הרמון המלך שלמה
אחרי שנים של תהיות, העזה שרית סרי ללכת להופעה של שלמה ארצי. האיש, התופעה והמעריצות. עד שהגיעה, כבר הספיקה להתוודות שהיא מצויה ברוב מילות שיריו. עד שחזרה, הבינה כמה דברים על ההבדלים בין המינים, על רגשות ועליו. ולא, הוא ממש לא יודע מה עובר לה בראש
המון נשים היו באולם, מגוונות מַראֶה וגיל, בעיניהן ערגה - נמֶסות שדודות לרגליו. לאורך כל ההופעה מַבַּטן המהופנַט נטה בציפייה דרוכה לכיוון הבמה המוארת – והוא אפילו לא היה שם אלא התרוצץ לאורכו ורוחבו של האולם,טיפס על כסאות ואנשים, כמו ילד שבודק גן שעשועים חדש.
בשיאו של הערב, תוך כדי הנאתי מההופעה, קלטה זוית העין שלי בחורה יפהפייה מעוטרת בפאר תלתלים - רכובה על כתפיו של בחור מאד לא חסון ('שחיף' בלעז) - ובלטה בגובהה מעל הקהל.
עקבתי אחריהם לאורך שיר שלם: בפזמון הראשון היא שאגה "זה מה שנשאר רק כמה רגעים', בפזמון השני הטילה את גופה קדימה ואחורה היישר אל זרועות "הרבה בדמיון מעט בחיים".... ובפזמון השלישי הגיעה בשלום לכביש-עוטף אקסטזה וצרחה באי שפיות זמנית "נה נה נה נה או או או או", בשילוב עצימת עיניים + מבט מופנה לתִקרה + טלטוליי ראש ושיער בסגנון נענועי סטיבי וונדר, עד שהעורף שלה כמעט ונעקר מִמקומו.
בזמן הזה, הבחור הנידהר שמר על יציבות פיזית כללית, ונע במבוכה מצד לצד בקצב השיר, ובהחלט נראה מרוצֶה מהעובדה ששדיה המפוארים של המטולטלת מצאו חניה על פדחתו, וניכר היה שלא איכפת היה לו שאין להם תו חניה אזורי או איזי פארק.... וכששלמה גלש אל "אומר לעצמי מחר זה מחר – מחר היא תחזור" אני כבר הפלגתי-לכת עם הסוס ורוכבו... ובדמיוני הבחור מאוהב בדוהרת בטירוף חושים, ואילו היא מִתעקשת שנים להשאיר אותו בדרגת ידיד ללא אופציית קידום, ובסיפור הפרטי שרקמתי כאן, הידידון שר את אותן מילים "הרבה בדמיון מעט בחיים", אבל מטעמים אחרים. אליה ועליה.
לקראת סוף הפזמון האחרון, הצליח הגברברון המתוק לשמור על קצב תנועה סביר, אמנם קורס מעומס תנועותיה על כתפיו הקטנות, אך לחייו הסמוקות נמלאו בציפיה דרוכה של אחד שלא מבין ו"לא יודע מה עובר לך בראש" אך בגוון ואוירה של "היא לא יודעת מה עובר עלי".
לקראת סוף השיר כשנדמה ששלמה שט לכיוונם של הצמד-חמד, הבחורה עברה למצב רטט מההתרגשות שבאפשרות שאולי היא תשיר עם האומן, ואז כדי שיבחין בה - הגדילה תנועותיה לכבוד מר-כבודו המסייר בין האנשים, ונראתה כמו חנוך רוזן בפנטומימת התחשמלות.
אבל לצערי ולצערה, הגִ'ינסיונֶר השרמנטי לא הבחין בה והמשיך הלאה לזמר בעומק האולם, ללקֶט אהבת-קהל, והותיר מאחוריו רוכבת מאוכזבת, ידיד אופטימי, ואותי - שלקחתי משם דווקא את מבטה הנבגד.
לפני 4 שנים, בזמן נסיעה להצגה רחוקה, נהוגה בידי נהג-מעריץ-מוטרף-שלמה-ארצי, גיליתי שאני יודעת בעל-פה את כל מילות שיריו, בלי שיש לי דיסקים שלו. (שקר!! יש לי דיסק אחד ).
התנועה דרומה זרמה כסדרה. השמש שקעה. הנהג, אני ושלמה ארצי – בהופעה חיה. הפתעתי את עצמי כשזכרתי את כל סולו הפתיחה של הפסנתר ב'גבר הולך לאיבוד', בשיר הבא קצת נדהמתי מהזיהוי המהיר וההצטרפות בבטחון אל "וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי", בלי לפספס אחר כך את "וזכרוני השני אם עינייך אינן מטעות אותי", ואחר כך התפלאתי לגלות בקיאות
הנהג מצידו זרח משירתי ובמיוחד מהידע שהפגנתי בזכירת קטע הטננננה הארוך והיפהפה בשיר "אחרי הכל את שיר", ולא הפסיק לחייך לעצמו בסיפוק כל הדרך. הוא שמח מפה עד 'לילה טוב קיסריה' וחזרה.
"אין הופעה של שלמה ארצי שלא ראיתי" אמר לי דרך המראה הפנורמית המעוטרת בקוביות מזל קטנות מפרווה. "ואת? ניראה שגם את הולכת להופעות שלו?".
"כן" שיקרתי אז – אבל רק כדי לא לאכזב אותו ולהעכיר את שמחתו המלאה.
ושוב יוצא דיסק חדש של שלמה ארצי, ומעבר לדוכיפת ששוחררה אל הרדיו מצוידת בשני בגדים, ומעבר להליכות פרועות בלובי של מלון ללא נעליים – מדובר לטעמי במשורר כנה, אמיץ – ומעל לכל הוא מעורר הזדהות בקרב שני המינים.
לאורך חיי שמעתי לא מעט קיטורים ותלונות מנשים על סגירותו של בן זוגן... "הוא בקושי מדבר"/ "ואם הוא כבר מדבר – הוא מתומצת" / "הוא לא משתף בכלום" / "עד שהוא מוציא מילה הנשמה יוצאת לי"/ "לדבר איתו?! – זה כמו לדבר ללמפה! - אולי היא תענה לך"...ועוד ועוד ועוד מהזאנר הזה (זן+ז'אנר). כנראה שפה טמון סודו של שלמה, הפורש וחושף בשיריו נימיי גבר שלא יכולנו לדעת על קיומם.
תתרכזו! זה מאד פשוט: דרך שיריו, שלמה גורם לנו (הנשים!) להבין שגם להם (הגברים) יש רגשות ועולם פנימי עשיר.
כל כך הרבה נשים היו משתוקקות לשמוע מבן הזוג שלהן ש"תחת כל שמיים, ליד כל עץ עומד, הייתי בא תמיד אלייך, להציל אותך"....
ולא מעט גברים שאני מכירה, היו רוצים להעיז כמוהו לאמר לנשים שלהם מילים גדולות, מעיזות ובומבסטיות כמו "כי אני נִבראתי לך"!
אם עד בואו של השלמה נהוג היה לחשוב שגברים 'נִלחצים' מדמעות של נשים, ובנוסף לכך גדלנו על בירכיי הזוועתרון 'כשאת בוכה את לא יפה' בעל המסרים התת-קרקעיים לאי מתן לגיטימציה וכבוד לדמעותינו , הנה הגיע מבשר-ציון ושידר לנו צפירת הרגעה - "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות", ואם חשבנו שרק נשים מאוהבות מתגוררות בתוך שפורפרות טלפון בחיכיון ושגעון, ושהגברים אינם מצפים כמונו ולא נוהגים לבהות דרוכים מול מכשירי טלפון בציפייה – מבקש איש שלומנו מאהובתו 'טלפני טלפני .... כי אם לא אז אדאג, ואצא אליך מדעתי", וכשהוא משורר "בשקט בשקט אני משתדל להבין את הנפש שלך" - פתאום זה נשמע אפשרי.
אך בתוך חיי כרגע, מככב שיר פנימי אחר - 'מה הן המילים – אם לא שחיקה'. לצערי, נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין לא ידוע לי על אף גבר שהלך בגללי לאיבוד דרך מרפסת או דרך שיחי השרך, איש לא נפצע בעבורי משום עץ שסק, לא נצבט בשושן ולדאבוני המאד רב - בוץ טרם דבַק בעקביו ולכן אינני כועסת.
ואולי זה קורה, בעצם, ברגעים אלה ו"הוא מאוהב"?? ואולי בינתיים אתווכח עם המשורר שאמר - "מעט זה לפעמים הרבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
