בתול באוזן בן 40
מו"לים תמיד מנצחים במאבק על איך ייראה העיתון שלהם, אפילו על חשבון הקורא. כשהמו"ל הוא גם העורך הראשי, אין מאבק בכלל. רון מיברג מציין 40 שנה ל"רולינג סטון", המגזין שפעם הזיז סדרי עולם והיום הוא לא מזיז לאף אחד
מטפורית לפחות, בעלי שמיעה חדה שומעים את הנטר ס. תומפסון מתהפך בקברו. את תומפסון שרפו, ירו את אפרו מראש מגדל גבוה שנבנה על-פי תוכניות שהשאיר, ואחר-כך פיזרו אותו. יאן ס. וונר, המייסד, המו"ל והעורך הראשי של רולינג סטון, אוהב להציג את עצמו כמי שגבה מתומפסון את מיטבו. זה נכון בחלקו, ועל כך יבורך. אבל תומפסון נטש את הדוגית החיננית והרעועה שהפכה ל"קווין אליזבט" הרבה לפני שהנצנצים התמעטו מכדי לכסות את הערווה הענקית הנקראת רולינג סטון. תומפסון אנרכיסט וברדקיסט וכאשר וונר ורולינג סטון החלו להתלבש, להראות ולחשוב כמו גורדון גקו, טום וולף ופולי גאלטיירי, בחליפות שלושה חלקים, עניבת משי בבורדו ונעלי סירה לבנות, תומפסון אמר לוונר 'הסטה לה ויסטה, בייבי', וחזר הביתה לקולורדו כדי לגרוע מאוכלוסיית חיות הבר. בשנת 2005 התאבד תומפסון כמובטח.
וונר יודע כי בלי הילת הגונזו האלמותית של תומפסון נראה רולינג סטון כמו כוכבנית הוליוודית שקיבלה מהמנתח הפלסטי שלה אחריות לשנה בלבד. לכן הוא משאיר ברשימת הקרדיטים את ראול דיוק (ספורט), פסבדון עבש ונטוש של תומפסון. ואילו תומפסון עצמו מופיע במרתף תיבת הקרדיטים, מתחת לרלף ג'יי גליסון, מי שהקים עם וונר את המגזין. הנטר ס. תומפסון, כתוב שם, 1937-2005.
במובנים רבים, וונר ורולינג סטון הם המענה האנטומי ללשון הגדולה והאדומה, הלוגו של הרולינג סטונס. שתיים מאצבעותיו (לא דביקות) של וונר המחזיקות בערכים המוזיקליים של שנות ה-60, אוחזות בסטונס. עובדה שבגיליון היובל – הראשון בסדרה, וונר הוא כמו נשיא הנכנס לתפקידו. לא נשף אחד חלילה, אלא כל הלילה – מראיינים עורכי המגזין הבכירים את מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס בנפרד, וגם את מרטין סקורסזה, כדי שאפשר יהיה לשאול אותו על הסרט התיעודי שהוא מכין על הסטונס. מגזין ששמו רולינג סטון אינו יכול להישאר שווה נפש ללהקת רוק בריטית בשם הרולינג סטונס. מבחינת השם, וונר מכוסה: אפשר "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב", פתגם נאה. אפשר "כמו אבן מתגלגלת" המיתי של בוב דילן, שבמקרה נבחר לפני מספר שנים – על-ידי רולינג סטון – לשיר הרוק הגדול ביותר בכל הזמנים. ראשון מתוך 500.
כדי להסיר ספק: אלוהיו של וונר הוא בוב דילן. זו בחירה סבירה עבור מי שאין לו אלוהים אלא עגל זהב. לכן הראיון עם דילן שקיים וונר בעצמו, פותח את הגיליון; אם הצלחתם לעבור בשלום, מרוחים בריר דביק, את טפיחת השכם העצמית (מישהו מכיר אורטופד טוב?) שמעניקים עורכי הסטון לעצמם.
אלוהים נראה ונשמע מעט ירוד לאחרונה. ראיתי את דילן בהופעה לפני מספר חודשים, ואלמלא ילדיי שישבו אתי בהיכל דמוי יד אליהו כדי לראות פעם אחת ולתמיד את מקורות ההשראה של אבא, הייתי קם והולך אחרי שלושה שירים. דילן הפך לצימוק מתולתל עם שפם של סרסור לטיני שהאלבום האחרון שלו, למרות מפלי התהילה, נשמע כמו משהו שבילי ג'ואל היה כותב אילו היו מסיעים אותו במכונת זמן לביג בנד'ס של שנות ה-40'.
בשנים האחרונות אי אפשר להתהדר יותר בהפניה האהובה על עורכים, "דילן מדבר!", מכיוון שדילן מדבר כל הזמן. היו לו ראיונות קוהרנטיים לאחרונה, במיוחד בסרטו של סקורסזה, אבל עם וונר הוא חזר לקריפטיות הלולאתית שלו, שהיא החומר ממנו עשויים סיוטים של עיתונאים. דילן לא אומר כלום – והרבה. וונר מנסה להסתחבק איתו בנוסח בחייאת ראבק, בוב (אני מאלתר), וחוזר הביתה בלי הסחורה. כמובן שהראיון עם דילן, כמו 19 הראיונות האחרים, הם הזדמנות למחזר את הצילומים הנהדרים מהארכיון. מהימים שאנני לייבוביץ' צילמה עם הלב ולא עם חשבון הבנק.
יאן וונר היה בן 21 ב-1967 כאשר נשר מאוניברסיטת ברקלי וחבר לרלף גליסון, מבקר המוזיקה הנחשב של ה"סאן פרנסיסקו כרוניקל", כדי להקים מגזין מוזיקה לצעירים. היו לו 7,500 דולר שלווה מהוריו האמידים, מכונית פורשה ושאפתנות. רולינג סטון היה מגזין לדור אבוד שחיפש בית. הסטון נדפס על נייר עיתון. בשחור-לבן. בפורמט גובה גדול (טבלואיד) וללא סיכות מחברות. וונר הוא בן גילו ודורו של ביל קלינטון. אם קלינטון הוא הבייבי-בומר האולטימטיבי, רולינג סטון היה המכללה שלנו לחיים אלטרנטיביים. קשה לזכור, אבל היו זמנים שמגזינים היו בית חם לקוראיהם. בישראל היה ניתן לקנות את רולינג סטון בשני קיוסקים בערך, ובאיחור ניכר. אבל לא ויתרנו על הפולחן של ללכת לקיוסק העיתונים בבן-יהודה, צמוד לקולנוע "מוגרבי", ולשחרר בידיים רועדות את האטבים שחיברו את ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין המתים למעמד העץ. שמרתי כמה מהגיליונות ההיסטוריים ההם, וממרחק הזמן והשחיקה בנורמות עיתונאיות, הם מרגשים ומאוששים את הקרדיט ההיסטורי שמגיע לוונר על חזון ואומץ: סיפור חטיפתה של פטי הרסט בשני גיליונות ענק; הגיליון בו נתן הנטר תומפסון את תמיכתו הבלתי מסויגת למועמד לנשיאות ג'ימי קרטר, בכתבה נפלאה שכותרתה "ג'ימי קרטר וקפיצת האמונה הגדולה"; סיפור מותה של קארן סילקווד, שהדליפה לעיתונות מידע מרשיע על סדרי בטיחות לקויים בבניית כורים גרעיניים על ידי חברת "קר-מגי"; הגרסה הראשונה של "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" עם איוריו הנפלאים של ראלף סטדמן; "המשפחה", תיק צילומים שבו הנציח ריצ'רד אבדון את המחזיקים בעמדות כוח בפוליטיקה האמריקאית.
מקור כוחו של רולינג סטון, כמו גם מעייניו של הקורא, היה מדור ביקורת התקליטים. המדור יכול היה לרומם תקליט או לחסל
1967-1977 היו תור הזהב של רולינג סטון. מגזין לוחמני, כתוב היטב, מצולם ומאויר בחדשנות אטרקטיבית. ללא מורא, ללא משוא פנים. משוא הפנים, כמו גם המורא, באו אחר כך, כאשר שקע המגזין בביצת הנהנתנות של עידן רייגן. כתם קוקאין קטן סימן את המקום שבו טבעו וונר ורולינג סטון. הגרעין הקשה והנאמן של קוראיו, מעולם לא סלח לו על כך.
ב-1977 הודיע וונר לאנשיו כי החליט להעתיק את מערכת העיתון מסן-פרנסיסקו לניו-יורק. מי שמבין את הפער התרבותי הגדול בין החוף המערבי לחוף המזרחי של ארצות הברית, יבין את השבר הבלתי ניתן לאיחוי שסדק את צוות המגזין ואת האתוס שלו. אף אחד, חוץ מוונר ושותפיו להנהלה, לא רצה במעבר ולא הבין את הגיונו. משרדי המערכת אמנם הפכו קטנים וצפופים מדי לאגו התופח של וונר, אבל סאן-פרנסיסקו הרדיקלית שמרה על גחלת הקאונטר-תרבות הלוחשת, בעוד שהמעבר לניו-יורק ההדוניסטית – במובן של אנדי וורהול וסטודיו 54 – נתפס בעיני העורכים כאקט הסופי של כניעה למסחריות הזוחלת ולהשתקת המצפון החברתי. כך היה.
בניו-יורק השתלטה על המגזין רוח השטות שנשבה מ"סטרדיי נייט לייב", תוכנית הסטירה הלילית של NBC שתיקתקה את הבון-טון התרבותי של הסבנטיז. בלושי, צ'ייס, אקרויד ואחרים, היו ידידיו האישיים של וונר ועשו את מערכת המגזין לביתם השני. אלה היו ימי היין, השמפניה והקוקאין. רולינג סטון הפך קשוב לעסקי המוזיקה ולא למוזיקה עצמה: מייקל ג'קסון, פרינס, מדונה, לפעמים ספרינגסטין. מו"לים תמיד מנצחים במאבק האידיאולוגי על פני עיתונם, גם על חשבון רווחתו של הקורא. כאשר המו"ל הוא גם העורך הראשי, אין מאבק כלל. וונר העורך היטיב לזהות את האינטרס הכלכלי של וונר המו"ל. בימי גדולתו של הפאנק, דחקו בוונר עורכיו הצעירים לעשות הסבה מהרוקנרול הקלאסי לגל החדש במוזיקה. וונר נכנע ונתן את השער לכתבה על "הסקס פיסטולס". במקום להעלות את התפוצה ל-300 אלף מקווים, דירדר הגיליון הבודד את המכירה ל-192 אלף בלבד. זו הייתה הפעם האחרונה שפאנק קיבל שער.
"וונר נהנה מכשרון סמוי", אמר עליו אחד ממקורביו, "קשה להגדיר את הכשרון הזה, אבל הוא עשה את 20 השנה האחרונות עם אצבע רטובה מורמת באוויר. הוא חש בשינוי משב הרוח הקטן ביותר לפני כולם".
"התיאוריה שלי", אמר ג'ון קרול, אחד מעורכי רולינג סטון הראשונים, "היא שרולינג סטון הוא סיפור הצלחה מהסיבה שפלייבוי וניו יורק הם סיפורי הצלחה. כל אחד מהעיתונים האלה הוא תוצאה של פנטזיה אישית ופרטית של עורכו. יו הפנר רצה להתגורר באחוזה מפנקת ולשכב עם אלפי שפנפנות. קליי פלקר רצה לגור באפר-איסט-סייד במנהטן. יאן רצה להיות עם כוכבי רוק. התברר שכאשר פנטזיה אישית כזו עשויה נכון, יש לה קליינטים רבים".
במעבר לניו-יורק החליף וונר את הפורמט המלבני המוארך של המגזין בפורמט כמעט ריבועי – בצבע. הטיפוגרפיה המאתגרת התמתנה. לייבוביץ', שהעניקה ל"סטון" את ההיגד החזותי הנועז שלו, עברה לירחון המתחדש ואניטי פייר. תומפסון השתתק ולוויצים הימניים של פי. ג'יי אורורק לא היו הכוח והמעוף של קומנדו-גונזו. קמרון קרואו עבר לעשות סרטים. פול נלסון מת חסר כל בדירה בניו-יורק.
אינך מרים היום את רולינג סטון כדי לקרוא טקסט כתוב היטב. אין בו כאלה. גם הצילומים והגרפיקה עוברים מתחת לרף. מדורי הרכילות התארכו. מדורי הביקורת התקצרו. כדי לדעת מה לבש אלטון ג'ון ביום הולדתו ה-60 במדיסון סקוור גרדן, לא צריך את רולינג סטון. בשביל זה יש את פיפל ואנטרטיימנט וויקלי. מבחינת סיפוק המידע השוטף, לוקה רולינג סטון ברשלנות פטאלית. זה לא המקום לגלות בו מה קורה. וונר הוא כמו מדורה ששפכו עליה אמבטיה של מים. היא רוחשת אבל אינה מפיקה להבות. פיטר טרוורס מנהל בסטון מדור ביקורת סרטים ראוי, אבל 100 מילה על אלבום חדש של ניל יאנג הם לא רק עלבון. זה גול עצמי. המגזין קבור במדורי אופנה, צרכנות, פוליטיקה יוצאת ידי חובה ויציאות "ירוקות" מנומסות מדי, כמו לקפוץ על הרכבת של אל גור אחרי שכבר עזבה את הרציף ולהעסיק כתחקירן שחיתויות פוליטיות את רוברט קנדי הבן.
יותר מעיתונים אחרים, אחראי רולינג סטון לז'אנר "הרשימות": 100 האלבומים הגדולים של כל הזמנים; 500 השירים הגדולים ברוק; נשים ברוק; ובגיליון הנוכחי – 40 שירים ששינו את העולם. האם "לואי לואי" שינה את העולם? "בילי ג'ין"? "כמו בתולה"? תשובות יתקבלו בברכה.
מיובל העשרים חוגג וונר את עצמו בעשרות גיליונות. גיליונות מזכרת. תיקי צילומים. אנני לייבוביץ' מציגה. מסחטות של מודעות. רק בשנה שעברה, אפרופו גיליון ה-1000, רקד רולינג סטון בכל החתונות. בגיליון החגיגי הבא ישוב וונר ל"קיץ של אהבה" בסאן-פרנציסקו, 1967. לבי אינו גס חלילה בקיץ המכונן ההוא, אבל אינך יכול לעשן יותר את שרידי הגראס שהתייבשו בבונגים לפני 40 שנה. רולינג סטון היום הוא גם מוציא לאור של ספרים. מדריכי אלבומים. אנתולוגיות של רוק. אוספי ראיונות. אפילו תוכנית ריאלטי חדשה בטלוויזיה יש לו: "אני מרולינג סטון".
יאמר ובצדק, שרולינג סטון אינו ביתו של קשיש בן 50. אני טוען שהוא גם אינו ביתם של צעירים מחוברים. בעיקר משום שאיבד את הרלוונטיות שלו. אין לו קול. לא שליחות. לא קונצרטינה לשכב עליה. בהתנייה פבלובית עשיתי לעצמי לפני חצי שנה מנוי לכמה מגזינים. גם לסטון. השבוע הגיע המנוי לסיומו. אני מתעלם מגלויות החידוש הפתייניות. את המנוי לאנטרטיימנט וויקלי חידשתי בשמחה. אינני מצפה מהשבועון לנסח מניפסטו מהפכניים אלא להגיד לי מה חדש ומה קורה. ואת זה הוא עושה טוב יותר מרולינג סטון. הרבה יותר טוב – ובלי יומרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
