דצמבר המתוק, זעקו כותרות בעיתון

ובועז כהן נותן לכם רעיון. להתמסר לאלבום החדש של הדצמבריסטים, להקת פולק-רוק אמריקנית מצוינת שהקהל שלה כה מסור, עד שאסף 80 אלף דולר אחרי שכל הציוד שלה נגנב

בועז כהן, פרומו | 13/4/2007 3:32

הדצמבריסטים היו אריסטוקרטים שהקימו את הקבוצה המהפכנית הראשונה של רוסיה בשלהי המאה ה-19. הם קראו לגירוש המלוכה הצארית ולחיסול העבדות. הלהקה שנושאת את השם הזה היא דוברת של הדחויים, הטיפוסים ההזויים, המוזרים, שבשולי החברה.

את הלהקה מנהיג קולין מלוי, שגדל במונטנה, למד בפורטלנד כתיבה יוצרת בקולג' (בניגוד לעצת אביו העורך דין, שהמליץ לו להתרכז במציאת עבודה סבירה) והקים את הלהקה. תוך חמש שנים הוא הקליט והוציא ארבעה אלבומים, מאוירים בידי חברתו של מלוי, האמנית קרסון אליס, עם תצלומים ואיורים שבהם נראים חברי הלהקה כחיילים מרושלים או כבריונים בשיעור התעמלות בבית הספר. מלוי מודה: "לקרסון ולי יש משיכה מסוימת לדברים ביזאריים, חולניים משהו, אקזוטיים".

פולק-רוק הוא ז'אנר שעלול להיות בעייתי בידיים הלא נכונות. יותר מדי קל לשקוע בשנטי, או במיחזור אווירה - ללא תוכן ממשי. אלא שהדצמבריסטים לא מחפשים לנמנם בנינוחות, אלא דווקא לצאת אל העולם כדי לנצח. להיות מלכי הסצנה. בדיסק החדש והרביעי שלהם יש גיטרה אקוסטית, ויש אקורדיון, וביניהם נמתחת יצירה חדשה ומשובחת.

הדצמבריסטים יחצנות

תחושה של סקרנות

גם "דה קריין ווייף" מבוצע באוסף גדול ומגוון של כלי נגינה עם עיבודים עשירים והפקה מושקעת, שמשחקת בין הרגש הנאיבי, הפשוט, לבין התיאטרליות שיש בה לא מעט מהסוריאליזם הרומנטי וזו יצירת קונספט, שבה מוטיבים חוזרים (שיר תשע מצטט את שיר אחד, שיר עשר מתכתב עם שיר שתיים) והחוט המקשר נשזר בין הקטעים. כמו פינק מרטיני, גם הדצמבריסטים הם הרכב של חמישה אנשים מאורגון.

במהלך חמש השנים האחרונות הצליחה החמישייה הזאת להפוך לאחד ההרכבים הבולטים ביותר בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארצות הברית. זהו אלבומם הראשון בחברה גדולה ומעריציהם חששו מפני המהלך הזה, שלדעתם עלול היה להשחית את הניקיון האמנותי של קולין מלוי וחבריו. אבל לא. פולק-פופ, פרוג-פולק-ככה, בערך, אפשר להגדיר את הדיסק החדש שלהם. בניגוד לאלבום הקודם, משנת Picaresque" ,2005", כאן הדצמבריסטים מבקשים להפנט ברכות. התרגיל הקבוע שלהם נע על ניגוד הרמוני שמגיע פתאום, בלי שצפית אותו, ומטלטל את השיר, גורם לו לאבד את שיווי המשקל, אבל מכניס תחושה של סקרנות ומתח אצל המאזין.

אין ספק שכאן הדצמבריסטים מגיעים

לשיאם כיוצרים-מבצעים, כמנהיגי סצנה שיש לה אוהדים רבים בעולם. האלבום החדש מבוסס על אגדת-עם יפנית לילדים (ועל שמה קרוי האלבום). קולין מלוי, המנהיג, הצהיר לא פעם שהוא מעריץ את מוריסי ושומע את רובין היצ'קוק כל הזמן. אפשר לזהות את האבות הרוחניים, כשמפרקים את האלבום למרכיביו, לשיריו. כמו מוריסי, גם מלוי הוא רומנטיקן שסוגד לספרות קלאסית, לקולנוע ריאליסטי-פיוטי ולרוק ססגוני.

כדי להבין עד כמה חזק ומיוחד הקשר בין הלהקה למעריציה, כדאי לקרוא את הסיפור הבא. "אני מסתכל במי שיושבים בעשר השורות הראשונות וכולם נראים חיוורים כאלה, ממושקפים. יכולתי להתחבר עם כל אחד ואחד מהם", אמר קולין מלוי על הקהל שלו. כשנגנב כל הציוד של הלהקה (ציוד ששוויו עשרות אלפי דולרים שלא היה מבוטח), התחילו המעריצים לאסוף כסף כדי לרכוש אחר במקומו. בתוך חודש נאספו כ-80 אלף דולר והלהקה הבטיחה להחזיר את הסכום לקהל הנאמן - או לתרום אותו לצדקה - אם הציוד הישן יימצא. בינתיים הם עשו אלבום בעזרת הציוד החדש. אלבום יפה, שעשוי להוציא אותם מהאלמוניות היחסית גם במקומותינו.

"The Crane Wife", הדצמבריסטים , הליקון