דה אפלרויטר
גל אפלרויט התרגש לשמוע את הווטרבויז החדש, נגנב מהציניות של המודסט מאוס, התעטף במלנכוליה של לורה וירס וסיים ברגיעה עם האקוסטיקה הפולקית של וילי מייסון
הווטרבויז עברו כמה וכמה גלגולים במהלך עשרים וחמש שנות קיומם. השנים הראשונות שלהם מוגדרות כשנות הרוק, או ליתר דיוק שנות המוסיקה הגדולה – The Big Music (כשם שיר מאלבומם השני). מייק סקוט מנהיג ההרכב הביא איתו השפעות ממחתרת הקטיפה, דרך הביטלס ועד מוסיקה קלטית, שהתמזגו ליצירת צליל די ייחודי בנוף המוסיקלי של שנות השמונים.
אחרי אלבום המופת This Is The Sea שיצא ב-1985, החליטו סקוט וחבריו להעמיק את החיבור לשורשים הקלטיים שלהם (סקוט יליד אדינבורו סקוטלנד), ושני האלבומים שיצאו אחר כך מערבבים הרבה כינורות, חמת חלילים ומקצבי ריקוד קלטיים עם רוק. בשנות התשעים פירק סקוט את החבילה, נסע לארה"ב והקליט שם אלבום פושר תחת אותו השם, אם כי זה היה כבר פרויקט סולו. אלבומי הסולו המצוינים שלו חזרו למקורות ההשראה הרגילים, ופה ושם הופיעו אלבומים של קטעים נדירים מתוך הסשנים של הווטרבויז.
בשנת 2003 צץ והופיע שוב אלבום תחת שם הלהקה. האלבום Universal Hall היה אחד הדברים היותר יפים שסקוט הקליט מזה עשור. אלבום אקוסטי ומרגש כמו שסקוט יודע (כששורה עליו המוזה), ונדמה היה שקולו העדין נשאר יפה כפי שהיה תמיד.
נראה שסקוט מרגיש נוח יותר תחת השמיכה המגוננת של ההרכב, שכולל הפעם שניים מהחברים המקוריים. התרגשות גדולה אחזה בי כשניגשתי לשים את הדיסק במכשיר, אך מה שקרה אז היה מעט קשה לעיכול. שלושת השירים הראשונים העבירו בי תחושה שסקוט ויתר, שהוא החליט ללכת על כיוון מאוד בנאלי - שירי רוק סתמיים ממש. כמעט התייאשתי, ואז זה קרה. בשיר הרביעי חוזר מייק סקוט למה שהוא עושה הכי טוב, לכתוב שירים. Strange Arrangement , כמו Sustain והשיר שחותם את האלבום, הם בלדות שנוגעות במיטב המסורת ה"סקוטית". She Tried To Hold Me ו Everybody Takes A Tumble מזכירים את שירי הנסיעה שכתב בתקופת האלבומים הקלטיים של הווטרבויז. It's Gonna Rain הוא שיר רוקי מהסוג שפוגע ו You In The Sky פשוט יפה ונוגע.
מספרים שחלק מהשירים הם שאריות שלא נכללו באלבומי הלהקה בעבר. אולי מכאן איכותם (אם מוציאים את שלושת השירים הראשונים מהספירה). בסוף לא התאכזבתי, לפחות לא לגמרי: הווטרבויז חוזרים. אולי לא בגדול, אבל בטוח שבטוב.
צריך הרבה מצב רוח בשביל האנרגיות של מודסט מאוס. השלישייה הזו, אליה מתווספים מספר חברים באלבום הזה, נותנת בראש עם אלמנטים שמזכירים לי הרכבים אלטרנטיבים מהאייטיז, כמו Killing Joke ,Pere Ubu או P.I.L. זאת מוסיקה עם גרוב של להקת גאראז' שמנגנת במתנ"ס השכונתי, אם כי ההפקה מוסיפה הרבה לגישה הסמי רצינית.
הטקסטים, האפלים ברוב המקרים, מהווים ניגוד למוסיקה השובבית לעיתים, אבל אל תחשבו שמדובר במוסיקה קלה. הרבה פאנק, זמר צורח וכוח יש כאן, מה שלא שונה משאר ההקלטות של מודסט מאוס. מה שכן שונה הוא הגישה הידידותית יותר לסביבה, השילוב של גיטריסט הסמית'ס לשעבר ג'וני מאר, וההכרה התקשורתית שבאה אחרי הצלחת האלבום הקודם. כל האלמנטים האלו עזרו ביצירת אלבום שמעריצי הלהקה אוהבים פחות כמובן, אבל כזה שמכניס את מודסט מאוס לסלון של מאזינים שלא היו מתקרבים למוסיקה כזאת קודם.
השיר הראשון עם פתיח האקורדיון והאווירה הקברטית הוא יופי של התחלה. השיר השני (שהוא גם הסינגל) בא בטוב עם המקצב המהיר שלו, ושירים רגועים יותר כמו Parting Of The Sensory או Little Motel מביאים את הגיוון שחסר לפעמים. השם הקצת ציני והמשתעשע של האלבום מסביר את המהות של מודסט מאוס, כאילו ברצינות – אבל לא לגמרי.
לורה וירסלא ממש מוכרת בארץ, למרות שהמוסיקה שהיא עושה נשמעת כמו משהו שאוהבי המוסיקה בארץ יכולים לקבל בחום. לי היא מזכירה למשל את הדברים היותר טובים שעשתה סוזן וגה. הקול שלה נשי ועדין, ואילו השירים שהיא כותבת משדרים משהו רציני ועמוק יותר. היא נמצאת באיזה מקום על התפר שבין "רדיו פרנדלי" לבין אלטרנטיבה של שתיים לפנות בוקר.
אני התוודעתי אליה באלבומה הקודם Year Of Meteors ונהניתי מאוד מהמלנכוליה השברירית שלו, אבל גם מהשירים היותר חזקים שבו. האלבום החדש של וירס, שהוא השישי שלה, חוזר על אותה נוסחה ומציב אותה בשורה אחת עם סינגר סונגרייטרס אחרות כמו, לדוגמה, וגה, מיטשל או ריקי לי ג'ונס.
Pink Light שפותח את האלבום הוא דוגמה מצוינת לצד הרוקיסטי יותר שלה, ומיד אחריו בא Ocean Night Song עם הגיטרה האקוסטית הנהדרת שלו. וירס שואבת השראה גם מזמרות כמו אלאניס מוריסט, נסו לדוגמה את Drink Deep הבועט או את Saltbreakers שמנסה להיות השיר שתזמזמו במקלחת. אני שומע אצלה איזשהו סיכום של הרוק הנשי עד הוק, ואם תתאמצו תוכלו למצוא בכל שיר השפעה של אחת מהזמרות האהובות עליכם. כנראה שהיא לא כל כך מקורית, אבל הגישה המאוד אישית שלה מצליחה להרים את וירס הרבה מעל לממוצע - וזה כבר טוב.
ווילי מייסוןקנה לעצמו מקום של כבוד בקרב אוהבי הפולק והרוק הרך. אפשר כמובן לקטלג אותו כעוד סינגר סונגרייטר, אך זאת לא כל התמונה. מדובר בבחור צעיר שהוציא את אלבום הבכורה שלו בגיל 19 ומיד קיבל ביקורות מצוינות מקולגות כמו חברי ההרכב My Morning Jacket , איוון דאנדו ובת' אורטון, לדוגמה.
מייסון גדל בבית ששמעו בו הרבה פולק, אך על המערכת הפרטית שלו עלו דיסקים של נירוונה ועוד הרכבים אלטרנטיבים של שנות ה-90. אצלו תשמעו מלודיות פולקיות חמות ויפות, אם כי משהו בהן לא לגמרי "עגול". במילים אחרות: הטקסטים לא תמימים כל כך, והגישה הכללית יותר אורבנית מאשר כפרית. The World That I Wanted הוא יופי של שיר עם יופי של סיפור, Save Myself שהוא גם הסינגל, קליט וחודר, וב- When The River Moves On תמצאו גם השפעות של קאונטרי. הרבה אקוסטיקה יש כאן, אין דיסטורשנים, ובעצם זה מסוג האלבומים שאפשר מהר מאוד להתחבר אליהם. ווילי מייסון הוא מהדור החדש של כותבי השירים, אלו שמטשטשים את הגבול שבין אלטרנטיב ופולק.
נא להמתין לטעינת התגובות
