המלאך רפאל
רפי לביא ז"ל: "לא איכפת לי למות מחר או בכל זמן אחר, מה שמשנה לי זה איך אני חי, מהי איכות חיי כרגע". שרית שפירא במכתב אישי לאחד היוצרים הייחודיים והמשמעותיים בתולדות האמנות הישראלית, שהלך לעולמו השבוע
כשסיפרת לי , אז באותה שיחת טלפון נוראית, אודות המחלה האיומה שמקננת בגופך בבליל המחשבות שחלפו אז בראשי הייתה אחת שאמרה כי אתה קיים ב"הווה מתמשך" והמוות לכן לא באמת יוכל לך. שהרי במשך השנים לכשנשאלת לשלומך נהגת לענות "קריטי אך יציב". (ואני, כמו הרבה ממקורביך שאוהבים אותך כל כך) נטינו להאמין כי כך גם תישאר איתנו לתמיד. והאינטנסיביות של חווית המיפגש: של אינטימיות, של משמעות, של כוונה, של קשב, של ניסוח מדויק של כל שיחה, כל דיון, כל שאילה, כל הלצה שעלו בכל פעם ופעם של שהות במחיצתך גם העניקו תוקף מיוחד למילים "רגע" או "עכשיו" שכה היה שגורים על לשונך. "אמנות עכשיו", למשל, כתבת בעבודותיך.
בשיחות רעים, תמיד אבל גם ובעיקר בתקופה האחרונה בה כולנו היינו חרדים כל כך לבריאותך שהלכה ונחלשה, טרחת להדגיש כי "לא איכפת לי למות מחר או בכל זמן אחר, מה שמשנה לי זה איך אני חי, מהי איכות חיי כרגע". לרגע הזה נספח גם ערך מוסף, פואטי כמעט, קוסמי כמעט, נצחי כמעט מתוך כך שגרסת כי "האם עבודתי תקבל את ערכה ההיסטורי אם היא תירשם ביחס לעבודותיו של רמברנט? מהי המשמעות של אומדן היסטורי כזה שאורכו כחמש מאות שנה מול הזמן שמאז ה'מפץ הגדול', וכל הזמן מאז שהשמש החלה לזרוח והנצח כולו"? ואז, נוכח אמירה כזאת שלך, לדימויי השמשות, השקיעות, הזריחות או הפירמידות שבעבודותיך שורטט מעין אופק חדש: גם תמידי, גם זה שעולה ונעלם חליפות בדמותו של ה'רגע'.
ימים ספורים עברו מאז שהלכך ומחשבות מעין אלו אינן עוד אקטואליות בעבורי. המשפט ששב וטורד מאז את דעתי הוא המשפט שאמר לי חברך האהוב, אמיר, כאשר צלצלתי לשאול אם נשימתך שקשתה עליך לכל אורכו של היום השתפרה במקצת. פתחתי את השיחה בשאילה "אתה אצל רפי?" ואמיר ענה "רפי כבר לא אצל רפי". אם יש איזשהוא משפט נרדף, סינונימי, לאמירה הזאת הרי פירושו, בעיני, שאין כל רצף בין חייו של אדם ובין מותו; בין הרגעים בהם הוא עדיין הולך אל מותו ובין רגע מותו עצמו שורר פער מוחלט, חלל אבוד.
מקובל לומר כי האמנות מנציחה, או לפחות משמרת לאורך הדורות את קיומו של יוצרה. אבל בעיני, כרגע כשאני מתבוננת בציוריך התלויים מנגד עיני , זה רק חלקה של האמת. מעשה הציור, כפי שהוא ניכר במעשה ידיך, באותה מידה בה הוא אוסף אל תחומו את העקבות האותנטים ביותר של תנועות גופך, כך הוא גם נוכח כעדות בלתי מנוחמת לחסרונו של גוף זה - גוף שהדעת הטובה כל כך ניכרה בכל סימן שהותיר - סימן שקורא את הדעת לחקרו, לעמוד על פשר "מה הוא, לשם מה נרשם ומה ואיך ובעבור מי הוא קיים?"
מה שנורא במוות, במותך שלך קשור גם בכך שהוא לא יחדל לעולם מלהפריש מתוכו את הדממה. השתיקה שלא תיפסק של הקול שלך שלא יוכל להישמע אודות עניינים למינהם, אודות עניינים ברומו של עולם וענייני דיומא ובעיקר אודות כל כל הרבה הבלויות ומגעים גסים בענינים שהם ברומו של עולם, כלומר עניינים של אמנות (ובשנים האחרונות הבעת את דעתך אודות כל אלו כמעט אף פעם לא בפומבי ובעיקר באוזניהם של מקורביך, אלו שאהבת, ושרק הם דעתם על עולמך, תפיסתך ואמנותך הייתה חשובה לך).
מאז שהלכת קראתי הרבה מהדברים שנזדרזו להיכתב אודותיך וכמו שהיה קשה להיווכח עד כמה דברי שטות וחוסר דייקנות (ולו רק בעובדות עצמן) ניכרים בהם, קשה עוד יותר היה לדעת כי אי אפשר יהיה עוד יותר לדבר איתך אודות כך. דיבור שתמיד היה לו עבורי מעין אכות מטהרת, כוח המכונן מרחק בין כל מה שהוא בעיני אמנותי וטוב ובין כל מה שמתיימר לדעת אמנות מהי ולהשתייך לקהלה, אך למעשה רחוק ממנה מרחק שנות אור.
קהלם של גסי הנפש לעולם לא היה חשוב לך; אפשר ואחד מאמצעי ההגנה שנקטת נגדם היה השימוש באמירות או בדפוסי התנהגות הנתפסים כבוטים, כגסים אפילו. אבל מה שבטוח זה שפעם אחר פעם ביקשת לאחוז בכנף ביגדה של החידתיות, ה'אניגמטיות' (מילה שחזרת עליה שוב ושוב) - ולו גם במחיר זה שיגידו, פעם אחר פעם, 'מה הציור הזה רוצה להגיד"? ו"מה זה הקשקוש הזה"?- על מנת שידבק בעבודותך, מעט ככל שאפשר מסימני ההמוניות, הקליטה הקלה, ההתחנפות לדעת הקהל ומעשיי האמנות המפייסת את דעתם של מבקרי האמנות קלי הדעת. כששאלתי
למרות ששנאת קישורים ישירים, הרשה לי (ברגע זה שאין לי את קולך שיגיד "תפסיקי, תפסיקי") לחשוב על משפט זה ביחס לדמות המלאך שהופיעה בעבודותיך לכל אורך השנים אך חזרה ופקדה אותם בתכיפות גדולה מאוד בציוריך האחרונים (המופלאים כל כך). מעט כבר נאמר, והרבה וודאי עוד יאמר על דמות המלאך זו שלך, אבל בשעת מצוקה זו שלי אני מבקשת לחשוב עליה כעל אותה דמות "שבצד השני של הקו", התגלמות אחרת, מזוככת ואצילית יותר של נמען לשפה ולאמצעי תקשורת שתהייה שם בעבורי גם אם קולה לא ישמע ברבים.
כיון שאמרת לי פעם כי דמות המלאך בעבודותיך גם קשורה לזו שהופיעה בעבודותיו של ארוך, אני מרשה לעצמי לחשוב כי אותו 'מלאך' שלך כמי שעובר, או מורש מאמן לאמן במהלכה של האמנות הישראלית, ואולי ברצפה של האמנות בכלל; דמות של מלאך העומדת על המשמר, כ'שומר- סף בכדי שלא יפסק הקול הדובר את כוחם, יושרם ואיכותם הצרופה של הדוברים והדברים המחפשים אחר קיומם העילי, החידתי, המשמעותי והנסתר יותר של פני העולם. מבחינה זו ה'מלאך' שלך הוא גם הערובה ל"הווה המתמשך" שלך, למקום ולרגע בו המוות. מותך שלך לא יוכל לך.
רפי יקירי, יהי זכרך ברוך, יהי קיומך ברוך בליבם, במחשבותיהם, בדמותם ובמעשיהם הטובים היפים והחכמים של כל מי שחלקו ושחלקה במנת חלקה של האמנות הישראלית.
שרית שפירא היא אוצרת ותיאורטיקנית של אמנות עכשווית
צילום: רותם פלדנר, עריכה: דפי פלבמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם