירצה לשלם כרטיס או לפתוח את המסך" .
לא מזמן ערכו לך ערב הצדעה, מצד אחד כבוד גדול ומצד שני יכול להיות קצת מעליב. עושים את זה בדרך כלל למי שגמר את הקריירה או שמת.
"אני לא חושש מזה, אני צריך לחשוש? אני שמח שזכיתי שיעשו את זה כשאני בחיים. ישבתי כל הערב ורק התמוטטתי, זה היה כמו מין מסע, התמונות, השירים, לא האמנתי שאני עשיתי את כל זה. והבנתי שם שאני שלם עם כל מה שעשיתי. זה היה כמו מסע במנהרת הזמן".
כבוד השמור לכוכב.
"אויש, תפסיקי כבר, את יודעת את האמת, שנה אני לא אהיה על המסך ואף אחד לא יזהה אותי. שנה לא אהיה על המסך ואשכח כאילו לא הייתי מעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
