סרט לכל המשפחה

"הגוף הופך לבשר, הבשר החי הוא הטרף, והלוחם הוא גם הטורף וגם הנטרף". ג'אד נאמן מתארח ב-nrg תרבות, עם טור אודות "מבוזבזים"

טור אורח | 27/4/2007 9:45

נורית קידר בחרה לקרוא לסירטה על חיילי הבופור טרם הפינוי “מבוזבזים”. במלחמת וייטנאם המובן של "לבזבז" הייה "להרוג". בסרט "פול מטאל ג'קאט" של קובריק לחסל את האויב אומרים Let's go waste him. על מלחמת וייטנאם, כישלון קולוסאלי של מכונת המלחמה האמריקנית, שבה נהרגו כ- 60,000 חיילים אמריקנים וכשלושה מיליון וייטנאמים, אומר רוברט מקנאמארה, שר ההגנה ואדריכל המלחמה, כי בנסיבות אחרות היו מעמידים אותו לדין על פשעי מלחמה.

הסרט של נורית קידר מציג את המוות המיותר של גברים צעירים במלחמת לבנון. האם כוונתה לייצר אסוציאציה מעין זו בין לבנון לוייטנאם? פתיח הסרט, חומר ארכיוני, כתבת טלוויזיה על הבופור לאחר הקרב: מנחם בגין ראש הממשלה ואריק שרון שר הביטחון, דיאלוג עם לוחם. בגין שואל: "הרבה נכנעו?" הלוחם משיב: "לא, לא נכנעו... נהרגו או ברחו". בגין ושרון זחוחי דעת, שרון חיוך שובב. וכמו ב"שלושת המוסקיטרים כעבור עשרים שנה" בסרט של קידר, הלוחמים מספרים על מוצב הבופור המותקף בפצצות מרגמה וטילים בימים האחרונים לפני הנטישה. על הנטישה של הגוף.

בונקר, פנים גדולות על המסך, דיבור קולח, מילים חדות, בלי רחמים. מה מתחולל ומה מרגיש ברגע הקרב. בין וידוי לוידוי קידר מציבה גבריות שופעת ושלימה טרם פציעה. חמישה-שישה גברים חסונים, גופיות ומכנסי חאקי, כמו אימון גופני, מול רקע שחור, תאורה של אור/צל, שרירים, תנועה עצבנית, כוריאוגרפיה של אוהד נהרין, מוזיקה כמו עולה מן השאול, מלחין אהוד פישוף. הגיהנום הוא שדה-הקרב. שם אין הנחות, אין מבצעים. רק מתייצבים מול האויב. מהר מאוד מתברר כי האויב זה אנחנו.

באויב יורים, גם בנו יורים. את האויב מפוצצים, גם אותנו מפוצצים. זה "כמו להיכנס לתוך סרט, ממש סרט, לא להאמין שאתה שם". את הקרב זוכרים כמו סרט, "מה שאתה רואה זה בתכלס' מה שאתה רואה בסרטים..." או חלום סיוטי "אני רץ כדי להציל את החיים שלי ואני לא מצליח לרוץ". פצוע נקרא "פרח”. איך אומרים בצהלי"ת קטיעה, כף רגל שתעוף, יד שתעוף, איך נקרא לוחם בלי ראש? לוחם מרכין ראש, דמעה, הייה “פרח” וראו איננו עוד. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" מה נשאר אחרי “טיל או פצמ”ר שנוחת, כורת לך את שתי הרגליים, כורת לך יד”? נשאר אותו דבר אבל "מינוס", אומר מי שנשאר.

מתוך הסרט יחצ

ירידה אל החייתי

צבעי הסוואה על הפנים, אדום ושחור, מריחות עבות, של ון-גוך. "אדום על הידיים... היום אני חוזר עם קורטקס של מחבל בידיים" או "אני מרים את היד... ואז אני קולט שהיד שלי... כבר השלמתי עם זה שאין לי יד” או "לגעת בפצעים... לחשוף את הפצע... כולך מלא דם” ואחר כך לחלץ את התחבושת האישית מעטיפת הפלסטיק – הידיים חלקלקות, לא מצליח, ואז "אתה מכניס את זה לפה כדי לקרוע את זה... אתה טועם את הדם של החבר שלך..." הירידה במדרון החלקלק מן האנושי אל החייתי, אל הקניבליזם, הגוף הופך לבשר, הבשר החי הוא הטרף, והלוחם הוא גם הטורף וגם הנטרף.

המשחק בסרט הוא בין הגוף המוצק, השלם, החסון, המלא, השרירי, הנקי, היפה, הזורם וקולח בין חושך לאור, בין שחור לאפור, בין חום לצהבהב, והנשימות ושאיפת האוויר, וקיבורת הזרוע, וכף

הרגל המגולגלת, והגופיה המתוחה על הגוף המתוח והנינוח, וכל ה"ביחד" הגדול שעוד גדל והולך ותופש נפח וכאילו לעולם כך יהיה ושערה לא תיפול משער ראשו, וזקנו אם רק ירצה יצמח, וכך זה תמיד יהיה ולמוות לא תהיה ממשלה ולא קצה של אחיזה במה שברור שהוא הגברי והוא הגבר. ומצד שני, מעבר לכל מה שהובטח והוא גם בטוח שכך, מצד שני מונח לו חסר צורה, מעוך ומרוטש, פרוץ, מפוצץ, מרוסק, מפוזר, מבוזבז, ללא תקנה וללא תיקון הגוף שהייה גבר ועכשיו הוא בשר חי. מופקר. איך אפשר לפשר, או איך לתווך, איך לשקלל את הגבריות האחת המנצחת, המובטחת עם הגבריות השנייה המובסת, האבודה, האובדת ללא תקנה? "ואז אתה פתאום מתחיל להבין – אני יכול למות!” נורית קידר עשתה סרט לאלמנה, ליתום, ליתומה, לאם השכולה, לאב השכול. סרט לכל המשפחה.