הקשר הצרפתי
אשר צרפתי מגלם ב"תנועה מגונה" את דרייפוס, איש שב"כ בדימוס, אלים ומקושר היטב הן עם עולם הפשע והן עם המשטרה. ראיון לקראת עליית אחד הסרטים הישראלים המדוברים של השנה
צרפתי (61) שחקן בעל קילומטארז' רב וניסיון בימתי עשיר החל את דרכו בסטודיו למשחק של נולה צלטון, אחת המורות והבימאיות המרכזיות ביותר בעולם התיאטרון של ישראל המתהווה. הוא היה אז בן 18 והרגיש שהמשחק בחר בו ושהוא זקוק לבמה. היום, כשמאחוריו ארבעה עשורים של משחק (בקולנוע ובתיאטרות "הבימה", "חיפה", "הקאמרי" ו"באר שבע"), בימוי ואף ניהול תיאטרון עצמאי בשם "המדרגות", הוא רעב מתמיד לתפקידים חדשים, מקווה להופיע כמה שיותר, נהנה כשמזהים אותו ברחוב ועובד על תסריט לסרט ישראלי עם במאי צעיר. "תנועה מגונה" היה עבורו רגע שיא בקריירה הקולנועית.
"הקשר בין צחי גראד לביני נוצר לפני שמונה שנים. נפגשנו לראשונה ב"הבימה". אני שיחקתי במחזה אמריקאי בשם "בחורים טובים" בתפקיד שהיה במקור של ג'ק ניקולוסון, וצחי, שהיה אז בתחילת דרכו שיחק שם באיזשהו תפקיד קטן", הוא נזכר. "היה לנו קשר ידידותי ולא הדוק עד שיום אחד, אחרי שנים, נתקלתי בו ברחוב והוא הזמין אותי להקרנה של "ג'ירפות", הסרט הראשון שהוא ביים. בעקבות המפגש הקשר בינינו התחדש והידידות התחזקה.
למטה: הטריילר של "תנועה מגונה"
איך לוהקת לתפקיד?
"צחי עשה כמה וכמה אודישנים ולא מצא את האיש שהוא מחפש ושהיה לו בראש. אז, הוא נזכר בי, פנה אליי והעביר לי את התסריט שאהבתי מהרגע הראשון. לא עשיתי אודישן לתפקיד, קיבלתי אותו מיד ונכנסתי אליו ללא בעיה".
צרפתי מגלם בסרט את דרייפוס, איש שב"כ בדימוס, אלים ומקושר היטב הן עם עולם הפשע והן עם המשטרה. לאחר תקרית בה הוא עוקר את דלת מכוניתם החוסמת את הכביש של בני הזוג קליינהאוס (קרן מור וגל זייד) יוצא זה למרדף אחריו בכוונה להשיב את כבודו האבוד ומסתבך אתו ועם פמלייתו.
התחברת לתפקיד האיש הרע?
"אני מאוד אוהב לשחק דמויות מרושעות. שיחקתי במקבת' בהבימה, שזו גם דמות שלא טומנת ידה ביושר ושמעתי מלא מעט אנשים שהצפייה בסרט גרמה להם ממש לפחד ממני. אני תמיד יוצר ביוגרפיות לתסריטים או למחזות שלדמות שאותה אני משחק אין ממש ביוגרפיה. לגבי דרייפוס
דרייפוס צולע. גם את הרגל הוא אוהב?
"בטח, גם את רגלו הצולעת הוא אוהב ומעריץ. החלטתי שהצליעה נגרמה מקרב עם משפחת פשע אחרת בו הוא היה מעורב וספג כדור ברגל. בכלל, לא הייתה לי בעיה לצלוע על הסט, נכנסתי לזה די בקלות ולא הייתי צריך לעשות חזרות בבית על מנת להתרגל לדרך התנועה הזאת."
מודל לחיקוי - דון קורליאנו או זאב רוזנשטיין?
"דון קורליאנו, אהבתי ממש את כל הטרילוגיה של הסנדק. אני לא סובל את הבמה שמשפחות הפשע הישראליות מקבלות פה בארץ. הן ממש יקירות אולפני החדשות, הכוכבים מספר שתיים אחריי הטלנובלות. אני מעביר ערוץ בכל פעם שמשהו עליהם משודר. בצעירותי הכרתי אנשי פשע, ישבתי אתם בבתי קפה ובבתי קולנוע ואני מכיר את ההתנהלות שלהם, אפשר להגיד שלמדתי מזה".
לאורך שנות עבודתו התנסה צרפתי לא פעם בבימוי. הוא פתח תיאטרון קטן בשם "תיאטרון המדרגות" שפעל מספר עונות ונסגר עקב עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, לאחר שלאורך תקופה מאן הקהל להגיע. עם זאת, הוא סבור שהבימוי לא גרם לו להיות שחקן שקשה יותר להדריך ולביים. "הוויכוח היחיד ביני לבין גראד היה על איזה ז'קט ללבוש ואני ניצחתי", הוא מכריז בשמחה, "רציתי ללבוש ז'קט לבן שיהיה ניגודי לדמות וללבוש המתבקש, השחור היה בנשמה".
איך התרשמת מעבודת הבימוי שלו?
"זו הפעם הראשונה שעבדתי אתו כבמאי ושמחתי לגלות שמצד אחד הוא היה מאוד החלטי ומקביל מאוד פתוח. היה לו טיפול מאוד נכון בדמויות והדרכת דמויות חזקה. אני חושב שהוא בן אדם מאוד מוכשר, ראיתי את זה כבר בג'ירפות והופתעתי עוד יותר לטובה. אהבתי את "תנועה מגונה" יותר מאשר את הג'ירפות הוא עובד מאוד יפה, קומפקטי, בלי זיוני מוח, עם רמזים שגורמים לך להתאמץ ולהבין מה הכיוון שאליו הוא חותר".
שיחקת עד היום ב-25 סרטי קולנוע. מ"מנגד" של מנחם בינצקי בשנות ה-70, דרך עבודה עם מנחם גולן ואורנה בן דור ועד "כנפיים שבורות" ו"האסונות של נינה" העכשווים. איך אתה רואה את השינויים וההתפתחות של הקולנוע הישראלי?
"לצערי הרב בצעירותי עבדתי בסרטי בורקס. לא היה דבר אחר, ולא הייתה רמה אחרת. נהגתי לקחת חופש מהתיאטרון מעת לעת כדי להרוויח קצת יותר בקולנוע. לעומת אז, הקולנוע היום הרבה יותר מקצועי. החל בצילום, דרך הבימוי ועד רמת התסריטים שהם טובים בהרבה וברורים יותר. פעם עשינו סרטים על סטים מתפרקים עם ברזים דולפים. היום זה עולם אחר לגמרי. ראיתי את 'בופור' לא מזמן, סרט בכלל לא רע. הסרטים התקדמו בצורה מדהימה בעשר שנים האחרונות."
ומבחינת מוראלית?
"גם אז כולם היו בטוחים שהם עושים קולנוע פאר. הכל היה פומפוזי יותר והקולנוע היה שייך לחבר'ה המבוגרים והמכורים. היום אתה רואה אנשים צעירים לוקחים חלק בכל סוגי התפקידים ואני נהנה לעבוד איתם. קם דור נפלא של במאים, פשוט לקנא בהם. וזה, לפני שדיברתי על הצלמים. קחי לדוגמא את העבודה של שי גולדמן, הצלם של הסרט של תנועה מגונה שפשוט החזיק את המצלמה ביד למשך כל הסרט. זה ביצוע מדהים וזה חסך 30 אחוז מהזמן".
מה לגבי הפידבק מהקהל, אתה מעדיף את הקולנוע או את התיאטרון?
"זה נכון שבתיאטרון התגובה היא מיידית וחיה, אבל נטמעתי בזיכרון הציבור בגלל משך השנים שאני על הבימות. כל שחקן צריך ורוצה את אהבת הקהל, פסיכולוגית אני זקוק לזה, ולמזלי היה לי את זה בשפע. את עיקר הפרסום קיבלתי מהקולנוע וכשעוצרים אותי ברחוב זה בגללה הסרטים ולא בגלל ההצגות. אני בהחלט נהנה מזה".
למה אתה נעדר כמעט לחלוטין מהמסך הקטן?
"אני לא אוהב את הפורמט הזה ולכן היו לי שם הופעות בודדות. הצילום בטלוויזיה הוא נורא ולעניות דעתי הרמה בארץ ממש איומה, ערוצי הילדים, הטלנובלות והערוצים המסחריים משחיתים כל חלקה של טוב טעם שם. השתתפי בסדרה של אורי ברבש על פרשת קו 300 כי ספציפית הנושא היה לי ממש חשוב אבל כמעט בכל הזדמנות שתנתן לי, אני אעדיף להופיע לשחק בתיאטרון או בקולנוע ולא בטלוויזיה".
היית מרוצה מהחלק שלך בסרט?
"אני תמיד, בלי שום יוצא מן הכלל, שונא את עצמי כשאני צופה בי משחק בפעם ראשונה. אני שרוי במבוכה, לא יכול להסתכל על עצמי וחושב שאני הכי רע בעולם. הבעיה היא שאם לא מחזקים אותי ומעודדים אני משתכנע ונשאר באותה הדעה".
הפעם השתכנעת?
"כבר בזמן העריכה של הסרט ישבתי עם חבר בבר מקומי ושתיתי קולה עם חבר", הוא אומר בגאווה ושמח להכריז כי הוא כבר 17 שנים לא נוגע באלכוהול, "ישבו לידנו שתי בחורות וכשהסתובבתי לעברה של אחת מהן היא פלטה צעקה ואמרה "אמאלה, אמאלה". מסתבר שהיא הייתה קשורה לצוות שעבד על הסאונד של הסרט והדמות שלי נחקקה לה בראש. זה כבר היה סימן טוב. אחרי הסרט אמרו לי לא מעט אנשים שהם באמת נבהלו ממני וכן, אפשר להגיד שהשתכנעתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
