אי אפשר לשתוק יותר
גם שרית סרי היתה פעם צעירה מאוהבת שכתבה שירה מיוסרת. משום מה, היום כולם נשמעים לה הרבה יותר מיוסרים, ובעיקר, הרבה יותר שותקים. ובעיקר, הרבה יותר מדברים על כל השתיקה הזאת. בתוך כל אי השקט הזה, גם היא מוצאת כמה מלים לכתוב על שטיק השתיקה
שירי האהבות שהשאיר בתיבת הדואר שלי בכל לילה, נראו לי רומנטיים, כמו בסרטים, כמו בספרים. זה מרַגש כשמישהו כותב עלינו שיר. זה מקרב. זה סקסי. זה מביע. זה מדמיע. כשזה אישי ומוקדש, זה לעולם לא אדיוטי ובטח לא קלישאי. זה 'שווה' רגשית הרבה יותר מכל מתנה יקרה שנקנתה בחנות, זה 'גובר' על שושנה צלופנית. זה הכי אישי שאפשר. באותם ימים שהוא שורר לי בכל יום שיר הסתובבתי ברחובות מחוייכת, ממתיקה סודות עם עצמי, ונִשמתי לא ידעה את נפשה.
כשהאלבום יצא, היינו בשיא אהבתנו, וברשימת התודות על גבי העטיפה הפנימית אחורית, הוא הודה לי באופן סמוי, בפונט כתב-יד קטנטן, בתחתית העמוד באזור התודות למעגל האנושי השלישי שתרם את חלקו לתקליט – החבר'ה ממחלקת "וכמו כן תודה ל....".
המיקום הנלוז על גב העטיפה, הכתב הקטן בו נרשם שמי, ללא שם משפחתי – החמיצו את ליבי, אבל לא אמרתי לו כלום, כי הייתי בת 23, והוא היה נשוי. אז שתקתי.
הסיפור הזה נגמר אחרי שנה בכאב גדול, הרבה דמעות, הוא מימש את הריגוש הרגעי ושלח אותי מעליו פגועה ומרומה, כשפזמון אחד נתקע כמו פלייבק מיותם ברקע "אני ואישתי בהליכים".... מתוך הבלדה "אני בדרך לרבנות קצת סבלנות". והוא אכן היה בדרכו לרבנות - אבל כנראה שהם לא מצאו חניה. אזור חניה בעייתי הרבנות בתל אביב, אתם יודעים.
השנים שחלפו מאז הותירו ממנו שלושה – ההוא שאהבתי כל כך וכתב לי שירים, ההוא שקינא לי והעריץ את ההומור שלי - וההוא ששיקר לי במצח נחושה. מאז ועד היום, אם אלך ברחוב ואשמע את קולו בוקע ממכשיר רדיו – תעלה בי תחושת הקאה בלתי נשלטת. עם הצלחות לא מתווכחים!
השבוע מצאתי מחברת שירים ישנה ומצהיבה, מילים שכתבתי לו אז...."אילו יכלו הקירות לדבר"..... רפרוף בדפים העלה חשש כבד ממרום גילי היום והסולם עליו הייתי, ששירים שנכתבו בגיל הנעורים המאוחרים, עם כל הנוסטלגיה והסלחנות, הם שירים, שמרחק הזמן מסמיק, ובגוף עוברת צמרמורת-מבוכה והתבלטות קשה האם זה חמוד ולשמור את זה?! או להשמידם מיד ולשלוח לסל המחזור הנפשי שלי.
אין ספק שהושפעתי ממנו, ודרכו למדתי שאפשר ומומלץ לכתוב רגשות ובהחלט יש בזה משהו משחרר, וגם עד כמה זה יכול להיות פתטי כשעולם האסוציאציות שלך תקוע בפקק, ואתה משתמש באותן 10 מילים חבוטות ומרוטות המשתלבות בשנויי הטיה קל, בשירים רבים: לא רואֶה - את לא רואַה....הם לא רואים וכד'...לא שומע - לא מדבּר - חושב - נרדם - המחשבות - הסודות - הפחדים – העיניים - השתיקות (שלי/שלך/ביננו).
קרן פלס היא ללא ספק היוצרת של השנה האחרונה, מפעל להיטים של אדם אחד, שירים שהיא רוקחת לעצמה ולסובביה הרימונים המוכשרים. סיקרן אותי על מה היא כותבת, מה מעסיק אותה בגילה, וגיליתי עניין אחר לחלוטין.
באחד הימים שלאחר זכייתה בפרסי ה"מה-לא", 'נפלתי' על תחנת הרדיו של השדרניות-הלוחשות-דיווחי-תנועה-המפטפטות-בין-השירים, היישר אל המשפט – "צהריים טובים ומזל טוב לקרן פלס…אנחנו נבלה שעה עם שיריה....תהנו... והשיר הראשון שביקשתם...- מירי מסיקה 'נובמבר'....". ובבית האחרון שרה מסיקה ישרה כמו פלס "מלא במילותיך וריק משתיקותיי".… ומיד אחריו שוב מסיקה, המבקשת 'לשם' – השיר שהטיס את הקריירה של פלס לשם – לזרועות הפלייליסט הנחשק. והמילים? "כי לימדת אותי שתיקה - ואני עוד מחכה".
"כביש 6 פתוח לתנועה.... ועכשיו הראל סקעת" לחששה השדרנית התורנית, והמשיכה למלמל הפרעות סרק על גבי הפתיח המוסיקאלי היפה של "כל הציפורים"... ומילותיה-של-פלס: "רוח בחדרים – אבל בחדרי דממה"... וגם...."אותה הצעקה שרעדה משתיקתי".
"ממשטרת התנועה נמסר על עומסים כבדים בגינות סחרוב....ונעבור לשיר החדש 'זאת שבמקומי'...קרן פלססססס", המשיכה הסקסית מאדר פאקר - ומה במילים שאלתם??? – ששששש !!! "…מתחת לשמיכה שלך - מתחת לשמיכה שבמקומי - שומרת את פחדיך לעצמה - שותה את שתיקתך".
ואז הגיע השיר "בקרקס הזה" שלא היה מוכר לי, כי כמעט ולא נִטחן ברדיו לכן הקשבתי בשקט ובקשב רב... - "מי המנצח בקרקס הזה? - בשתיקתך משהו אוכל אותך".
...וזה המשיך אל "זמנים משוגעים"... "יש מלחמה מחוץ לעיר - מי ישלם את המחיר - שתקתי כדי לא להסגיר אותנו". אפילו
סגרתי את הרדיו. שקט שיהיה פה. אלוהים, היא לא מפסיקה לדבר על השקט.
ובעצם, מה אני נטפלת לקרן פלס?! רבים וטובים לפניה שתקו בדממה דקה וביקשו שקט ושתיקות, ואם אלך ממש אחורה – נתן אלתרמן 'היטיב' לכתוב שתיקה בביצועה הרועם של שושנה דמארי "שתקתי דבר לא ידעתי" ("צריך לצלצל פעמיים"), "היא רק רגע שתקה ותחייך" (זמר שלש התשובות),"שותק ונוכרי בחדרי השליו – אחכה לך כמו נעלייך" ("את שומעת"), רק ענק מחייך ושותק על לא כלום" ("את הלילה שלך מרגיעים"), עד שהתריע והזהיר בשיר המפורסם והמזעזע 'ניגון עתיק'– בו הביע קינאה גברית שאת אותותיה אנחנו מרגישים עד היום...ולולא שמעתי קהל שירה בציבור שואג את המילים האלה – אולי לא הייתי שמה לב לדוחי - "ואם פעם תהיי שותקת , בלעדיי במסיבת מרעייך - תעבור קינאתי שותקת – ותשרוף את ביתך עליך" (כולם) לה לה לה לה....
הוא שורר: "...ושקט שקט הס" (שיר ערש)
היא כתבה: "מישהו אמר כל השירים אותו דבר - סוגדים לאהבה - ולא מדברים על כל השאר".
צודקים.
שששששששששששש
אל מול שתיקתך אני שותקת
ולוחשת את שתיקתי לך
ועל שתיקתך אני סולחת
ושותקת לשתיקה אשר בך
שקטה שתיקתי - שקטה שתיקתך
שקטה שתיקתך הלילה
כי היית לי שקט ללא מילים
והיית דממה ללא אלוהים
והיית שטיק
נא להמתין לטעינת התגובות
