עדות שבורה
, / ניב שטנדל
למפגש הראשון בין ביצ'ם לקרופורד יש ריח מוכר. ביצ'ם נכנס לבית המעצר השמור, מגיע לתא, ושם מתיישב מול הרוצח המסתורי, שמיד מתחיל להפעיל עליו את קסמיו המהפנטים, לשונו החלקלקה ומבט המנצח שנשקף מעיניו תמיד. לא היינו כבר בסיטואציה הזו פעם?
בוודאי שהיינו. הסצנה הזו היא כולה מחווה צנועה לרגע שבו הכירו צופי הקולנוע את אנטוני הופקינס והכתירו אותו למלך עליהם, עת לבש על עצמו את דמותו המצמררת של הרוצח האיום חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים" (שטד קרופורד נראה כגרסה מתונה ומהוגנת שלו). לא משנה כמה תפקידים טובים כבר עשה ועוד יעשה, הופקינס תמיד יזכר כחניבעל הקניבל. והאמת היא שהופקינס, שחקן ענק, עשה הרבה מאוד תפקידים טובים, אבל מעט תפקידים גדולים באמת. הכישרון הגדול שלו, עם העוצמות הממגנטות שמביאה הפרסונה הקולנועית שלו, הפכה את חניבעל, דמות משנה במותחן, לדמות המזוהה ביותר עם הסרט, ולאחד הנבלים המפלצתיים והידועים לשמצה בתולדות הקולנוע.
לא בכדי עבר חניבעל משולי הבמה אל מרכזה בשרשרת ההמשכים שהוליד "שתיקת הכבשים": "חניבעל" של רידלי סקוט (2001), שעקב אחרי הקניבל העושה את חופשתו בפירנצה; "דרקון אדום" של ברט רטנר (2002), שחזר לימים שקדמו לאפיזודת קלריס סטרלינג והיה גרסה מחודשת ל"צייד אדם" של מייקל מאן (1986), כשהפעם חניבעל כבר במרכז העניינים; וכעת "חניבעל – מקור הרוע".
אישיותו הכריזמטית של הופקינס היא רק אחד הדברים שחסרים ל"חניבעל" החדש. להופקינס, שגילם את דמותו של הנבל שלוש פעמים (ב"צייד אדם" היה זה בראיין קוקס), יש נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה גם כשהוא משחק בהילוך סרק (כמו בשני סרטי ההמשך). לגספר אוליאל הצרפתי ("שנים של אירוסין") אין ולו גרם מהכריזמה המכשפת שדרושה על מנת להיכנס בהצלחה לנעליו של הדוקטור האיום. הניסיונות שלו לחקות את מבטו החודר קרביים או את אופן דיבורו נוטף הארס של הופקינס מביכים, והמבטא הכבד שלו הופך את כל העניין, עם כל הסימפטיה, לבלתי נסבל.
הצרה היא, שסרט כמו "חניבעל – מקור הרוע" נידון להישען באופן כמעט אבסולוטי על יכולתו של השחקן הראשי לשלוט בצופים ולזכות באהדתם. הניסיון ליצור הזדהות בין צופה קולנוע נורמטיבי לנבל קולנועי הינו נועז, אך לא בלתי אפשרי (וצפו, למשל, בצ'ארלי צ'אפלין, שהופך את הנווד החביב לרוצח נשים קר לב ב"מיסייה ורדו"). על הקרקע הפוריה שהכשירו הופקינס ועמיתיו בסרטים הקודמים, זה היה אמור להיות אפילו קל יותר. אבל הניסיון לקשור את הצופים ולפתור את תעלומת לקטר בטראומות ילדות ובפסיכולוגיה בגרוש הוא ניסיון נואל וכושל.
הסרט נקרא במקור "Hannibal rising", שם שמרמז על היותו נציג נוסף לגל סרטי החזרה-לשורשי-המיתוס, לצד סרטים כמו "באטמן מתחיל", "סופרמן חוזר" ו"קזינו רויאל". סרטים אלה מבקשים ליטול מיתוס קיים, ולכונן אותו מחדש כמודל גברי מצולק. "חניבעל – מקור הרוע" מחזיר אותנו אל ילדותו של הרוצח, כפליט מלחמת העולם השניה שמשפחתו נרצחה והוא היה עד לטראומה איומה הקשורה באחותו הקטנה. ככל שחניבעל מעמיק חקר הוא מגיע לשורשי האמת הנוראה, ויוצא למסע ונדטה בחיילים שהרעו לאחותו, מסע שבסיומו יהפוך לחניבעל כפי שאנו מכירים אותו.
הפשטנות חסרת הברק הזו, שמי שאחראי עליה הוא דווקא מכונן המיתוס, הסופר תומאס האריס (לראשונה כתסריטאי), מרוקנת את המיתוס המרתק מתוכנו. אם זה הדבר הכי מבריק שעליו חשב האריס כדי להסביר את דמותו של לקטר ולהצדיק את מניעיה, היה כבר מוטב להשאיר את העניין כאניגמה. לכל היותר להקדיש לזה אזכור קטן באחד הסרטים, אולי סצנת פלאשבק. בטח שלא סרט באורך מלא. זה לא הופך את "חניבעל – מקור הרוע" לסרט רע. זה כן הופך אותו לסתמי, מיותר, ולא מוסיף כבוד לדוקטור.
עודף מעשרים מילה: פעמיים הופקינס. איתו, מותחן סביר מתגלה כמהנה למדי. בלעדיו, נעוריו של חניבעל מביישים את זקנתו.
למפגש הראשון בין ביצ'ם לקרופורד יש ריח מוכר. ביצ'ם נכנס לבית המעצר השמור, מגיע לתא, ושם מתיישב מול הרוצח המסתורי, שמיד מתחיל להפעיל עליו את קסמיו המהפנטים, לשונו החלקלקה ומבט המנצח שנשקף מעיניו תמיד. לא היינו כבר בסיטואציה הזו פעם?
בוודאי שהיינו. הסצנה הזו היא כולה מחווה צנועה לרגע שבו הכירו צופי הקולנוע את אנטוני הופקינס והכתירו אותו למלך עליהם, עת לבש על עצמו את דמותו המצמררת של הרוצח האיום חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים" (שטד קרופורד נראה כגרסה מתונה ומהוגנת שלו). לא משנה כמה תפקידים טובים כבר עשה ועוד יעשה, הופקינס תמיד יזכר כחניבעל הקניבל. והאמת היא שהופקינס, שחקן ענק, עשה הרבה מאוד תפקידים טובים, אבל מעט תפקידים גדולים באמת. הכישרון הגדול שלו, עם העוצמות הממגנטות שמביאה הפרסונה הקולנועית שלו, הפכה את חניבעל, דמות משנה במותחן, לדמות המזוהה ביותר עם הסרט, ולאחד הנבלים המפלצתיים והידועים לשמצה בתולדות הקולנוע.
לא בכדי עבר חניבעל משולי הבמה אל מרכזה בשרשרת ההמשכים שהוליד "שתיקת הכבשים": "חניבעל" של רידלי סקוט (2001), שעקב אחרי הקניבל העושה את חופשתו בפירנצה; "דרקון אדום" של ברט רטנר (2002), שחזר לימים שקדמו לאפיזודת קלריס סטרלינג והיה גרסה מחודשת ל"צייד אדם" של מייקל מאן (1986), כשהפעם חניבעל כבר במרכז העניינים; וכעת "חניבעל – מקור הרוע".
אישיותו הכריזמטית של הופקינס היא רק אחד הדברים שחסרים ל"חניבעל" החדש. להופקינס, שגילם את דמותו של הנבל שלוש פעמים (ב"צייד אדם" היה זה בראיין קוקס), יש נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה גם כשהוא משחק בהילוך סרק (כמו בשני סרטי ההמשך). לגספר אוליאל הצרפתי ("שנים של אירוסין") אין ולו גרם מהכריזמה המכשפת שדרושה על מנת להיכנס בהצלחה לנעליו של הדוקטור האיום. הניסיונות שלו לחקות את מבטו החודר קרביים
הצרה היא, שסרט כמו "חניבעל – מקור הרוע" נידון להישען באופן כמעט אבסולוטי על יכולתו של השחקן הראשי לשלוט בצופים ולזכות באהדתם. הניסיון ליצור הזדהות בין צופה קולנוע נורמטיבי לנבל קולנועי הינו נועז, אך לא בלתי אפשרי (וצפו, למשל, בצ'ארלי צ'אפלין, שהופך את הנווד החביב לרוצח נשים קר לב ב"מיסייה ורדו"). על הקרקע הפוריה שהכשירו הופקינס ועמיתיו בסרטים הקודמים, זה היה אמור להיות אפילו קל יותר. אבל הניסיון לקשור את הצופים ולפתור את תעלומת לקטר בטראומות ילדות ובפסיכולוגיה בגרוש הוא ניסיון נואל וכושל.
הסרט נקרא במקור "Hannibal rising", שם שמרמז על היותו נציג נוסף לגל סרטי החזרה-לשורשי-המיתוס, לצד סרטים כמו "באטמן מתחיל", "סופרמן חוזר" ו"קזינו רויאל". סרטים אלה מבקשים ליטול מיתוס קיים, ולכונן אותו מחדש כמודל גברי מצולק. "חניבעל – מקור הרוע" מחזיר אותנו אל ילדותו של הרוצח, כפליט מלחמת העולם השניה שמשפחתו נרצחה והוא היה עד לטראומה איומה הקשורה באחותו הקטנה. ככל שחניבעל מעמיק חקר הוא מגיע לשורשי האמת הנוראה, ויוצא למסע ונדטה בחיילים שהרעו לאחותו, מסע שבסיומו יהפוך לחניבעל כפי שאנו מכירים אותו.
הפשטנות חסרת הברק הזו, שמי שאחראי עליה הוא דווקא מכונן המיתוס, הסופר תומאס האריס (לראשונה כתסריטאי), מרוקנת את המיתוס המרתק מתוכנו. אם זה הדבר הכי מבריק שעליו חשב האריס כדי להסביר את דמותו של לקטר ולהצדיק את מניעיה, היה כבר מוטב להשאיר את העניין כאניגמה. לכל היותר להקדיש לזה אזכור קטן באחד הסרטים, אולי סצנת פלאשבק. בטח שלא סרט באורך מלא. זה לא הופך את "חניבעל – מקור הרוע" לסרט רע. זה כן הופך אותו לסתמי, מיותר, ולא מוסיף כבוד לדוקטור.
עודף מעשרים מילה: פעמיים הופקינס. איתו, מותחן סביר מתגלה כמהנה למדי. בלעדיו, נעוריו של חניבעל מביישים את זקנתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
