הישראלי
צחי גראד פורח. הפריים טיים בערוץ 2 מחייך אליו, סרטו השני כבמאי עולה השבוע. אבל הוא מבקש לשמור על פרופורציות. אין לו טלוויזיה וכשהוא כבר צופה בעצמו, הוא בדרך כלל מוצא טעויות. הכרה ופרסים זה יופי, אבל מאות אלפי צופים עדיפים. והוא בהחלט אזרח מודאג ממה שרץ במדינה. מצד שני, הוא מודה, החיים לא רעים בכלל
אינני הראשון שציין זאת, אבל לא משנה לאיזה כיוון הופכים את זה - זו השנה של צחי גראד. האיש נמצא בבכל מקום, זיקית אנושית עם זיפים שנזרקה בהם שיבה. בקולנוע הוא הפציע ב"מלח הארץ" וב"מישהו לרוץ איתו" בתפקיד הגנגסטר הקרקסי, תפקיד שזיכה אותו בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. בטלוויזיה נקשר שמו כשחקן אופי בשורה של הפקות: איש המשפחה החרדי ב"מרחק נגיעה" עטורת השבחים; השאנטיפון האופורטוניסט ב"בשורות טובות" ; והמתווך המחוספס ב"אמאל'ה", מושא תשוקתה המפתיע של אורנה בנאי. בתווך יש גם את "אישה, בעל, בית" בקאמרי, ועד כאן זה רק גראד השחקן.
בשבוע הבא ייצא לבתי הקולנוע סרטו השני כבמאי, "תנועה מגונה", שכבר זכה בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל חיפה. צחי גראד, אד האריס מקומי: אדם שאזכור שמו ילווה לרוב בתגובה מעדות ה"תזכיר לי? ", אך ברגע שמחברים פרצוף לשם, מישהו כבר ישכח לסגור את ברז התשבחות. עברתי את הריטואל הזה ארבע פעמים השבוע כשניסיתי להסביר לאנשים על מי לעזאזל אני כותב.
למטה: צפו בקטעים מתוך "תנועה מגונה"
גראד, 44, באותו קול רועם אך מנומנם שכבר הפך לסימן ההיכר, קצת מסרב להתרגש מהמומנטום או מביסוס תווית האיכות. רחוק מהביצה התל אביבית, ממקום מושבו בכפר סירקין, מנותק כמעט במופגן מהמכונה שהכתירה אותו כבון טון, הוא נשמע לי כמעט אדיש. היתה שנה טובה? אז היתה. "עכשיו טוב, אבל בסך הכל אתה ממשיך וחי את עצמך", הוא נאנח. "גם עכשיו, שזו תקופה כאילו קצת יותר טובה לי - גם בפרטי וגם במקצועי, כשהדברים זורמים ויש יותר הצעות - עדיין
"אני מרגיש שבני האדם, חוץ מכמה בודדים, כלואים בתוך הפסיכולוגיה שלהם. גם כשאתה מצליח - אתה רוצה להצליח יותר. אז עכשיו אני מצליח כשחקן, אבל אני עושה סרטים ורוצה להצליח כבמאי. זה עוד לא קרה כמו שהייתי רוצה שזה יקרה. אז תמיד אתה נשאר על איזושהי דרך. זה ממש לא נכון שדווקא עכשיו אני כאילו יכול לעשות הכל".
גם הפרס בחיפה, גם פרס אופיר, גם מבסס את עצמך כשחקן מבוקש. התעשייה לא מחלקת טפיחות חבריות על השכם, היא מחלקת קרדיט. ושלך בעלייה מטורפת.
"אבל עובדה שלא נהייתי מיליונר מזה", הוא מושך בכתפיו. "או אפילו סתם עשיר. והחיים שלי נשארו דומים בסך הכל. בפרטי שלי, בקטן, בקרוב, דברים לא נורא השתנו. זה לא שפנו אלי כל התאטראות בארץ לשחק בתפקידים ראשיים במחזות של שייקספיר, ושאני רק יושב ומתלבט מה לקחת מביניהם. איפה שהאנרגיות שלי ממילא נמצאות עכשיו, כקולנוען, אני מרגיש שאני בתחילת הדרך. הקולנוע הישראלי עכשיו עובד הרבה עם חו"ל, ולצערי לא מכירים אותי מספיק שם ואין לי שם די קשרים. כיוצר קולנוע אני באמת בתחילת הדרך. יש לי הרבה למה לשאוף. בעצם, אני עדיין בתוך המסע הזה שלי".
תבחר תרחיש: מיליון צופים ב"תנועה מגונה", או 50 צופים ומועמדות לאוסקר לסרט הזר.
הוא חושב לרגע, מרצין ואומר: "הכרה חשובה, גם כי זו הדרך המקובלת, אבל הכי חשובים הם הצופים. אני הייתי מוכן לוותר על הכרה ופרסים אם הרבה מאוד אנשים היו באים לראות את הסרטים שלי והייתי יכול להתפרנס מזה. פרסים והכרה בעצם מאפשרים לך להמשיך וליצור. זה אמצעי, לא המטרה. בתעשייה תמיד מדברים על'הסרט הבא', ונראה לי ששני המצבים האלה היו מסדרים לי את הסרט הבא, אבל אני חושב שהייתי מעדיף את המיליון. כאילו, מיליון צופים? במציאות של היום? נראה לי שעם דבר כזה אתה מסודר לגמרי".
אף שלא למד מעולם קולנוע באופן ממוסד, סרטו העלי?לתי הראשון של גראד כתסריטאי, במאי, "ג'ירפות" (2001) הפך סרט פולחן. "אני נורא נמשך לבימוי", הוא מודה, ומשנורר בחינניות עוד סיגריה. "אני מרגיש שזה ממצה את היכולות שלי, מפקס את מה שיש לי לתת או לעשות. יש שם עוד עולמות שלמים שאני יכול עכשיו ללכת ולגלות, וכשאני מתחיל לחשוב על משהו, אני בדרך כלל רואה את הסיטואציה. לפעמים מתלווה אליה ממד רעיוני או אסתטי, אבל בדרך כלל זו הסיטואציה".
מעבר לעלילה הנשית המשולשת הסבוכה שכתב עבור "ג'ירפות", עיקר הבאזז סביב הסרט הגיע ממנגנון שיווק מתוחכם ואגרסיבי - חלוצי ביחס לכל מה שהיה מוכר כאן עד אז - שגובה בלא מעט פעולות של גרילה אורבנית (באישון ליל היה הבמאי החרוץ יוצא לרחובות תל אביב ומרסס את הלוגו של הסרט, נערה עם קוקיות, על מעברי חצייה). ואיך לא, כבר בשלבי ההפקה הראשוניים של "תנועה מגונה", שוב התפנה גראד למצוא את השטיק היחצני מסביב: כל ההפקה תועבר אינסטנט בבלוג מיוחד.
"יש בי מין יצר הרפתקנות משולב בסוג של יצירתיות, משולב בסוג של חשיבה מחדש על כל דבר", הוא מחייך. "כשאני בא למשימות שלא עשיתי מעולם אני מפעיל את הקומון סנס שלי, את החרמנות שלי, כדי לעשות את מה שבא לי. היה לי רעיון להפקה שקופה של סרטים, שהיא נקייה, שהיא מראה את ההתקדמות. חשבתי שיכול להיות שזה ייצור עניין. זה התחיל מאוד נחמד, ובשלב מאוחר יותר חשבנו למצוא לוקיישנים וניצבים דרך הבלוג, אבל ברמה הפרקטית זה בקושי עזר. כל דבר כזה הוא הפקה בפני עצמה ואחרי כמה זמן זה פשוט ננטש".
ברפרוף ראשון על נתוניה היבשים של הפקת "תנועה מגונה", קשה להבין מה הקשר בין ישראליות מיוזעת לתסריט של גל זייד ויעקב איילי, ששואב לא מעט מ"מיכאל קולהאס", הנובלה הפרוסית מתחילת המאה ה ?1- שעוסקת בשאלות של צדק ומוסר. יצירתו הקלאסית של היינריך פון קלייסט התבססה על סיפור חייו האמיתי של הנס קולהאזה, סוחר גרמני פשוט בן המאה ה-16. בדרכו לשוק הוחרמו סוסיו באופן בלתי חוקי בידי אנשיו של אציל. השלטונות העלימו עין, קולהאזה נכשל שוב ושוב בתביעותיו לצדק, וכאשר מאס בשיטה יצא למסע הרג נקמני נגד אותו אציל ונגד מדינת סקסוניה כולה. בגרסה המקומית הגיבור הוא מיכאל קליינהאוס (זייד) אזרח מן השורה, שעובר חוויה אלימה על הכביש לעיני משפחתו. רכבו נפגע על ידי דרייפוס המסתורי, גגנסטר ואיש שב"כ לשעבר, "עוד מהתקופה שעוד לא היו ועדות חקירה, איש גיבור", כפי שנאמר בסרט. קליינהאוס פונה למשטרה שלא עושה דבר; מנסה גם לפתור את העניין בנועם; אך כאשר הוא נואש מהשיטה בדרישתו לצדק, הוא שוקע באופן מחושב לתוך ספירלה של אלימות ונקמה.
"זה סיפור שהיה יכול לקרות בעצם בכל מקום", אומר גראד, "אבל כאילו השקיעו אותו עמוק בתוך נוזל ישראלי. הסיפור עצמו קורה בדיוק בשבוע בין יום השואה ליום העצמאות, שזה שבוע מכונן שגם מתקשר למה שעובר על קליינהאוס. זה מאוד ישראלי: כל העניין הזה של האלימות שמבעבעת אצלנו; האינצידנט בכביש, שמישהו יכול פשוט להתפוצץ עליך מכלום, בגלל שיש לנו הרבה סערות בפנים שפורצות החוצה. אני חושב שגם בכתיבה יש המון הבחנות ישראליות. משפט כמו:'אתה קונה אקדח נגד מחבלים ובסוף אתה הורג את האישה באמצע אוגוסט', מהדהדת ממנו המון ישראליות. או כשקליינהאוס בא למשטרה להתלונן, ואומרים לו 'המערכת קורסת, ידי המשטרה כבולות', כשברקע יש תמונה של משה קצב".
תקרא לזה משל, אלגוריה, אבל זו לא קינה לישראל? לישראליות? אפילו לאנושות כולה?
"זה תמרור אזהרה, כן. עכשיו בישראל יש המון ועדות חקירה, המון שחיתויות והתעסקויות. דברים יוצאים פתאום החוצה, כך שאולי בעצם זו התחלה של גל חיובי ואופטימי, אבל בגדול, כל המין האנושי נמצא על הדרך לאבדון. ישראל היא פשוט חלק ממשהו בינלאומי. תסתכל על איך שאנחנו מתייחסים לכדור הארץ. גם זו דרך לאבדון, לא? אנחנו פשוט הורסים את עצמנו, ואולי אנחנו יותר דומים לחיות ממה שאנחנו רוצים להודות בקול, למרות שאנחנו כאילו כותבים בעיתון או עושים סרטים. הקפיטליזם הזה, שמגיע לשיאים קיצוניים גם בישראל, זו מחלה שיש בכל העולם.
"כל אלה דברים שמשאירים את האזרח הקטן במקום נורא נמוך. דורסים אותו והוא מרגיש לגמרי חסר אונים. ואצלנו, בישראל, כרגיל, הכל בקצה. כמו שכל הסכסוך העולמי מתנקז ומתפוצץ פה, אני מרגיש שאנחנו כמו החצ'קון של העולם. פה זה הלבן של החצ'קון, בסוף פה זה יתפוצץ. עם כל האינטנסיביות, כל הקושי האדיר להקים פה מדינה ול? חיות בסיטואציה לא קלה כנראה נותן את אותותיו. אנחנו נמצאים בסוג של הידרדרות".
כסתם אזרח, יש לך עדיין אמון במערכת?
"לא. הסיסטם רקוב לגמרי. היום, תכניס בן אדם הכי חכם והכי ביצועיסט לראשות הממשלה, ואני לא יודע אם הוא יצליח לתפקד. הכל קשור בהכל, הכל מסואב כל כך, כל האינטרסים וההקשרים כל כך סבוכים אחד בתוך השני שאני לא יודע אם הוא יצליח אפילו להתחיל להתיר אותם כדי להזיז את הכל קדימה. זה דבר שהורס את עצמו. מה שכן, יש לי אמון אדיר באנשים. מה שיכול לקרות בעולם זה שיבוא פיצוץ נורא גדול, לאו דווקא מילולי, ואנשים יתעשתו. אנחנו, בתוך עצמנו, חייבים לייצר משהו בריא ומשם לצאת החוצה. אי אפשר כבר עם המחלות האלה. שיהיה איזה קומון סנס שייקח אותנו מלמטה ויבנה פה בסיס חדש. כי בישראל אנחנו כל הזמן על הקו. עומדים להתרסק - אבל מסתדרים. אין כסף - אבל נוסעים לחו"ל. בלגן בלגן - אבל בסוף יהיה בסדר".
ואם ההחלטה היתה לגמרי שלך, מה צריך לעשות פה? תן אל"ף?בי"ת של הבראה.
"אני מוכן שכל הפוליטיקאים יישבו בצד שנה, יקבלו משכורת ולא יעשו כלום. לא יקדמו כלום. רק שיסדרו שנעבוד בריא. בדיוק כמו עם הפלשתינים".
לא הבנתי.
"לי אין טלוויזיה, אז פעם ב..כשיוצא לי לראות תוכניות בסגנון 'פופוליטיקה', נדמה לי שהם ממשיכים להגיד שם בדיוק את אותו דבר. 'ניכנס בהם, לא ניכנס בהם. כן נבליג, לא נבליג. כן מתחמשים, לא מתחמשים'. קשקושים . אז ניקח כך וכך מנהיגים ישראלים וכך וכך מנהיגים פלשתינים, שייסעו לאיזה מקום, יישבו, ידברו, ולא יחזרו לכאן עד שהם לא סוגרים משהו. אני ממש לא צריך אותם פה. מצדי, שימו אותם במחנה פליטים, בתנאים של האנשים שהסכסוך הזה הכי דופק אותם. ושלא ייצאו משם! ", הוא שוב מרעים, "חודש, חודשיים. . . מצדי אפילו חמש שנים".
אבל גם זו קיצוניות. גם זו סוג של אלימות. יצא ממך קליינהאוס קטן בלי שהרגשת.
"יכול לצאת קליינהאוס מכל אחד מאיתנו. אני, לפעמים, יש לי קטע של עקשנות, שאני יכול ללכת עם משהו שאני מאמין בו או רוצה אותו, ואני מחזיק אותו עד שאני מגיע למקום. אבל עצבים? אני לא נכנס לאזורים האלה. אני נסוג לעצמי. לא יודע למה. אולי מספיק לי גם ככה".
נקמת פעם במישהו?
הוא מתעכב. "אני לא חושב", הוא אומר, כמעט מודאג. "אפילו על להחזיר למישהו מכות אני אצטרך לחשוב. . . מה , אשכרה לנקום? ללכת ולנקום במישהו כי הוא עשה לך משהו? כאילו, אתה צריך להיעמד באיזה מקום ולגייס את הכוחות. ברגע שאני מבין מה היה אני פשוט מניח לזה. הרי במרבית המקרים זה האינסטינקט שפועל, וזה מאוד לא אופייני לי".
עלילות מיכאל קליינהאוס דומות באופן חלקי לאותו יום מחורבן שעבר על וויליאם פוסטר, גיבור הסרט "בדרך למטה" של ג'ואל שומאכר מ=93'. פוסטר , בגילומו של מייקל דאגלס, הוא איש אפרורי שחוטף קריזה באמצע פקק תנועה, ויוצא בכוח הנשק להשיב את הסדר החברתי על כנו בלוס אנג'לס המהבילה, כמשל על החברה האמריקנית המתפוררת. "זה סרט שנורא נהניתי ממנו", מודה גראד, "אבל זה בכלל לא דומה. לא התחברתי אליו. הוא הרגיש לי משוגע.
"ייתכן שיש מצב שמישהו לא באמת משוגע, ופשוט לא יכול לשאת את המצב שלו יותר. איך אומרים? ", הוא כובש עוד חצי חיוך,"' לפעמים בן אדם מתאבד בצדק'. באמת יש אנשים שנורא קשה להם מכל מיני סיבות, ובשבילם זו גאולה. אבל ב'בדרך למטה' מייקל דאגלס מתחרפן על ההתחלה, כשאצל הגיבור של'תנועה מגונה' זה הולך לאט? לאט. הוא עובר על החוק רק במעט. המקומות האלה שבהם הוא עושה דברים שאנחנו לא היינו עושים הם קטנים, לכן ההידרדרות שלו מרגישה לך אמיתית".
"בכלל, אלה סיטואציות שונות לגמרי: כאן זה אזרח פשוט שפגעו בו פגיעה חמורה באמצע היום, באמצע הכביש, בא? מצע החיים, והוא הולך למשטרה להתלונן ומבקש שיטפלו בזה. זו התנהגות מגה לגיטימית. מייקל דאגלס סתם חוטף את הג'ננה. נכנס למקדונלד' ס עם שק של נשק ודורש שי ? גישו לו ארוחת בוקר בשעה 12:01".
מכל תפקידיו בחודשים האחרונים מבצבץ מגראד פן של ישראליות מזוקקת, נטולת סטראוטיפים. שורשי, חולמני, חוצפן, מצחיק, דוס וערס. אך שעה שהדמויות שלנו ניסו ללמד את הצופים משהו חדש על עצמם, על הישראליות שלהם, האיש שמאחורי הפרסונה חזר הביתה פחות או יותר אותו הדבר.
"לא גיליתי משהו חדש על הישראליות בכלל, או אפי? לו על הישראליות שלי", הוא מודה. "ברור שיש בי משהו מאוד ישראלי, אם כי ישראליות ממילא מפוצלת להרבה תרבויות, אז אני באמת לא מייצג את כולם. אני פשוט מרגיש את כל הכוחות המנוגדים בתוכי. אני יכול להיות ימני, או שמאלני. הרבה מהמחלות, או יותר נכון, הקונפליקטים שיש בישראל, אני מרגיש בתוכי.
"נכון שהיו לי כמה תפקידים די מגוונים, וגם אני מופתע מזה שעמדתי בהם בהצלחה. אני לא כזה שחקן של לעשות טיפוסים, אני יותר זורם עם הבמאי והחומר. כל פעם זה יצא לי קצת אחרת, אבל זה לא לימד אותי משהו חדש. במשחק אתה נדרש להוציא את מה שיש בתוכך, אז מן הסתם הוצאתי דברים שונים שיש בתוכי, כמו שיש אצל כל אחד. הרי כשאני משחק חרדי אני לא מרגיש חרדי. אני יכול להתחבר לזה שהמשפחה שם זה דבר יותר סגור, אני יכול להתחבר לדברים טקסיים. בארוחה אצל המשפחה החרדית שאירחה אותנו לקראת הצילומים של'מרחק נגיעה' יכולת לראות שהם באיזה טקס. אז אתה מאמץ את החשיבה, את רוח הדברים. ואתה תמיד מתרגם את זה לדברים שיותר קרובים אליך. בגדול אתה בא, משחק וזהו. זה די מאכזב, אני יודע".
חופשי מאכזב. אז מבחינתך, אין שום הבדל בין לגלם את שמואל הדוס, אורי הרוחני ופסח הפושע?
"לא ממש. פעם כיף לך לאהוב את הבת שלך; פעם כיף לך להסתלבט על'אחיך', שי אביבי; ופעם", הוא כובש חיוך, "נורא כיף לך להוריד סטירה למישהי".
ואתה נהנה לצפות בכל אחד מהם באותו מידה?
"אין לי טלוויזיה, אז אני בקושי רואה את עצמי. לפע? מים קצת בהקרנות, לפעמים שולחים לי בדיסקים. למשל את'אמא'לה' אני רואה עכשיו בדיסקים, אבל מקפיד לצ פות בהם בזמן ההקרנה שלהם בטלוויזיה. נהנה? לא כל כך. בכלל, לוקח לי כמה צפיות עד שזה מסתדר לי. אתה יודע, זה דברים נורא עדינים. אני לא שולט על איך אני יוצא החוצה באופן מלא, ועכשיו אני גם רואה את זה בתור במאי שיושב עם עורך, ופתאום עורכים את זה אחרת ממה שדמיינת. אני לא יודע להרגיש את הנתיב שהם לוקחים בו את הצופה. רק אחרי שתיים או שלוש צפיות אתה רואה את ההיגיון. ממרחק של זמן אני נרגע קצת, אבל אני תמיד מוצא טעויות".
הילדים שלך צופים בך?
"בתי עוד תינוקת, ובגלל שאין לנו טלוויזיה הבן שלי, בן השש, לא כל כך רואה. קלטתי גם שהוא לא נורא מתעניין. זה לא מעסיק אותו. הילדים הם הסנסורים הכי משוכללים בעולם, ויש דברים שהוא מרגיש, אבל הם לא נמצאים על השטח. אנחנו גם בקושי מדברים על זה בבית, וזה לא שכל פעם שיש עלי משהו בעיתון אז אני או שלי, זוגתי, מסתכלים על זה עשר פעמים. הוא מבין שאבא משחק. מה שכן, יום אחד הוא שואל אותי: 'אבא, אתה מפורסם?'. עניתי לו שקצת, שאלתי למה, והוא אמר שילד בגן אמר שאני מפורסם מהטלוויזיה. אחר כך, נדמה לי שלמחרת, הוא החליט שאני לא מפורסם ואמר לי את זה באופן ברור. ניסיתי להת? עקש, אמרתי לו שאני אולי קצת כן מפורסם, אבל הוא פסל את זה על הסף. יש לו אוסף קלפים של יוסי בניון וכל מיני שחקני כדורגל, אז הוא כאילו מבין מה זה'מפורסם', אבל ביני ובינם הוא קולט שיש איזה הבדל".
ובכל זאת, "צחי גראד סמל מין" הפך השנה למשפט לגיטימי. זה יותר מביך או יותר מטופש?
"תשמע, אני כבר נשוי וזה, אז אם מישהו - או מישהי - חושב שאני סקסי? זה מחמיא ואז זה קצת מביך. אם הייתי זוכה בתואר של איזה סמל סקס זה היה עוד יותר מביך, אבל אני אסביר את זה לעצמי בכך שזה עניין של כמה אתה נמצא במדיה. אין לזה משקל אמיתי".
אתה אוהב את מי שמסתכל עליך במראה?
"לא היסטרי. לפעמים כן, לפעמים לא כל כך. אבל אני לא הרבה נעצר מול המראה. מסתכל, אומר שלום, מה המצב, נותן איזה צ'פחה, עובר הלאה. אני כבר לא במקום הזה יותר שאם אני איראה טוב אז יהיה פצצות ואם לא אז זה אסון. זה לא האישיו".
נדמה שזה יותר רחב אצלך, ההתרחקות ממה שנדמה כ"מרכז" או "נכון".
"אני גם חושב שלמה שאני עושה זה לא חשוב כל כך. לי חשוב, ואני רוצה, שבמאים בארץ ירצו לעבוד איתי. בסדר, אם אתה יותר מפורסם זה אולי טוב מסחרית לתאטרון, אבל אני בעיקר צריך שירצו לעבוד איתי. אני לא חושב שאני יותר או פחות אצליח אם אני אהיה יותר 'במרכז' או באמצע 'מרקחה'. אני לא נמצא במקום שאם אני אהיה יותר בפתי ? חות או במסיבות זה ישנה משהו. דברים יכולים לעבוד גם אם אתה יושב בשקט בבית. עובדה".
גראד השחקן וגראד הבמאי הם שני אנשים שונים לגמרי. אחד עובד קבלן, השני לא פחות מארכיטקט הניצחון. "לי זה היה ברור שאני הבמאי הכי טוב ל'תנועה מגונה', מה גם שהיה צריך לעבוד על החומר", הוא קובע נחרצות. "זה משהו שאני טוב בו, לקחת משהו 'טוב' ולהפוך אותו ל'מצוין'". הוא מעיד על עצמו שהוא במאי שמגיע מוכן: "אני לא צועק, משתדל לעבוד מסודר. אני די קונטרול פריק", הוא מחייך, "אבל אני חושב שזה משהו יותר כללי, לאו דווקא קשור בבימוי. אני עושה כבוד לאנשים שנמצאים סביבי: מוכן להקשיב, לשמוע, להרגיש. לפעמים אני אפילו קצת מגזים עם זה".
לא קצת מוזר לך להיות פעם לגמרי בשליטה, ופתאום לחזור לנישת השחקן שמקבל תכתיבים ממישהו אחר? מבמאי, מיחצן?
"הרבה מאיתנו, באיזשהו מקום, אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, להיכנס למשהו שכבר סידרו בשבילנו ואנחנו יודעים בדיוק לאן זה הולך. ראש קטן, באים ועושים. אבל כשאני משחק או מביים ההפרדה ברורה. כשאני אחראי אני אחראי, וכשאני בתוך זה אני בתוך זה. ליחסי ציבור באמת יש אלמנט קצת מלחיץ, אבל לכל אחד יש יתרונות וחסרונות: כמו שאני מבקש עכשיו מכל השחקנים כמה שיותר שיתוף פעולה כדי לעזור להפצה של הסרט, אני משתדל להירתם לדברים שעבדתי עליהם".
ועכשיו , כשמודבקת לך תווית של מולטימדיה, איזה כובע הוא לדעתך הכי חשוב לעסקת החבילה? המשחק? הכתיבה? הבימוי?
"מראש אני מבקש סליחה על הדוגמה המיליטריסטית, אבל בצבא הישראלי יש את העניין הזה שאתה לא נהיה קצין ככה סתם. אתה קודם כל תהיה חייל. כשאתה נהיה קצין, אתה יודע מה עובר על החיילים שלך כי היית שם. אתה אמור לדעת איך להתנהל יותר טוב. כשאני מביים, אני מרגיש שיש לי את היתרון הזה שהייתי איפה שהשחקנים שלי נמצאים, שאני יכול להבין אותם, להרגיש אותם.
"לצורך העניין, הכתיבה היא בסיס, אבל אני לא כתבן כזה גדול. משחק הוא בסיס חשוב. כשאני משחק, מביים, כותב, אבני הבסיס הן הרי אותן אבנים, רק שפה אתה כאילו שם את המלט, ופה אתה משרטט את התוכניות של הבניין. אני חושב שאני רק מרוויח מכל הדברים שאני עושה: כשאני מביים אני מרוויח מזה שהייתי שחקן, וכשאני מעורב בה? פקה - הבמאי שבי מרוויח. במאי, טוב לו להתנסות מראש בכל הדברים, כי כשאתה מביים אתה בעצם לא עושה שום דבר. זה אמור להסתדר לבד. ההוא משחק, ההוא מקליט, ההוא כותב. אתה סתם יושב שם".
פתאום קופאות פניו. הוא לא אומר כלום, סתם ממשיך להסתכל עלי, והלב נופל לי לתחתונים. צחי גראד, גם אחרי שהוא מתגלה כאיש הכי נחמד בעולם, עדיין קצת מפחיד אותי. זה בעיקר בגלל פסח של "מישהו לרוץ איתו". אפילו ב"אמא'לה" אני מחכה שדורון יתגלה כפסיכופת ויחטיף לאפרת בכר. אני מתוודה בפניו.
"באמת? ", הוא פותח עלי עיניים צוחקות. "וואו. אבל אני ממש לא מרגיש טיפוס מפחיד".
אז שתדע.
"קשה לי להתחבר לזה, אבל אני כן זוכר שיעל לבנטל אמרה לי אחרי ההקרנה: 'בחיים לא האמנתי ששחקן ככה יופיע על המסך ואני כל כך איבהל, כל שכן אתה'. אולי יש לי איזו מסה בחזות החיצונית שלי, אולי יש משהו בהבעה שלי שאתה תמיד מרגיש שיש שם עוד משהו מאחורה. ככה לפחות אמרו לי פעם. כי באמת יש לי עוצמות כאלה, גם פיזיות, שבאו לידי ביטוי ב'מישהו לרוץ איתו' ולא באו לידי ביטוי קודם משחקית. רגע, וכשאני פותח את הפה ומדבר לא מבינים שהכל בנעימות?".
אתה צוחק עלי, נכון? זה רק מחדד את זה.
"חבל שאני לא מודע לזה", הוא אומר, מבויש, ופתאום משתלט עליו מבע קפוא בואכה זדוני. "אולי נתחיל להשתמש בזה. משפט אחד קצר בטון הנכון, ואני פתאום מקבל מה שאני רוצה".
נא להמתין לטעינת התגובות
