סינגולר
נינט מצליחה לשבור את השיאים של עצמה עם "יחפה", שאנן סטריט קורא לחלק את ירושלים בשיר פיצוצי ודנה עדיני מגלה לכם כמה סודות על עצמה בדרך לסרטו החדש של אבי נשר
"יחפה" הוא שיר מובהק של גפן. עם מילים כמו "הוא הגיע
מבחינה מוזיקלית, הפסנתרים וכלי המיתר ממלאים את הדרמה הזו, בצורה הבטוחה ביותר. אין כאן סיכונים מיותרים. הזעקה של נינט, משתלבת מעולה עם הטון הדרמטי ששומר על איפוק מסוים, למרות הנושא הטעון. זהו לבטח הסינגל האחרון שיצא מהאלבום הראשון של נינט. בתקווה, שהשיר הבא יהיה לא פחות טוב מזה האחרון.
למטה: הקליפ של "יחפה"
עד כאן אינפורמציה, מכאן והלאה מילים חמות: עדיני, שיכלה להפוך מזמן לטווס מצוי ברוטב פפראצי שמרה על איזו צניעות נדירה שהולכת יד ביד עם הדרך בה היא שרה. הקול המתקתק, ששימש גם את עופר מאירי ב"מטרופולין" נוצל בשיר החדש כמו שצריך. עם הקלידים העדינים של סלומון והמקצב השחור שנשמע ברקע, הכל נשמע מבטיח לחלוטין.
הבעיה מתחילה דווקא בפזמון: מהמקצב הרגוע והפסנתרי, הולכת המלודיה וגדלה עד לכדי התפוצצות קטנה שחושפת מילים בעייתיות ("איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות") שמזכירות במידה רבה את מה שסלומון אוהב הכי הרבה: דרמה. לא שזה הורס לחלוטין אבל שמירה על מינוריות גם ברגע השיא יכלה להפוך את הרצועה הזו למעולה הרבה יותר כך או כך, שיר אהבה מאישה לאישה בפס קול לסרט מבטיח לא יכול להישמע רע. תודו.
מילים ולחן: דניאל סולומון
גבירותיי ורבותיי: קבלו את השיר האמיץ של החודש. שאנן סטריט, ירושלמי מבטן ומלידה קורא לכם (יחד עם הבחורה מלמעלה, בהופעה כפולה בסינגולר) לחלק את עיר הבירה שלנו, לפני שהיא תפרק אותנו לחתיכות. הקריאה הזו, שמגיעה באנגלית, מצליחה להיות כל כך אפקטיבית כך שגם לאחר שמיעה ראשונה שלה אפשר להיות בטוח שהיא מסוגלת להפוך להמנון של תושבות סלון מזל. ולא רק שלהם.
סטריט, שהוציא את אלבום הסולו שלו לפני כחודש וחצי (וזכה ללא מעט שבחים מצד הביקורת, כולל במדור זה) מודע לכך שהקול שלו, כשלעצמו, לא יכול לשבור רקיעים. וכך, מתוך חשיבה אסטרטגית הוא מארח בכל פעם דמות אחרת. בפעם הקודמת הוא היטיב לפנות מקום לגדולה מכולן (חוה אלברשטיין) וכעת הוא נותן מיקרופון לדנה עדיני שמוסיפה טונות של גרוב לשיר החזק הזה.
קצת מוזר לשמוע את סטריט שר באנגלית. כאילו השורשים, הכל כך ישראליים שמאפיינים אותו דרך קבע, נתלשו בכוח בכדי לשתול מעליהם דשא מלאכותי, דרכו נראים הבקיעים ההם. וכך: למרות המבטא שפורץ פה ושם צריך לקוות שהשיר הזה יצליח להגיע לאוכלוסיות שונות, שיבינו כי גם מהצד השני יש מי שחושב שירושלים לגמרי לא שייכת לנצח של אף אחד.
מילים: שאנן סטריט לחן: אבי ליבוביץ'
נתחיל עם קצת טריוויה: "מלכת הפלקט" היו אחת מאותן להקות רוק שפעלו בניינטיז ועשו הרבה רעש באי אלו מועדונים באלנבי, כשהם יוצרים מסביבם באזז לא קטן על איכות סמויה שלא מצליחה לחדור אל מעוזי המיינסטרים. החבורה דאז כללה את ברק גביזון, אמיתי אשר, פיטר רוט, ויוני מרון. ביחד, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-1999 וקצת לאחר מכן התפזרו. שמונה שנים חלפו והחבורה הזו, שהספיקה להשתנות קצת (פיטר רוט ויוני מרון עזבו, רועי דותן וטל מילר הצטרפו) עומדת להוציא אלבום שני, הפעם במסגרת "התו השמיני".
הפעם הראשונה בה שמעתי את "מיליון פעם" הייתה דווקא במסגרת גלגל"צ. השדרנית, אחת עם קול שהוציאו מהטוסטר, טענה שמדובר בהברקה. האזנתי הדריכות לא מועטה והאמת שלראשונה מזה לא מעט זמן שיצא לי להסכים עם דברי ההגמוניה. "מלכת הפלקט" עושים רוק קומוניקטיבי למדי אבל לא מתחנף, הם יודעים להשתמש בגיטרות שלהם אבל לא נכנעים לסאונד שטוח ופשטני. באופן כללי, בכדי להיחשב מלכות אמיתיות יצטרכו להוכיח שלא מדובר כאן בעוד להקת השראה של "איפה הילד" אבל לפחות על פי השריקה הראשונה, יש למה לחכות.
מילים ולחן: ברק גביזון
מזי כהן היא אחת הזמרות הגדולות שפספסנו. עם רפרטואר אדיר שכולל שירה ב"גזוז", עבודה מתמשכת עם קלפטר וסנדרסון ותפקיד ראשי באופרת הרוק ששינתה כאן את פני התיאטרון ("מאמי") נראה שכהן הייתה צריכה להיות לפחות הסגנית של ריטה בכל הקשור לפיצוץ אולמות. כל זה לא קרה ממספר סיבות שלא כאן המקום לפרטן אבל שוב, ההפסד כולו שלנו.
הפעם האחרונה בה סביר להניח ששמעתם את קולה של כהן הייתה במסגרת תקליטם של "הדג נחש" בשירים "אני לא מוותר" ו"אף אחד". מאז היא הספיקה להרים איזה מופע בפסטיבל הג'אז ובאופן כללי התפיידה מהשטח. עכשיו, לקראת יציאתו של סרט ישראלי חדש בשם "אין לה אלוהים" אנחנו מקבלים שיר חדש של כהן והשמחה גדולה.
"מתמלאת אהבה" הוא לא שיר ענק. יש בו הרבה מכל הטוב שמאפיין את ההיפ-פופ הישראלי. במובן מסוים הוא יכול להתברג אחלה בבי סייד של הדג נחש אבל מכיוון שהוא מגיע כסינגל בודד שלא מקושר ליצירה גדולה יותר, קצת קשה לדעת לאן הוא מוביל, אם בכלל. כך או כך, הקול של כהן נשאר צלול ונקי כאילו שלא מנו לה כבר 48 שנים. אני, חולה נוסטלגיה שכמוני, אמתין בסבלנות לחומרים מסודרים. עד אז, תקשיבו. די בטוח שלא תתאכזבו.
מילים ולחן: יושי שדה
נא להמתין לטעינת התגובות
