הגבר שלכם
ליאונרד כהן כבר זקן, ובספר השירה שלו אין מסקנות, אין עקרונות מנחים, אין דבר מה שדורש להיאמר. אהרון לוין נסחף עם "ספר הכמיהה". אנחנו בעקבותיו
"יומן יקר
אין בכוונתי להפגין חוסר כבוד
אבל אתה נעלה
מכל טקסט מקודש"
('יומן יקר', עמ' 83)
אין בספר הזה משהו מיוחד שדורש להיאמר, אין עיקרון מנחה, אין מסקנות. זהו ספר שכולו כמיהה, חוסר, אי-התממשות, סימני שאלה שאינם נענים, אבל שקיימים כסימני שאלה והחוסר הזה שמצליח להיאמר, הוא גם המלאות, אולי המלאות היחידה שבנמצא.
יש בידע משהו מנחם, קל, מטעה. יותר משאינטליגנציה קשורה בידע, היא קשורה בסקרנות, בצימאון. אדם אינטליגנטי הוא זה שיודע לשאול, שרוצה לשאול, שיש לו טעם של עוד על הלשון. אלה שיש להם תשובה לכל דבר, שנדמה שראו כבר הכול, יכולים, לכל היותר, להתנחם בעובדה שיש מי שמאמין להם. גם כן נחמה.
אני מעדיף את אלה שלא מפסיקים לשמוט לעצמם את הקרקע מתחת לרגליים, שלא מוכרים לעצמם, ולאחרים, שיש כביכול נחלה, קרקע מוצקה שעליה הם עומדים במין ביטחון משונה עם עניבה וצועקים בשם רעיונות ועקרונות וכסף ובסוף הורגים אחד את השני בשם מה שהם קוראים לו 'אמיתות'. בקיצור, כל אלה שמאמינים לעצמם יתר על המידה. כאן ההבדל בין אמן לבין פוליטיקאי. אמן יכול וצריך להרשות לעצמו להיות עם אי-הידיעה, עם סימני שאלה, הוא לא עונב עניבה.
התחושה שנוצרת אחרי קריאת הספר היא בלבול. שירה טובה בעיני, היא שירה לא אינסטרומנטלית, שלא באה למסור רעיון או להעביר מסר, אלא להיות בעצמה, כשירה, רעיון או מסר. להיות כשלעצמה.
באותו הזמן, הספר גדוש מאורעות, קורות, רשימות, הגיגים, שרבוטים, שירים אשר מהווים מעין רצפת פסיפס שלא מפסיקה להשמט מתחת לרגליים. כאילו העקרון המנחה את חשיבת הספר הזה הוא החמקמקות, רתיעה מסטטיות, מיציבות. נדמה שהמוטיבציה העומדת מאחורי כתיבת הספר הזה למעשה לא קיימת אלא כמוטיבציה גרידא. לעתים רחוקות ניתן לחלץ מתוכו 'אמירה' או 'עמדה', שכן הוא עוסק בעיקר באישי, בחוויתי, בשרירותי, במה שאין לו הסבר ושאיננו זקוק להסבר, אדרבא, ההסבר רק מחריב אותו, הוא לא זקוק לו. הספר הזה לא חותר לאיזה 'מקום', הוא נקרא, כביכול, כשלעצמו.
כשם הספר כן הוא: ' ספר הכמיהה'. כמיהה לעבר, לעתיד, להווה, כאילו החומר שממנו קורץ הספר הזה הוא תחושת החוסר, הגעגועים למשהו ששתמיד איננו ויחד עם זאת, תמיד ישנו, תמיד מעבר לפינה:
"זה עומד להתרחש בקרוב מאד. המאורע
הגדול שישים קץ לאימה. שישים קץ לעצב.
ביום שלישי הבא, כשהשמש תשקע, אנגן את
“סונטת אור ירח" מהסוף להתחלה. זה יבטל את
השפעות צלילתו המטורפת של העולם לתוך
סבל במשך מאתיים מיליון השנים האחרונות.
איזה ערב מקסים זה יהיה. איזו אנחת רווחה,
כאשר טדומי החזה הסניליים יהפכו זוב
אדומים בוהקים, והזמירים בגמלאות
זנבותיהם המאובקים, ויכריזו על הוד הבריאה!"
('המאורע הגדול', עמ' 108)
אבל מעל לכל זה, וכרגיל אצל כהן – האשה. האשה, האשה, תמיד האשה. ממנה הכל הולך ואליה הכל שב. הספר הזה גדוש אשה. אשה-אם, אשה-אחות, אשה-אהובה. ועל-אף ריבוי השמות, המקומות, הזמנים, דומה שבסופו של דבר מדובר באשה אחת המגלמת בתוכה את הישועה:
"ישנה האישה העצומה הזאת,
(הו אלוהים, היא יפה)
האישה העצומה הזאת
שלמרות שהיא כל הנשים כולן,
יש לה טבע ייחודי מאד"
('בת לוויתי, עמ' 37)
"האשה, שיותר משהשירה נסבה עליה, היא-היא השירה. השירה היא היא. השירה היא האשה האמיתית, הגדולה, שאליה תמיד חוזרים, שאיתה תמיד בוגדים ושאין ולא יהיה מפלט ממנה:
אני מודה לך על השירים המייגעים
שהבאתי לכלל סיום
במקום לז--- אותך
לעתים קרובות יותר"
('ערפל הפורנוגרפיה', עמ' 98)
הספר הזה הוא כשלעצמו. הרעיונות שעולים מתוכו, ההשלמה, התוכחה, הנשים, הזיקנה, הכל נעשה לבליל אחד כאוטי, אנושי, של אדם, משורר, זקן, שלא מתעייף לנסות להגיד דבר מה. לאונרד כהן לא בא לספר לנו משהו שלא ידענו, הוא לא מגיע ממקום של עמדה. הוא כביכול ניצב לצד הקורא ויחד איתו מנסה לתת איזה פשר לחייו, פשר שאולי יכול להינתן להם מעצם העמידה. זהו לאונרד כהן זקן, תשוש במובן הבוער של המלה, המשקיף על עצמו כמי שמשקיף על עצמו, במבט מפוכח של מי שכבר השלים עם כך שלא נותר לו אלא להשקיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
