מי אוהב אותך יותר ממני?
מהתנ"ך, דרך יהודה הלוי ורחל ואלתרמן ועד נעמי שמר ומאיר אריאל ומיכה שטרית, שירת האהבה לארץ ישראל היא משיאי השירה העולמית. נכון, מהשירה העברית הכתובה היא כמעט נעלמה בשנים האחרונות, אבל אז אימצו אותה הזמרים הכי נפלאים. מנחם בן מלקט שורות של אהבה
אם לדייק, שירת האהבה לארץ ישראל מתחילה בדיוק במקום שבו מוזכרת הארץ לראשונה בתורה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זאת ראשית השירה. ואחר כך הבטחת אלוהים לאברהם (אז עוד אברם): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" וחלום יעקב, "הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה". גם זו שירת ארץ ישראל.
ובלי שאנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון, עוברת אלינו הארץ כמחוז חפץ עצום. מי זו הארץ הזאת שאלוהים עצמו אומר לאברהם ללכת אליה, ומבטיח לאברהם וליעקב בחזיונות אלוהיים לתת להם? הרי זו גם אותה הארץ שבני ישראל הולכים לקראתה 40 שנה במדבר, ואותה ארץ שאלוהים לא נותן למשה להיכנס אליה, כאילו הייתה איזשהו גן עדן, והאיסור להיכנס אליה נשמע לנו כמו עונש כבד מנשוא. כי ככה משווקת לנו הארץ, אם תסולח לי הלשון הפרסומאית במתכוון שאני נוקט, כמקום אלוהי לגמרי, חמדתי לגמרי. אילו היינו חושבים במונחים פרסומאיים, היינו מבינים איך בונה אלוהים, כמו פרסומאי גאוני, את המתח ואת היוקרה המוחלטת של הארץ הזאת.
ואחר כך זו תהיה הארץ שיקרו בה כל הנסים ויקומו בה כל הנביאים ושמשון יאהב בה את דלילה בנחל שורק ושמש בגבעון דום וירח בעמק איילון (אני יודע, אני לא שומר על סדר ההתרחשויות) ויונה יברח בה מאלוהים דרך נמל יפו ועוד ועוד ועוד, ולבסוף, זו תהיה הארץ באחרית הימים שכל חזיונות הגאולה הגדולים יקרו בה: "וכיתתו חרבותם לאתים", " והטיפו ההרים עסיס והגבעות חלב תלכנה" וכו' וכו'.
אין שירה נהדרת מזו בתולדות העמים. ואז הגירוש הגדול מארץ ישראל, הגלות (כמו התקווה) בת שנות אלפיים. ואז המשנה עם כל טעמי ארץ ישראל שלה וסידור התפילה עם פסוקי האהבה התנ"כיים לארץ ישראל ועם פיוטי ארץ ישראל ופסוקי תהילים, שיהודים אמרו אותם יום יום לאורך אלפיים שנה: "יפה נוף משוש כל הארץ,/ הר ציון ירכתי צפון, קריית מלך רב". אנחנו עוברים בדילוג גדול למשוררי ספרד, וכמובן, אין לנו אוהב ציון גדול ומקסים מיהודה הלוי: "לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום/ שיבת שבותך אני כינור לשירייך".
ונעמי שמר, כמובן, במרוץ השליחים הגדול של הזמן, תיקח את המילים "אני כינור לשירייך" ותרוץ הלאה, עם יהודה הלוי, אל תוך הנצח, ב"ירושלים של זהב": " ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור/ הלא לכל שירייך אני כינור".
וכמעט אי אפשר בלי לצטט גם מתוך שיר האהבה הנפלא הנוסף, "יפה נוף משוש תבל", עד לסיום הגדול, עם הנשיקה המאוהבת של עפרה: "הלא את אבנייך אחונן ואשקם/ וטעם רגבייך לפי מדבש ייערב". אין , אין אהבה גדולה מזו. ושוב, רק לרגע, בדילוג על סדר הדורות, אצטט שיר נפלא אחר של משורר מאוהב אחר, איציק מאנגר, החוזר לארץ ישראל, נדהם מיופיה, ונזכר ביהודה הלוי. יעקב אורלנד תרגם באופן מזהיר את השורות הבאות. שם השיר "שנים התפלשתי בעפר נוכרי":
לא אשק עפרך כאותו המשורר הגדול
אף כי גם לבבי כלבבו מלא זמר ובכי עד תומו.
מה פירוש "לא אשק עפרך"? אני עפרך,
ומי זה עם כל הכבוד מנשק את עצמו?
(...)
נדהם אעמוד בפני כוחל מימי הכנרת,
לבוש בבגדי דלותי,
נסיך נע ונד שמצא סוף כל סוף את תכלתו,
אף כי גם בחלום מני אז כבר היתה זו תכלתי- - -
- - - -
מה פירוש 'לא אשק לתכלתך'? אני הוא תכלתך
ומי זה עם כל הכבוד מנשק את עצמו?
ואם כבר נגענו בשירה העברית החדשה, ראוי להתחיל כמובן במשוררי חיבת ציון, ואפשר בהחלט למנות גם את ביאליק וטשרניחובסקי המאוחרים יותר בכלל זה. ביאליק כתב מצד אחד, מתוך הגלות, את שיר הגעגוע הציוני המובהק ביותר, "אל הציפור": " זמרי, ציפורי, נפלאות מארץ/ האביב בה ינווה עולמים", ומצד שני, כתב בארץ ישראל עצמה את השורות הארץ ישראליות על שפיה ובנות שפיה, שיר מלא שמחת עולם ושמחת ארץ ישראל".
גם מתוך השיר המפורסם של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי", אחד השירים היפים ביותר בשירה העברית החדשה, עולה אהבה גדולה ומתואר נוף ארץ ישראלי, לפני שהלבשנו אותה ב"שלמת בטון ומלט":
הוי, ארצי, מולדתי,
הר טרשים קרחו עדר עולפה. שה וגדי
זהב הדר שמחו מנזרים, גל, מצבהו כיפות טיט על ביתו מושבה לא נושבה,
זית אצל זיתו
ארץ ושיר שאי אפשר לא להתאהב בהם. בפעם הראשונה מתגנבת תלונה על ארץ ישראל בשירתו של אורי צבי גרינברג. הוא המשורר הראשון כמדומה שהתלונן, שפתח פה, שמחה על ייסורי ארץ ישראל, גם אם יסוד הדברים הייתה אהבה שאין למעלה ממנה (כי הרי אין אוהב ארץ ישראלי גדול מאצ"ג).
הרבה לפני שכתב בחרון על המציאות הארץ ישראלית עצמה ("אל אן להימלט? אני נחנק/ בין בנק הפועלים לבנק אפ"ק" - והוא כתב את זה בשנות ה-30! מה היה כותב היום?), סיפר אורי צבי גרינברג על השמועות הרעות
לכן קרוי השיר "ההכרח": " מוכרחים היינו ללכת ולעזוב כל סגולה, להעמיס רק ילקוט על שכם ולצאת בכלי גולה". בשירים אחרים מתאר אצ"ג את ייסורי החיים החלוציים, שחלוצי ארץ ישראל מקבלים באהבה: "ידיים פה הרימו כמו זהב כל רגב! / נעורים גוססים בעמל ולא אכפת".
ובכן , קדחת, נעורים גוססים, ובכל זאת החלוצים מרימים כל רגב באדמת ארץ ישראל "כמו זהב". עדיין המוליך הוא האהבה, לא הייסורים, לא התלונה, ובכל זאת, כבר יש תלונה ויש ייסורים. אבל אצל רחל ושלונסקי, שכתבו בערך באותה תקופה, ארץ ישראל היא עדיין מושא אהבה מוחלט. שמחת החלוציות ושמחת ארץ ישראל ותחושת ההתקדשות הגדולה והטוהר הרוחני במגע עם הארץ, כל אלה חפות עדיין מכל טענה.
שירי הגלבוע של אברהם שלונסקי הם מן היפים בשיריו ובשירה העברית החדשה בכלל. כמה שונה משורר השמאל הזה, שלונסקי, מן השמאלנים של ימינו, כי השמאל הזה שלו זרוח כולו באור אלוהי ובזכרי התורה והתנ"ך ובאהבה עצומה לארץ. נכון, הדת היא דת העבודה, אבל זו עדיין עבודת אלוהים:
הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארתו
ועם שחרית הוביליני אלי עמל.
עוטפה ארצי אור כטלית
בתים ניצבו כטוטפות
וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים
מתוך שירת הגלבוע ההיא צמחה ראשית שירתו המחורזת להפליא והמתנגנת להפליא של שלונסקי. הנה קטע מתוך השיר "עד הלום" שבו מגיעה שירת שלונסקי לאחד משיאי שיכרון המילים והארץ שלה:
באתי עד הלום ואיך אתיר שרוך נעל?
איך אנער מרגל זהב המשעולים?
כבד מזלות ירד עלי ממעלו אלוהים גדולים.
לפנים אמרתי: הוא כל כך גבוהו איך תשיג ידי לקטוף כוכב מבשיל?
כשם המפורש אלחש עתה: ג ל ב ו ע !
ואילן הליל פירותיו יבשיל
וכמובן, יוכבד בת-מרים באחד השירים הארץ ישראליים המופלאים ביותר שנכתבו מאז ומעולם, הוא השיר (ליתר דיוק, מחזור השירים) הקרוי בפשטות "ארץ ישראל". זה שיר שצריך לטעום את מילותיו כנשיקה. כל סתרי יופיה של ארץ הקודש, כל תעלומתה השמיימית הגדולה, הכול מונח במילים האלה ובמוזיקת האהבה שלהם:
את שוכנה בכחול מקופלת
והומה ככינור הרדום
יד אלוהית חמה מסלסלת
הגיגך מעולף וקדום
מוליכה רק כנפך הנושרת
צל קריות, הרים ומדבר,
ואוספה כלות-נפשי הנסערת
אל קשת צלמך הנסתר.
לא אתפשך מתגלית-נעלמת,
לא ארד אל סוף דעתך,
ייגע בעיני הנעצמת
כהסבר לי מובן עפרך.
ורחוקה, לא תובעה, לא נשאלתו אעמוד כשאלה הקפואה.
תתגדל, תתקדש לא נגאלתו תעלומתך בי לעד הטבועה.
שנים אחר כך ייפול במלחמת השחרור זוזיק, בנם של יוכבד בת-מרים וחיים הזז, ואחרי מותו תפסיק בת-מרים לכתוב שירה, כאילו נחצו חייה לשניים, וגם את זה ניבאה בשורות המרעידות שכתבה עשרות שנים קודם לכן: "וארוץ כאלול, כתשרי/ עטויה אור כמיהה אדומה/ פניי לשניים נגזרו:/ מחצית מול מחצית עגומה".
גם רחל מתקדשת ליופיה של הארץ ולדת העבודה והחלוציות בשירי ארץ ישראל היפהפיים שלה:
רק עץ - ידי נטעוו חופי ירדן שוקטים.
רק שביל - כבשו רגלייו על פני שדות.
ואיך אפשר בלי "כנרת":
גם כי איוורש ואהלך שחוח,
והיה הלב למשואות זרים, -
האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוחו חסד נעורים?
ואיך אפשר בלי "ואולי לא היו הדברים":
ואולי לא היו הדברים מעולם,
ואוליו מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעובדו בזיעת אפיי?
מעולם, בימים ארוכים ויוקדיםו של קציר,
במרומי עגלה עמוסה אלומותו לא נתתי קולי בשיר?
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטהו ובתוםו של כנרת שלי... הוי, כנרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?
יעברו עוד כמה עשרות שנים בתולדות השירה העברית, ונדמה שגם אנחנו נוכל לומר על כל אהבת ארץ ישראל הזאת, "ההיית או חלמתי חלום?", כי ההתקדשות העצומה הזאת ליופיה של הארץ ולעבודת הארץ, תיעלם כמעט לחלוטין מן השירה העברית הכתובה. אינני זוכר כמעט שום שיר אהבה מפורש לארץ ישראל בעשורים האחרונים. אבל אנחנו עדיין לפני השבר הגדול (שחל בעיקרו ב-1967), ועדיין נתונות לנו כמה שנות חסד של אהבה. אסתר ראב תראה את מפרץ חיפה מבעד לדימויים מפתיעים בדיוקם ובחושניותם, כמו בשיר "על הכרמל":
כאבטיחים במקשה
ישליו
אורות בשפל:
בין ים לשמים כוכב מטפס
ואניות מתות תיצמדנה אל שמן המפרץ
ואלתרמן יתאר באהבה גדולה ובחן אינסופי (מבודח גם הוא על פי דרכו) את תל אביב בערב של שנות ה-30 (מתוך "רגעים", שיר שכותרתו "ערב"):
הרחוב כחול כמעט מאוד
שקיעה בנאלית כמו שלט:
מעל לוחות המודעות
"האהבה בכול מושלת".
כציפורי סופה קרובה
המריאו עיתוני הערב
איתנו יש בשורה טובה:
"על הצוואר מונחת חרב!"
וכן, לכל הספקנים, יש שעה תל אביבית כזאת שבה הערב כחול, ממש כחול, כחול כמעט. רק אלתרמן יודע להגיד את זה בדיוק: "הרחוב כחול כמעט מאוד". אלתרמן עוד יחזור אלינו בשירי המדינה שלו ב"טור השביעי" הגאוני, גם זה חלק מהוויית ארץ ישראל ויחזור אלינו גם בשירי "חגיגת קיץ", שזירת ההתרחשויות שלהם היא סטמבול (היא ארץ ישראל שהפכה לסתם-בול), תל אביב שהפכה למין איסטנבול כזאת ועדיין היא מקסימה מאוד:
בוא, ערב קיץ, עמוד
עם ים ומרחבים סמוכים,
ראה איך בכל הקומות
לאור החשמל מתהלכים
אנשים ונשים, כמו
בתוך ספרים פתוחים
ויהיו עוד משוררים שיבלטו באהבת הארץ שלהם. אנחנו נוכל, כמובן, למנות רק חלק קטן מהם ולצטט שורות ספורות. אמיר גלבע, למשל. דוד רוקח, למשל. למעשה, גם שיריו הראשונים הנפלאים של אהרן שבתאי, הכלולים בשני קבציו הראשונים, "חדר המורים" ו"קיבוץ" יכולים להיחשב עם שירת האהבה הגדולה לארץ ישראל. קודם לתל אביב של ילדותו ואחר כך לקיבוץ של נעוריו. הנה למשל חלק מן השיר "חדר המורים", שכל ארץ ישראל של שנות ה-40 וה-50 כלולה בו באמצעות אזכור החפצים הפיזיים הבונים את הממשות, וממש כמו עוגיית המדלין המפורסמת של מרסל פרוסט, גם כאן, עצם המגע עם החומר (במקרה זה, עם השמות והדברים) מציף בנו את הזיכרון:
בחדר המורים, גלובוסים
ארוזים בארונות עץ, הרצל
וביאליק, קופסות כחולות
מרושתות שפתיים, כמו
ילדות של תנועת נוער נחות
על ספרי "החשבון המעשי".
בדממה הזאת של שעה אחת עשרה,
בריכה המכילה חמש שעות של מים
מתמלאה בפרדס, ילד קונה מחברת
ב-5 מא"י. בשעון הקיר
זמן מזיח כמו רוח קלה
לב מנחושת קלל.
עתה הארץ
נקנית בתעודות של ספר הזהב:
זקן שותל יער, נער שטו בשדות, בין זרזירים, לבוש
בגדי גולה.
חצי כוס תה של המורה לאנגלית
נשארה על מפת הקטיפה הירוקה.
כן, זה חדר המורים. כולנו הבטנו עליו ברעד מוקסם, והנה הוא כאן לפנינו מחדש, בשיר נפלא. עם כל קופסות הקרן הקיימת הכחולות של אז. אנחנו זוכרים. גם בשירי "קיבוץ" שלו עובד שבתאי על אותו עיקרון. עצם אזכור החומרים המדויקים הבונים את הפיזיות של הקיבוץ היא המפתח ליצור בנו את ההתרגשות המדויקת של המקום המדויק: הקיבוץ של שנות ה-50 וה-60, כמו בשיר הפותח "הנעליים":
הנעליים שנחתכו
בקיץ בקצותיהן.
מעין סנדלים,
נחות על מכסה
ברזל של בור סופג.
נעלי בית
פיז'מות ורודות
חולצות שנעשו
תיקי אוכל.
וכו' וכו'. למה אני נתפס להתרגשות כשאני קורא את השורות הפרוזאיות האלה, נטולות השיריות והסנטימנטליות לכאורה? כי הן עצם הנוסטלגיה, עצם הגעגועים לטוהר ההוא, הקיבוצי, נטול החן הפיזי לכאורה, שכל חפץ אפור ונטול קדושה בו הוא חלק מקדושת החיים הפשוטים האלה, אף שאין בשירים האלה כשלעצמם אף מילה נוסטלגית. כאן ארץ ישראל, או כבר מדינת ישראל, היא מושא אהבה בלי שהמשורר עצמו מצהיר על האהבה הזאת. הוא מסתפק רק בספירת מלאי כאילו של חומרי המציאות ("תרבותנו אצורה בכמה/ כלי עבודה ומושאיהם", הוא כותב בשיר אחר מאותו מחזור, ומפרט: "מדובר על מטאטא קש/ מפסלת/ קלשון ויעה/ נתר מאכל" וכו' וכו'). עדיין אנחנו בתחום האהבה.
אבל לאט-לאט תלך ארץ ישראל ותיעלם כמושא אהבה בשירה העברית, ובהמשך, תיעלם כמעט בכלל, אפילו כנוף. קו השבר הוא כמובן מלחמת ששת הימים, מ"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ועד לשיר מוקדם יותר כמו "כתובת חשמל נעה" של מאיר ויזלטיר שכל אכזבת ארץ ישראל מונחת בו:
במוצאי יום העצמאות תשל"ב
עלה מטוס קטן
בשמי תל אביב ערב
ועל גחונו הריץ
כתובת חשמל נעה:
לבריאות ולהנאה אכול הרבה בשר עוף
כל ארוחה בול עם מעדני תוצרת הלול.
ויזלטיר מסיים את שירו בנאקת תוגה לועגת שונאת-מבודחת-מרה:
הו תל אביב הגדולה
עיר חשוכה כמו חוגגת
חג משונה של מלמול אנשים עילג:
הו טלוויזיה
הו אוטובוסים
הו מוניות
הו יהודים.
ולא שמבקרי המציאות הישראלית לא צדקו על פי דרכם ובחלקם. אבל נדמה שהדברים הפכו לאופנה רוחנית בלתי נסבלת. כבר אי אפשר, כבר אסור, לכתוב באהבה על הארץ. לא בשירה הכתובה. שבתאי, ויזלטיר ולאור, למשל, עברו לשירי שנאה נוראיים למדינה.
לאן הלכה האהבה? היא עברה, מתברר, למשוררים אחרים לגמרי: הזמרים. ומה לעשות, השירונים פופולריים הרבה יותר מספרי השירה. וממש כפי ששירת הפזמון הגדולה שימרה את החרוז ואת המוזיקליות של השירה (שנעלמה כמעט לגמרי בשירה הכתובה), כך האהבה הגדולה לארץ, שנעלמה מן השירה הכתובה, עברה לכמה מהזמרים וממשוררי הפזמון. נוכל להזכיר רק חלק מהם. לנגוע רק בקצה הקצה של היופי.
קודם כול, כמובן, נעמי שמר, הזכרנו את "ירושלים של זהב", ונזכיר רק למען הקסם, גם את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ("עם כל האור וכל הפנאי") ואת "הכול פתוח", למשל ("ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז/ וגל סגול כהה הריע והתיז" ). ואי אפשר בלי מאיר אריאל ו"נשל הנחש" שלו ו"ערב כחול עמוק" עם אותה קטורת של אזדרכת, שהיא הסנפת הישראליות.
ושלמה ארצי "תחת שמי ים התיכון", ואהוד בנאי שגם ברוקלין שלו היא ארץ ישראל ואתי אנקרי ש"אוספת את האור למעשה" ודנה ברגר עם זיכרונות ירושלים שלה, שתיהן משוררות-זמרות מופלאות, ו"כמה יוסי" של ברי סחרוף, ומיכה שטרית, שהפתיע את כולם כשסיפר שאת שיר האהבה "מי אוהב אותך יותר ממני?", הלהיט הגדול שחיבר לארקדי דוכין, הוא כתב למדינה: "של מי האדמה, האוויר והים? / של מי העולם? / של מי הזהב והיהלומים? / למה התן מיילל בכרמים? איך האביב יודע שהגיע הזמן? / ולאן האוניות מפליגות? / לאן? / מי אוהב אותך יותר ממני? מי מצחיק אותך כשאת עצובה?".
ממש כמו שיר השירים, שכולנו חשבנו שהוא שיר אהבה בין איש לאישה, עד שבאו דרשנים וסיפרו לנו שמדובר באהבה בין עם ישראל לאלוהים, ככה היינו בטוחים שמיכה שטרית מדבר על אהובתו, והנה אהובתו היא המדינה. איזו מדינה מיוחדת במינה שאוהבים אותה ככה.
* (עוד על שירת ארץ ישראל בספרו של מנחם בן "משלמה המלך עד שלמה ארצי" בסדרת האוניברסיטה המשודרת)
נא להמתין לטעינת התגובות
