כוכב נולד ערבי, לא ליהודים בלבד
המחסור בכוסיות ובבשר חשוף, השירים בערבית, כל אלו לא שברו את יוני בינרט כמו הגרסה הערבית ל- My Heart Will Go On של סלין דיון. דיווח מהערביזיון
אתמול ישבתי וצפיתי בערביזיון, תחרות הזמר של המגזר הערבי, בו התמודדו 8 מתמודדים ומתמודדות (שנבחרו מתוך 70 מועמדים ומועמדות) ממקומות שונים בארץ. לזוכה בתחרות מובטח, מלבד קליפ מקצועי אותו תממן סלקום, גם נסיעה והשתתפות בתחרות הזמר הגדולה של העולם הערבי, פסטיבל אלמדינה שבמרוקו.
יום לפני, כשדיווחו לי על המשימה שנפלה בחלקי, חששתי שיהיה קשה. אפילו בכיתי קצת, אבל הייתי במקום ציבורי והסתכלו עלי, אז הפסקתי. וכן, היה קשה, אבל לאו דווקא מפני שמדובר בתחרות שירים ערבית. העובדה הזו, עם זאת, לא ממש עזרה, ויחד עם המחסור המוחלט בכוסיות או בבשר חשוף (אלמנט שעזר לי עם "כוכב נולד" ועם אירוויזיונים במהלך השנים) החוויה הפכה למאתגרת במיוחד.
אני מכבד את ההגבלות והאיסורים על פרובוקטיביות מהסוג הזה בחברה הערבית, אבל בחייאת רבאק - שעה וחצי של רקדני ורקדניות הורה הזויים, עטופים בבגדים "אתניים" ולגמרי-לא-חשופים מספיק כתחליף לרקדניות פולישוק בביגוד מינימלי שאמורות, לפי כל מה שנכון בעולם, ללוות תחרויות מהסוג הזה? איך אתם מצפים מבן אדם ממוצע, יהודי או ערבי, לשרוד? אז עשיתי את זה, למרות שהיה קשה, ואפילו זכיתי לגמול שציינתי קודם - הפיתרון ההיסטורי לבעיית הלאום נגלה אלי במלוא הדרו.
אורגיית הפלייבק התחילה בארבע וחצי באולפן המואר בצבעי סגול-סלקום. כן, זה כבר צבע רשמי. המנחים, כוכב הטלוויזיה והרדיו שאדי בלאן ושדרנית הרדיו "המיוחדת" (כך כתוב היה בקומוניקט שנשלח אלי למייל. מיוחדת במה, בדיוק?) סוזאן חג'אר הציגו את המתחרים - פול מארינה החתיכוס בעל המבט החודר, שאדי חורי מכפר יאסיף, אמל מטר מנצרת, אמיר אבו פארס (שאחז במיקרופון כמו שימי תבורי ושר שיר שאהבתי בשם "אינני פרש" ושהייתי מתרגם ל"אינני פארש" כי הוא ממש לא), אמירה עיסאווי, נימר אבו-זידאן (איזה שם מטורף!), ח'אלד ברייה וריהאם חמאדי המתוקה והחייכנית מכאבול (זה לא באפגניסטן?).
אחרי התחלה ארוכה כמו הגלות, עם מחרוזת שירים שלא רצתה להיגמר אותה שרו המתמודדים, התחילה התחרות. בין הפסקות לפרסומות ולמבזק חדשות
משום שלא הבנתי את השפה (והתרגום המחפיר של התוכנית הופיע ונעלם כמו ההיגיון של עמיר פרץ), ליקטתי מילות מפתח מכל השירים. רובם, מסתבר, עוסקים באהבה נכזבת, פרחים (בדרך כלל יסמין), עיניים, לבבות שבורים, התלבטויות רומנטיות וזעקות עצובות אל האל הרחום שייתן קצת מזל באהבה. אפילו אבו פארס עם "אני לא פרש" החפלאי התקפל בבית השני והתוודה שמדובר ב"פרש שרוכב אל ליבך".
ואז, קצת לפני ההכרזה על הזוכה, הגיעה ההתגלות שלי. כמו ב"כוכב נולד", "רקדן נולד" וכל שאר הנולדים למיניהם, גם כאן נמתחת ההכרזה כמו מסטיק רקוב על סוליה של "קרוקס", ולפני הרגע הגדול יש עוד מחרוזת ואת מוחמד אסדי, הזוכה של 2004 (דומה שתי טיפות משאושה לרון שובל) וגם את ויויאן בשארה, כוכבת התוכנית המצרית "סטאר מייקר" שנולדה וגדלה בכפר יאסיף הישראלי. ומה ויויאן שרה בתוכנית? את הגרסה הערבית של My Heart Will Go On של סלין דיון.
עד הנקודה הזו הכול בסדר אצלי. אני בשעה השנייה של צפייה בתחרות זמר ערבית והכל באמת סבבה. אני אפילו קצת נהנה, מבסוט מהקול הנהדר של אמל מטר ומריהאם חמאדי ששרה "אהבת חיי, אני נר. אני הדמעה שעל לחייך", ולא מפסיקה לחייך. גם הקול של ויויאן בשארה מופלא, ומה שהיא עושה איתו גורם לשרית חדד להישמע כמו נתן זהבי.
ואז, בשנייה, הכול מתמוטט. סלין דיון, נציגת הרוע עלי-אדמות, הגיעה גם לכאן, ובעוד אוזניי מדממות וליבי קמל הכול מתבהר אצלי בראש: עשרות שנים של סכסוך טריטוריאלי, מנהיגים שלא מזיזים כלום, הפקעת קרקעות, פיגועים, חיסולים ממוקדים ועזמי בשארה. אף אחד מהם לא באמת משנה כשסלין דיון משמידה את ציפור הנפש של כולנו.
אה, וריהאם חמאדי זכתה. ריספקט, ללא תרגום.
נא להמתין לטעינת התגובות
