סינגולר
הראל מויאל חוזר ומפתיע לטובה עם שיר מחאה אישי, שלמה ארצי לא מצליח לקחת את מוקי לטיול שנתי ויהודה פוליקר בדואט יווני, שאולי ילווה טוב את האביב הנצחי של כנסיית השכל. חגיגת מיינסטרים בסינגולר
המוזיקה הישראלית הפכה באופן רשמי לחובבת מארשים. עברי לידר היה הראשון להתחיל את האופנה החדשה עם הפתיחה החזקה של "ניסים", מוש בן ארי המשיך עם הפתיחה של "אנצל" ועכשיו מגיע הראל מויאל עם הפתיחה של השיר החדש מאלבומו השני. הצלילים החזקים האלה, שמייצרים דרמה מיידית, יכולים להפוך כל שיר לפצצה אמיתית או לחילופין לקלישאת רוק נבובה. מויאל, באופן מפתיע ומשמח למדי, זכה באופציה הראשונה.
"לא מכירים אותך", אותו כתב והלחין מויאל (ובהפקה מוזיקלית של נדב ביטון שגם הפיק את האלבום הראשון) הוא ללא ספק שיר טוב יותר מכל הסינגלים ששוחררו מאלבומו הראשון. גם אם להיטים כמו "אמצע הלילה בכפר" ו"אז תבואי" קיבלו את ימי הפלייליסט
השיר החדש ממקם את מויאל כיוצר אמצע הדרך שמנסה לפתוח דלת לעולמו הפרטי בצורה כנה למדי. "לא מכירים אותך" אולי רחוק מלהיות מקורי, אך בתור רצועת פתיחה ליצירה שבדרך הוא לגמרי מספק את הסחורה. התכנים האישיים, כמו ההגשה והקול שהשתפר, מביאים את מויאל כשהוא בוגר יותר ורגיש יותר. חבל שזה לא קרה לפני שלוש שנים, אבל אף פעם לא מאוחר.
מילים ולחן: הראל מויאל
"איזה שיט. מושחתים שתו אותנו בקשית" הוא אולי המשפט הכי נכון לרגע הזה במציאות הישראלית. האיש שאחראי לו, שלמה ארצי, כבר ידע לכתוב כמה משפטי מחץ שייטיבו לתאר את המצב המחורבן שבו אנחנו חיים, מבחינת המושחתים לפחות. אלא שהפעם ארצי ממקם את "המצב" בתוך עולם אינטימי ומגלגל אותו בלאפה שעונה לשם "החיים".
מוקי, כסוג של סייד קיק מוזיקלי, מביא כאן את המקצבים שלו מהבית במעין ניסיון להיות מייק סקינר של המיינסטרים הישראלי. אלא שארצי, איש עם שורשים שונים לחלוטין מאלה של מוקי, מכניס את הבחור לנישה שלו וכל המישמש הזה יוצר שיר בעייתי למדי, שגם אם יש בו אלמנט מדביק בטירוף הרי שהוא מאבד מכוחו כבר אחרי הפזמון הראשון.
"החיים" יכול היה להיות השיר הכי טוב מתוך "שפויים". השילוב הסגנוני מציף איזה געגוע למשהו חדש שארצי יכול היה להביא לנו במתנה. במקום זה קיבלנו חצי העתק משירים שיצאו כבר ב"צימאון" ("על פי תנועת הרכבות" כדוגמה בודדת ולא יחידה) ויובש יצירתי שמתמזג מדי פעם בהבלחות טקסטואליות מרנינות. בימי בצורת, כנראה שצריך ללמוד להסתפק במועט.
מילים ולחן: שלמה ארצי
הרבה זמן שלא שמענו מיהודה פוליקר. האיש, ששיריו הפכו לפס הקול הרשמי בטקסי אושוויץ, וזה שנבחר לאמן שהוציא את האלבום הכי חשוב בישראל ("אפר ואבק") - שחרר לעולם את אלבומו האחרון לפני שש שנים. מאז הוא הספיק להופיע עם כל מיני חברים (המופע האחרון שלו עם בריסחרוף נחשב בעיני רבים למופע המעולה של השנה) ולעבוד על אלבום חדש, שממנו אתם מקבלים טעימה ראשונה.
מנוליס רסוליס, שהפך מזמן למוזה עבור פוליקר (הוא הספיק לבצע משיריו בסיבוב ההופעות האחרון שלו), שלח יונת שלום לזמר הישראלי וזה נענה לה בשמחה. האלבום החדש עליו עבדו יחד בשנים האחרונות, יצא בימים אלה לחנויות ו"יהודה ועמנואל" הוא השיר הראשון מתוכו.
פוליקר, שידוע כמתיוון מובהק (במובן הטוב של המילה) מביא כאן סיפור מקסים (מילות השיר באנגלית מצורפות לסינגל) על שני אבות. האחד היה ספר, עבד בסלוניקי, נכלא על ידי המשטר הפשיסטי של מוסליני וסיים את חייו בחיפה, גם השני התחיל כספר, גדל בכרתים, נכלא באושוויץ ועלה לישראל. שני הסיפורים נשזרים זה בזה על ידי קולותיהם הגבריים של פוליקר ורסוליס במעין שיר ערגה לאותם אבות שהשאירו זיכרונות ומוזיקה משובחת כירושה.
קשה לדעת עד כמה אלבום שלם של יצירות יווניות ידבר אל הקהל הממוצע בישראל, אבל אם יש קהל כזה, מובטחת לו הנאה גדולה מהאלבום הטרי.
מילים ולחן: מנולוס רסוליס
יהודית רביץעושה "קולדפליי" לא תהיה כותרת מוגזמת עבור "שוב מתחלפת העונה". אתם, שמאזינים לכריס מרטין לפני השינה, מוזמנים להחליט אם מדובר במחמאה גדולה או במחמאה עגומה. אנחנו, מצדנו, מעדיפים לציין את הדמיון לפני שנעבור לטיפול בשיר עצמו.
העניין עם השיר החדש, כמו עם כל האלבום האחרון של רביץ, הוא המחסור בהוקים. אם בקלאסיקות המוכרות שלה ניתן היה לסמן את הרגע הזה, שבו גב היד מתחיל להצטמרר, הרי שהסינגלים האחרונים פשוט עוברים ליד האוזן, עושים נעים וממשיכים הלאה.
אולי מוגזם לדרוש מיוצרת מוערכת כמו רביץ אלבום שלם שיכיל נקודות חשופות ומלאות כוונה. ואולי לא. מה שבטוח הוא שאפשר היה לצפות לקצת יותר רגש בתוך הלחנים וההרמוניות שנשפכו אל אולם ההקלטות. אנחנו, אנשי מדון שכמונו, תמיד נחפש את העצב שמתחת לחיוך האצילי.
מילים: איתמר רוטשילד לחן: יהודית רביץ
יומרה היא אם כל חטאת. כנסיית השכל, חבורת אנשים מוכשרת במיוחד, כנראה גם שמעו את המשפט הזה מתישהו, ולמרות הכל, הימרה על הפרויקט הגרנדיוזי עם האוסף המחודש בעיבודים מקוריים לכלי מיתר. "למאיה יש אקדח" קיבל מלמלה אירית, "ידיים למעלה" הפך קברט אופראי ועכשיו מגיע "האביב הנצחי" עם תוספות קלאסיות מאת ויוואלדי.
ההבדל המשמעותי בין שני השירים הראשונים שציינתי כאן לבין זה האחרון היא אותה יומרה מסוכנת, שמאיימת להרוס גם לטובים ביותר. הרי זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה קלאסית (והסימפוניה הזו של 4 העונות היא הנדושה והנפוצה שבהן) מתלבשת על יצירות רוק. אלא שהפעם אין לכך כל הצדקה.
"האביב הנצחי" הוא שיר רוק מעולה. גם אם לכנסייה יש טובים ממנו, הרי שאין סיבה לקחת אותו ולשבש אותו עד כלות כפי שקרה כאן. אז נכון, בשתי היצירות מככבת עונת הביניים, אבל נראה שהיינו יוצאים מורווחים בהרבה לו היינו משאירים את השיר כפי שנולד מלכתחילה. זהו, עכשיו תלכו להופעת הענק שלהם בפסטיבל ישראל. זו הולכת להיות חוויה של פעם בחיים. באחריות.
מילים: רן אלמליח לחן: יורם חזן
לא ברור מה עבר בראש לטל שגב כשהזמין את אריק סיני לבצע איתו דואט. לא ברור, אבל צריך לשמוח על המחשבה ההיא שגרמה לשיר כמו "רק עוד דקה" לראות אור כפי שהוא. שגב, שעבד בעבר עם אמנים רבים (כולל שלמה ארצי, שרית חדד ורבים נוספים), יודע דבר אחד או שניים על הצלחות פנומנליות בשדה התעופה של גלגל"צ, אך נראה שבתוך תוכו הוא קצת ויתר על מסלולו האישי.
"רק עוד דקה" נשמע קצת יותר מהחומרים האחרונים ששחרר שגב לאוויר העולם. גם אם יש כאן כמה טעויות קשות בהפקת השירה (מי לימד אותו לצעוק ככה לעזאזל) הרי שסיני מצליח לקחת את השיר הבינוני הזה למקום גבוה בהרבה מזה שיועד לו. הקול הצרוד, הדיקציה והמתח שהוא שופך על הטקסט משדרגים אותו פלאים. עכשיו צריך לחכות לחומריו האישיים.
מילים ולחן: טל שגב
נא להמתין לטעינת התגובות
