תבואו, יהיה שקשוקה

פסטיבל הקולנוע הצרפתי מתחיל היום ברחבי הארץ, וניב שטנדל נערך למתקפה הפרנקופונית בהתאם. הנה רשימת הסרטים שאתם צריכים לראות, ואם אף אחד מהם לא נראה לכם, לכו על "הנידון למוות ברח"

ניב שטנדל | 30/4/2007 13:12 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הימים הם ימי הבחירות בצרפת, ואין זמן טוב מכך לחגוג את "רגעים של קולנוע צרפתי", פסטיבל הקולנוע הצרפתי שחוזר לסיבוב רביעי בסינמטקים הקרובים לביתכם (מראש פינה ועד שדרות) ובעוד כמה אולמות קולנוע בסביבה (מנתניה ועד אשדוד). הפסטיבל, מיוזמתן של מחלקת התרבות בשגרירות צרפת וחברת "עדן סינמה", צבר כבר קהל מעריצים קטן בארץ, ואני לא מתכוון רק לירון לונדון וניצן הורביץ, אלא ממש לעדת פרנקופילים שצובאים על הקופות עם כל סרט צרפתי שמזדמן למקומותינו, וחוגגים כטוב לבם בקוניאק בימי הפסטיבל.
טריפו. הוא לא יהיה. צילום ארכיון
טריפו. הוא לא יהיה. צילום ארכיון צילום: ארכיון
"מולייר"

Get Microsoft Silverlight
מולייר
את הפסטיבל יפתח היום "מולייר" (שיעלה בסוף השבוע גם בבתי קולנוע ברחבי הארץ), סרטו המענג להפליא של לורן טיראר, שגם יכבד את ההקרנה בנוכחותו ובנוכחות שותפו לכתיבה גרגואר ויניירון. הסרט מבקש לגולל את סיפורו של גדול מחזאי צרפת דרך אפיזודה משעשעת, רבת משמעות ובדיונית לחלוטין בחייו, עוד בהיותו סתם ז'אן-בפטיסט פוקלן. טיראר ("סיפור חיי") פורש את המצע שעליו פרח המחזאי המוכשר באחוזתו של מסייה ז'ורדן (פבריס לוקיני) בעל האמצעים, שפודה את חובותיו של מולייר (רומאן דורי) בתמורה לשירותיו כשחקן, במאי ומחזאי. ז'ורדן מתכנן להפיל ברשתו את אשת הסלון היפהפיה סלימן (לודווין סנייה) באמצעות מחזה פרי עטו. מולייר, המתחזה לכומר בשם טרטיף, מוצא עצמו במרכזן של שלל מהומות ומזימות באחוזת ז'ורדן, כשהוא נאלץ לתמרן בין ז'ורדן המגוחך, אשתו הנאווה (לורה מורנטה), וידידו המנוול דוראנט (אדואר באר).

"מולייר" – תמונת הראי הצרפתית המחוכמת של "שייקספיר מאוהב" - מגולל מהתלה שובבה ומשעשעת, שעושה שימוש נבון ומדויק בעקרונות הקומדיה ואפילו הפארסה שמהן מנסה מולייר להימלט בתחילת הסרט. תחפושות, תחבולות וחילופי זהויות ממלאים את קומדיית הטעויות הזו, ולא בלי הצלחה. וכמו בפארסה הקלאסית, הכל משטים כאן בכל, כאשר על כולם מנצח
המאסטרו הגדול, מולייר. מעל לקומדיה הבסיסית המוצלחת נמתח סיפור המסגרת על מולייר השב עם להקתו לפאריס, ובעודו מתעקש לעשות הסבה מקצועית מקומדיאנט עלוב לטרגיקון נעלה – שהרי הטרגדיה היא דרגה נאצלת יותר של תיאטרון – הוא זוכה להארה, ובורא את הקומדיה מחדש.

אנסמבל השחקנים המעולה עושה מטעמים מהתסריט השנון של טיראר ו-ויניירון: דורי ("ליבי החסיר פעימה"), אולי הבולט בדור הצעיר של שחקני צרפת, כריזמטי ו-וירטואוזי כמולייר, במיוחד בסצנות בהן הוא נדרש לחקות גלריה שלמה של דמויות כמעט בעת ובעונה אחת, או, להבדיל, לחקות סוס (צריך לראות כדי להבין עד כמה הבחור מוכשר); לוקיני ("זרים אינטימיים"), תאומו הצרפתי של אריק איידל, הוא אחד מאותם שחקנים שאינו זקוק לטקסט על מנת להפיל את הקהל מן הכיסאות; כמוהו שולט גם באר ("השכנה ממול") היטב בהעוויות פנים ובמחוות תיאטרליות אפקטיביות; וסנייה ("8 נשים") ומורנטה האיטלקיה ("חדרו של הבן") משלימות את הקאסט כנשים יפהפיות, נבונות וחזקות לאין ערוך מן הגברים שמולן (כנהוג בקומדיה). "מולייר" שזור בציטוטים ומחוות ליצירותיו של המחזאי, מ"טרטיף" ועד ל"המיזנטרופ", אולם אין צורך לשלוט בקורפוס יצירתו של מולייר (אם כי כדאי, בלי כל קשר) כדי ליהנות מהביופיק המומצא אודותיו.

"העדים"

אורח נוסף בפסטיבל השנה, לצד ויניירון וטיראר, יהיה מישל בלאן, שמוכר לצופים בארץ מתפקידו האחרון ב"אהבה בכפר", שזכה כאן לאהדת הקהל. בלאן, זוכה פרס השחקן בפסטיבל קאן על "חליפת ערב", מככב ב"העדים", סרטו של אנדרה טשינה הוותיק (בעצמו חתן קאן על "Rendez-vous"), שהשתתף השנה בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין.

"העדים" מתרחש בפאריס בקיץ 1984, בימים בהם זוקף נגיף האיידס את ראשו והופך למפלצת הרעבתנית שהוא היום. אבל אז, באותם ימים משוחררים וזוהרים, יכול מאנו הצעיר עם הליבידו התוסס (ז'ואן ליברו) לטרוף את החיים בלי היסוס. אדריאן (בלאן), רופא הומו בגיל העמידה, מתאהב בנער היפה ומלא החיוניות, אך מערכת היחסים המתהדקת ביניהם עתידה להשתבש כאשר אדריאן מכיר בין מאנו לבין ידידתו שרה (עמנואל ביאר) ובן זוגה מהדי (סמי בואז'ילה), החולקים תינוק אחד ומערכת יחסים פתוחים. מאנו מתאהב במהדי, והשוטר הקשוח לא טומן ידו בצלחת. ואז מתפרצת המחלה.

"העדים" אינו סרט על מגפת האיידס. זהו סרט על אהבה, על תשוקה ועל יחסים. וליתר דיוק – על מה שעשה האיידס למושגים הללו. החופש המיני, הליברליות החברתית שנגזרה ממנו – הכל הוגבל והצטמצם עם פרוץ המחלה בעוצמה כה רבה ומטילת מורא. איידס, כפי שמציע "העדים", אינו רק אנשים שחולים ומתים – הוא גם אנשים שחיים ומתים. אנשים שחייהם עוברים טלטלה, שחירותם מוגבלת, שהפחד רודף אותם. בידיו של טשינה – ישיר ולעניין כהרגלו – "העדים" מציג תמונה מעניינת וברורה (גם אם מעט מפרכת) של החיים תחת צל המגפה.

יח''צ
העדים יח''צ
"גיבור המשפחה"

חובבי עמנואל ביאר – ומי מאינו מחובביה כנראה פשוט לא ראה אותה מזמן – ישמחו למצוא אותה גם ב"גיבור המשפחה", הדרמה הקומית של תיירי כליפה ("מחכה לך"). "גיבור המשפחה" משתמש בסיטואציה מוכרת למדי: אב משפחה שנפטר, ומשפחה מפורקת לגזרים שמתחברת סביב מותו. וגם הפעם מדובר במשפחה בהפרעה.

בראש המשפחה עומד הנפטר, גבריאל (קלוד ברסר), בעליו של מועדון קברט עם חיבה עזה לדראג. עם מותו מחולקת הצוואה באופן מפתיע: בנו המאומץ, ניקי (ז'רארד לנווין), קוסם הבית שאיבד את קסמיו, זוכה במלתחה של מיטיבו (ליתר דיוק, בחלק הגברי שלה), בעוד משוש נפשו, מועדון "התוכי הכחול", נמסר לשני ילדיו (כל אחד מאישה אחרת) – נינו (מיכאל כהן), רואה חשבון הומוסקסואל, ומריאן (ג'ראלדין פיילה), עורכת במגזין נשים נחשב. כשנינו ומריאן מחליטים למכור את המועדון, עוברים היחסים המפוררים להילוך גבוה, כולל ריבים, פיוסים, והרבה סודות שיוצאים מארון עמוק וססגוני במיוחד.

בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, לא הרבה מתרחש ב"גיבור המשפחה", התהפוכות לא ממש מפתיעות, ומטוטלת היחסים לא חורגת מהגבולות המקובלים. זהו סרט חביב, בלי הרבה ערך מוסף, שאת עיקר תשומת הלב צפויה למשוך גלריית השחקנים שמעטרת אותו. עם כל הכבוד לאלו שכבר הוזכרו (בעיקר ברסר, שהגיע לפסטיבל בשנה שעברה עם "כסאות מוזיקליים", ופיילה המתוקה מ"2X5"), הכוכבות הגדולות של הסרט הן כמובן קתרין דנב (בתפקיד אמו של נינו), מיו מיו (בתפקיד אמה של מריאן), וביאר (בתפקיד מושא תשוקתו החדש של ניקי).

"גיבור המשפחה" היא קומדיה צרפתית מהזן המוכר לעייפה והאהוב על הפרנקופילים הישראליים, ויש יסוד סביר להניח שהוא ימצא לעצמו מקום בלב הקהל המקומי. אני מעולם לא ממש התחברתי להומור הזה, אבל בצרפתית זה כנראה נשמע יותר טוב. 

יח''צ
גיבור המשפחה יח''צ
עוד סרטים מעניינים שיוקרנו בפסטיבל

באגף הפרנקופוני מסתתרים בצנעה סרטים מעניינים כמו "במקו", סרטו חביב הביקורת של הבמאי המאוריטני אבדרחמן סיסקו, המתרחש בבירת מאלי במקו, שם נערך משפט ציבורי לבנק העולמי ולקרן המטבע העולמית – ובעצם, לקולוניאליזם ולגלובליזציה באשר הם. המשפט המאולתר נערך בחצר בית, וסביבו נמשכים החיים כסדרם. לכאורה, יש להוסיף, ולראיה חייהם המרוסקים של זמרת הברים מלה ובעלה צ'אקה. בתפקידי אורח תוכלו לראות את דני גלובר ומיודענו איליה סולימאן.

סרט אחר שכדאי לבדוק הוא "איזה עולם נפלא", סרטו של הבמאי המרוקני פאוזי בנסעידי, שגם מככב ככאמל, רוצח שכיר קפוא דם שנקשר לקולה הטלפוני של קנזה, שוטרת תנועה, ויוצא לחפש אותה ברחובות קזבלנקה. אלא שגם אחרי כאמל יוצא מישהו – הישאם, האקר שעולה על עקבותיו ועומד לסבך את העניינים.

מי שסומך ידיו על פסטיבלים ופרסים מוזמן לנסות את "אל תדאגי, אני בסדר", דרמה על נערה שהיעלמותו של אחיה משבשת את חייה, שזיכתה את קד מראד הוותיק בפרס הסזאר לשחקן המשנה, ואת מלאני לורן בפרס השחקנית המבטיחה (במאי הסרט, פיליפ ליוארה, יהיה אף הוא אורח הפסטיבל); או את "קונגורמה", הזוכה הגדול של טקס פרסי הקולנוע הקוויבקי, אודות ממציא בלגי המגלה כי הוא מאומץ ויוצא לחפש את הוריו הביולוגיים בקנדה.

ובפינה הדוקומנטרית: "סינדרום הודו", בו יוצא פיליפ ויטאלה למסע שכל ישראלי שעומד על דעתו כבר עשה, אבל גם מנסה להבין מה מקור המשיכה של הודו לבני המערב, או כפי שמכנה אותם בן לווייתו הפסיכיאטר רג'יס ארו – "המשוגעים של הודו"; ו"זידאן – פורטרט של המאה ה-21", על השחקן הצרפתי הענק שעלה לתהילה בבעיטות יעף מופלאות וצנח למעמקים בראסיה ממוקדת מופלאה לא פחות.

אבל הסרט הטוב ביותר שיוקרן בפסטיבל מגיע מבציר מוקדם בהרבה מכל עמיתיו. מדובר בסרטו של רובר ברסון מ-1956, "הנידון למוות ברח", בחירת הבמאים הישראלים לסרט הצרפתי הטוב בכל הזמנים. הקרנתה של יצירת המופת הברסונית בפילם הינה אירוע חגיגי וחשוב. אם יש סרט אחד שתראו בפסטיבל הקולנוע הצרפתי – לכו לזה.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל: החל מה-30.4 בסינמטקים של ירושלים, תל אביב, חיפה, שדרות וראש פינה, וגם בבתי קולנוע בנתניה, אשדוד, רעננה וחדרה

יחצ
הנידון למוות ברח יחצ
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים