משרד לפנים
לכבוד עלייתה של "המשרד" האמריקאית לעונה שלישית, החלטנו שאנחנו לא עומדים להשוות בינה לבין המקור האנגלי - מדובר במקרה נדיר שגם החיקוי האמריקאי טוב
וידאו: המשרד עונה 3, תרבות nrgtv
אני אישית, מעולם לא הבנתי את הצורך הזה להמיר סדרות טלוויזיה לגרסאות מקומיות. כלומר, במידה ותכנית היא מוצלחת מסיבה מסוימת, למה חייבים שעלילתה תתרחש באותה ארץ כדי להתחבר אליה? על אחת כמה וכמה אם זו אותה שפה. לכן כששמעתי לפני שנתיים על "המשרד" האמריקאי, המחשבות הראשונות שעלו לי לראש זה "זיווגים", "רגליים קרות" ו"חדר מורים". כולם זכו לחיקויים אמריקאים פגומים שמרכיבים מהותיים שלהם אבדו בתרגום. לעתים רחוקות זה מצליח כמו "הכל נשאר במשפחה" אשר התבססה על "עד שהמוות יפריד ביננו" הבריטית, אבל ברוב המקרים זה יוצא יותר כמו "איצ'ה" (כנראה שהגונב מגנב לא פטור).
ולמרות הכל, "המשרד" ממשיכה תמיד להפתיע אותי. למרות שהיא מבוססת על פורמט רכוש, היא מצליחה לשמור על מקוריות מרעננת, גם אחרי שלוש עונות. "חיקוי מקורי" זה לכאורה אוקסימורון שמעולם לא יועד להתממש, אבל זה קרה. הסיבה לכך הינה שלמעשה, המשרד איננה חיקוי של הסדרה אשר הולידה אותה, אלא פרשנות אחרת לגמרי שלה. דמויות אחרות, הומור אחר, סגנון אחר. למעשה, שתי הסדרות דומות אחת לשניה כמו שהפיקיות דומות אחת לשניה. אותו מאגר גנים, אבל לא ממש אותו דבר.
אם כן, זה לא מפתיע שעם הצלחה ביקורתית וקבלה לחיק הזרם המרכזי, עלתה אתמול על מסכינו העונה השלישית של "המשרד". עונה אחת יותר מהמקור הבריטי. אין טעם להכנס עכשיו להשוואה השחוקה של מה יותר מצחיק, בגלל שהשאלה ממזמן כבר לא רלוונטית. הסדרה הבריטית ירדה ונכנסה להיכל התהילה הטלוויזיוני. אבל אני אציין שהסדרה הבריטית שמרה על איפוק וסטואיות בכל הנוגע להפגזת הצופה בבדיחות, והצליחה בכך להעביר הומור הרבה יותר בוטה במעטפת סמויה וסאבטקסטואלית. לטעמי זה היה יותר מצחיק, אבל כמו שאמרתי, זה לא אותו דבר, ולכן ההשוואה איננה הוגנת.
לצפיה בקטע מהעונה השלישית של "המשרד"
לא נשווה
יש לציין גם שהגרסה האמריקאית מאבדת מעונה לעונה את האווירה המוקומנטרית. כנראה נמאס כבר ליוצרים עם השטיק והם עוברים לאט לאט לצלם סיטקום מן המניין תוך כדי עשיית המינימום הנדרש מהם מהפורמט (כמו צילום במצלמת כתף וצילומים מבעד לחלונות). זה מרגיש בימינו יותר כמו סרט מציצני מאשר סרט דוקומנטרי. הרי אם היינו אמורים להבין שמדובר בפרודיה דוקומנטרית, הרי זה אומר שיש להפקות דוקו בימינו 500 צלמים עם תזמון מדהים שמצליחים לקלוט כל שיחה פרטית ופגישה איזוטרית מכל זווית אפשרית ואצל כל עובד (אפילו אלה שעזבו, כמו ג'ים).
אבל ההבדל הכי גדול בגרסה הזאת, שהופך אותה לקומדיה מוצלחת בפני עצמה אלו הדמויות החדשות. לדוגמא, אם ריקי ג'רוויס כ"דיוויד ברנט", היה הבוס המביך שפלט אמרות יותר פוליטיקלי אינקורקטיות משירים של אוהדי בית"ר, אז סטיב קארל בתפקיד "מייקל סקוט"
גורם בפליטות הפה והטמטום הכללי שלו למבוכה לסובבים אותו יותר מאשר אל עצמו. דוגמא אחרת הם "טים ודון" שבגרסא הבריטית שמרו על מתיחות מינית ואיפוק לאורך הסדרה ובסוף שברו את המחסומים בשיאו של ספיישל חג המולד, לעומת "ג'ים ופאם" (האסתטיים יותר לעומת הבריטים) שכיאה לאמריקנים טובים, נותנים למתיחות בינהם להגיע און אנד אוף בשביל טוויסטים עלילתיים. כלומר, מדובר בסך הכל באנשים שונים. בוס שונה, עובדים שונים. משהו אחר.
מה שהמשרד הצליחה לעשות, זה להבין דבר פשוט מאוד - לעשות משהו אחר עם נוסחא מצליחה לא בהכרח יהפוך לכשלון, באותה מידה שלעשות אותו דבר בדיוק לא בהכרח יהפוך להצלחה. לכן, גם אחרי שלוש עונות, אנחנו זוכים לקבל סדרה מבדרת ומשעשעת, אשר בצער רב חייבת להתמודד כל עונה מחדש עם ההשוואה המתבקשת לשורשיה המיתולוגיים. קשה לחיות עם הלחץ הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
