מאחורי הקליעים
אחרי שחלף לו ההייפ של "בופור", הגיע אמש לטלויזיה הסרט הדוקומנטרי המלווה, "מבוזבזים", שמצליח להתעלות על סרטו של סידר בכמה מובנים. ניב שטנדל התרגש לראות לוחמים קשוחים בוכים
את "מבוזבזים" צילמה קידר ("וגבול נתן", "אחת בודדת", "חלום לבנון" וגם המפיקה של "השאלונים" ששודר השבוע ב"יס") בקלעת נמרוד, באתר הצילומים של סרטו של סידר. היא הזמינה לשם עשרים צעירים (אחד עשר מתוכם מופיעים בסרט), שאיישו את מוצב הבופור בימיו האחרונים, ושעל פי סיפוריהם מבוססים "אם יש גן עדן" ו"בופור". ב"צוללת", אותם מסדרונות אפלים וטחובים, צילמה קידר את הצעירים המצולקים שפתחו בפניה את סגור ליבם בפתיחות נועזת ונוגעת ללב. בין לבין שילבה קטעי מחול שיצר אוהד נהרין, שעל אף משמעותם הסמלית והאתנחתא שהם מספקים בין וידוי אחד למשנהו, ניתן היה לוותר עליהם.
"אם יש גן עדן" הביא להמוני בית ישראל את קולו של הדור הצעיר והמדוכדך שהוריד את המסך על שהיית ישראל בלבנון. הוא הכיר לדור ההורים את בניהם שלא הכירו, לג'ובניקים – את חבריהם שלא הכירו, לחברות – את בני זוגן שלא הכירו. שפה, הוויה, השקפת עולם. ההשתקפות ההיפר-ריאליסטית שפרש לשם קסמה לציבור שלא באמת ידע מה מתרחש בלבנון פנימה.
"מבוזבזים" מצליח להעלות שוב את קולותיהם של אותם צעירים. צעירים שקטיעת איבר היא עבורם גרועה ממוות, שחשים כי הם נלחמים "סתם", ממש כך, ובעיקר – נהרגים "סתם". אם "בופור" הלך לאיבוד בין הדמויות הרבות שהתרוצצו בתעלותיו, דמויות ריקות ולא מפותחות דיין, כמו ייצוג פוליפוני (ומאוד רומנטי) של אותו דור, הרי ש"מבוזבזים" מחזיר לצעירים הללו פנים ושמות. יורמן שכמעט איבד את היד, רועי שחטף פצמ"ר בירוק, קוריס שאיבד את נועם ברנע בידיים. פתאום לכאב הזה יש פרצוף. והוא עצוב. עצוב מאוד.
ומתוך אחד עשר הקולות הללו, עולה קול צלול, אחיד וברור, של מאיסה בשליחות חסרת תוחלת, של הכאה על חטא, ושל טראומה נפשית עמוקה ומדממת. אין זה שייך לפטריוטיזם. בטוחני, מן הסתם, כי כל אחד מן המרואיינים חזר למלא את תפקידו כלוחם עם צו המילואים הראשון שנקרה על דרכו. זו פשוט קריאתו של דור לוחמים אבודים, שחשו נטושים בצריח, וכעת אוזרים אומץ לזעוק את זעקתם. וזו – המופנית כלפי מפקדיהם, כלפי הציבור, כלפי המדינה - עולה בבהירות רבה בהרבה מאשר הזהירות הדיפלומטית בה נוקט "בופור".
מתוך הסרט
יחצ
לא מזדכים על הציוד
אין זה מובן מאליו כשחבורה של גברים מתקבצת להשתפך בפני מצלמה, לחטט בפומבי בפצעים ולרסס על המסך את המוגלה. לראות גברים מגלים את רגשותיהם זה עדיין אינו מראה שכיח במקומותינו. לא כל שכן חיילים מסוקסים ועזי לב. וכשאותם חיילים בוכים – והם כמעט כולם בוכים, מי בדמעות נוצצות שנקוות בזוויות עיניו ומי ברגע של שבירה מול המצלמה – אלו מראות שקשה לשכוח.
"מבוזבזים" מציג את הטרגדיה הגדולה ביותר במלחמה: היא לעולם אינה נגמרת ככל שדברים אמורים בחייל הבודד. אחד הלוחמים מספר כי במהלך שיחות עם חברים, בחופשותיו, מצא עצמו מנותק מההוויה, כאילו אין לו עוד שפה משותפת עם החברה האזרחית, ה"נורמלית". המלחמה
שואבת אותך פנימה, אבל לא משחררת בקלות. כמעט שש שנים אחרי, לוחמי הבופור נראים מצולקים ורצוצים אף יותר מכפי שנראו אז. אין כל אות לחיוניות הילדותית או לשלווה המחויכת שניבטת מקטעי וידאו ישנים מתקופת שירותם השזורים בסרט.
בצאתם לאזרחות הם לא מזדכים על הציוד. הם לוקחים איתם הלאה את מטען הרגש שמכביד תדיר על יומם. יהא זה לקח לכל מי שחושב שהחוויה הצבאית היא מחשלת ותו לא. לכל מי ששכח שמדובר באנשים צעירים, יפים ושוחרי חיים, שהצל"ש על הריגת מחבל לא חשוב להם יותר מהטלפון לחברה או לאמא בסיום משימה. על כתפיהם מוטלת החובה להגן על המדינה ואזרחיה. על המדינה מוטלת החובה להגן על עלומיהם.
מתוך הסרט מבוזבזים
יחצ
נא להמתין לטעינת התגובות
