נוצר סביבם באזז
תופעה בעלת חוקים משלה, סנדקי הגראנג' של סיאטל, אחת הלהקות החשובות בפוסט פאנק. אילאיל גינות מדברת עם (ועל) המלווינס, שיפרקו לכם את עור התוף מחר בבארבי
אז קודם כל, לא סיאטל ולא יער. קורט קוביין, האיש והאוברדוז, הגיע לאולימפיה מאייברדין הקטנה, וכך גם שותפו לנירוונה, כריס נובוסליק, שבכלל נולד בקומפטון, קליפורניה. אייברדין הייתה גם העיירה שהצמיחה מתוכה את המלווינס – אולי אחת הלהקות החשובות ביותר בפוסט-פאנק, ואולי במוזיקה בכלל. הלהקה הכי כבדה ששמעתם? אולי. הסנדקים של הגראנג' שבקע מסיאטל? ייתכן מאוד שכן.
אך לא די לנו להכיר במלווינס על ההשפעה שלהם על הרכבים אחרים ותרומתם האדירה לאותן שנים. בעוד שלהקות כמו סאונדגרדן ופרל ג'אם הן בסופו של דבר רק להקות, המלווינס מהווים תופעה עם חוקים משלה, בעלת נוכחות ונפח שאין כמותם. המלווינס רוקחים קוקטייל קטלני של רוק של סוף שנות ה-70, stoner sludge, והבלחות של הארדקור – ספרייה מוזיקלית עשירה המאגדת בתוכה כמעט כל מה ששובר את הבית: החל מ-Kiss, בלאק סאבאת', אליס קופר ו-AC/DC , וכלה ב- Prong ו-Godflesh. ואיכשהו, למרות הכל, הכוח האקספירמנטלי שמבעבע החוצה הוא צליל ייחודי שכולו מלווינס.
המלווינס החלו את מסע הרעש שלהם בתחילת שנות השמונים, כלהקת תיכוניסטים שעמלה בעיקר על קאברים לג'ימי הנדריקס ו-The Who. לאחר טבילה קצרה בפאנק מהיר, שקעו לרגרסיה הכי מעניינת של אותה תקופה, והחלו לנגן באופן איטי וכבד יותר מכל הקולגות. הליין אפ כלל את באז אוזבורן (King Buzzo) על שירה וגיטרות, מאט לוקין על הבס, ודייל קרובר על התופים. למרבה האירוניה, קורט קוביין, הגרופי הכי פאנאטי של המלווינס, נבחן לתפקיד הבסיסט, אך דפק את סיכוייו להשתלב בלהקה כשחירב את השירים שלהם מרוב התרגשות. שמה של הלהקה, אגב, היה הומאז' מרושע לפיט "מלווין" לומאהן, הקופאי השנוא ביותר בסופרמרקט בו עבד אוזבורן כנער. לאחר שב-1986 הוציאו את ה-EP Six Songs, ב-1987 הוציאו המלווינס את אלבום הבכורה שלהם, Gluey Porch Treatments בלייבל אינדי. מאז, זרמו עוד מים רבים בנהר הווישקה במדינת וושינגטון, וחלו שינויים אינסוף בליין-אפ של ההרכב.
לוקין עזב את הלהקה ב-1987, ובהמשך הקים את Mudhoney, איתם ניגן עד 2001. בהמשך, מילאו את מקומו לורי בלאק (Lorax), בתה של שירלי טמפל האגדית, ג'ו פרסטון ועוד שרשרת ארוכה של בסיסטים מוכשרים. לאחר עוד כמה אלבומים בלייבלים קטנים, קיבלו המלווינים פוש רציני מחבריהם הוותיקים בנירוונה, שבינתיים הפכה להצלחה מסחררת, והחותמה ללייבל הנודע Atlantic, שם הוציאו את אלבום המופת Houdini ב-1993. שלושה אלבומים נוספים אחר כך, הם נזרקו בטריקת דלת מ-Atlantic, ומאז הוציאו למעלה מ-20 .אלבומים, בעיקר בלייבלים Amphetamine Reptile ו-Ipecac, הבייבי של מייק פאטון.
לאורך השנים, הקפידו חברי ההרכב להשאיר את חותמם על כמות מסחררת של פרויקטים נוספים, מחוץ למסגרת של ספינת האם מאייברדין. אוזבורן ניגן בהרכב של פאטון, Fantomas, והצטרף לחברי נאפאלם ד'ת ו-Brutal Truth בהרכב הקראסט-פאנק Venomous Concept. דייל קרובר ניגן במשך השנים גם בנירוונה לתקופה קצרה, הצטרף לטור של סוניק יות', ומנגן בהרכבים The Men of Porn(Porn) ו-Altamont. כהרכב, שיתפו המלווינס פעולה גם עם ג'לו ביאפרה האגדי, וממשיכים להנפיק אלבומים בקצב מסחרר, לפעמים פעמיים בשנה.
אלבומם האחרון, (A Senile Animal), יצא בסוף 2006, ובו
קודם כל, ברצוני להודות לכם על כך שאתם יוצרים מוזיקה כל כך משובחת בעקביות מרשימה לאורך השנים. אני זוכרת שראיתי אתכם מופיעים בארה"ב ב-1999, ובחיים לא חשבתי שאזכה לראות אתכם שוב בהופעה מבלי לרכוש כרטיס טיסה לחו"ל.
תודה רבה! אנחנו מקווים שאהבת את מה שראית ב-1999, ושהקהל יאהב את מה שיש לנו להציע כיום, ב-2007.
האם אתם חושבים שהעובדה שמעולם לא זכיתם להצלחה מסחרית זהה לזו של להקות דוגמת נירוונה ואחרות מסצנת הגראנג' של סיאטל(או אייברדין, בעצם) למעשה עזרה לכם לשמר חזון אמנותי אישי וייחודי יותר?
לפחות לא סיימנו את הדרך כנרקומנים מתים. אני (קינג באזו) בספק אם למכור מיליוני תקליטים ולהתעשר מזה היה מביא להרס טוטאלי של חיי, אבל אני מניח שאני לא צריך לדאוג לגבי האפשרות הזו, נכון?
עם דיסקוגרפיה עשירה באופן מפלצתי מאחוריכם, איזה אלבומים משקפים בעיניכם את התהילה שהיא המלווינס? האם יש משהו שאתם מחשיבים כהאזנת חובה לחובבי מלווינס?
הייתי אומר ש-Pigs of the Roman Empire, Colossus of Destiny, Egg Nog, The Bootlicker ואלבומנו האחרון A Senile Animal הם פריטי חובה, אם כי לא בהכרח בסדר הזה.
כמו רבים אחרים, בהיותי מעריצה גדולה של להקת Kiss, נורא אהבתי את הטריביוט שעשיתם להם. האם מעריצי מלווינס יכולים לצפות למחוות נוספות ללהקות מעולות אחרות בעתיד הקרוב?
רעיונות שונים עולים כל הזמן. כמה שמות שעולים שוב שוב הם ג'ימי הנדריקס וג'ודי גארלנד, אבל אני בספק אם זה באמת יקרה.
עם כל כך הרבה שינויים בליין-אפ, קצת קשה לעקוב אחרי המשתתפים השונים בהרכב. כיצד נוצר שיתוף הפעולה עם קודי וג'ארד מ-Big Business? האם אתם רואים בכך כגורם שמפרה את היצירה שלכם, שכל הזמן נכנס דם חדש ללהקה?
בטח שכן! דייל (קרובר) ואני כמו ערפדים המשתגעים מהריח של הדם החדש הזה. אנחנו עוברים הרכבים ולהקות כמו שאנשים עוברים על מקלות אזניים – אנחנו מנצלים אותם ואז נפטרים מהם, פשוט כי אנחנו טיפוסים כאלה.
לאחרונה האזנתי ל-We Reach: The Music of the Melvins, אלבום טריביוט לכבודכם. האם אהבתם את התוצאה? מה השיר האהוב עליכם מהאוסף הזה?
האמת היא שעוד לא ממש שמעתי אותו, אבל ראיתי את מסטודון מנגנים את The Bit בהופעה חיה, וזה היה מעולה.
לאחר ששיתפתם פעולה עם כל כך הרבה דמויות איקוניות מתעשיית המוזיקה, האם יש מישהו שגיליתם שהוא שונה לחלוטין מכפי שדמיינתם? מישהו שריגש אתכם במיוחד לעבוד איתו, או שאתם מתחרטים על כך שעבדתם איתו?
גילינו שטרי בוזיו (המתופף האגדי של פרנק זאפה) צופה בהרבה יותר פורנו מאשר חשבנו שאפשרי בכלל, ושדייב לומברדו (המתופף של Slayer) לא עושה דבר חוץ מלקשקש עם אשתו בסלולרי כל היום, מה שנראה לנו מוזר בשביל אדם שמכר את נשמתו לשטן...הופתענו לגלות ש-ג'לו ביאפרה (Dead Kennedys) לא קורא ספרים, מיינארד קינן מלהקת Tool נמצא כל כך עמוק בתוך הארון עד שהוא כבר מוצא שם מתנות לחג המולד, ומייק פאטון מכור למשחקי וידאו ושליחת הודעות טקסט בבלקבארי שלו. טרבור דאן (באס, Mr. Bungle) אוהב לדמיין שהוא נורבגי, ליף גארט בזבז את חייו על סמים, ודייב גרוהל (נירוונה, Foo Fighters) מנגן מוזיקת פופ מבחילה וכבר לא מתקשר אליי כמו פעם. וזה רק קצה המזלג.
איזה להקות מהחמש עד עשר שנים האחרונות עוררו בכם עניין או אהבתם במיוחד?
Kill Me Tomorrow, Porn ו-Big Business, כמובן.
בשביל הרקורד והקהל שלכם כאן, מה גרם לכם להסכים לבוא לישראל? מה הציפיות שלכם מהביקור הזה?
זה פשוט נראה לנו כרעיון טוב. יהיה מעולה. ישראל היא ידידה של ארה"ב בים התיכון, אז אנו מודים לכם.
האם אתם מכירים להקות כלשהן מהסצנה הישראלית?
עדיין לא, אבל בהחלט יהיה מעניין להכיר כמה.
המלווינס בישראל: יום שישי, 27 באפריל, 21:00, מועדון הבארבי תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
